מבוא לפרק

בהמשך להסברו של רבנו בעניין הדברים שמקבלים חיותם מהצד האחר, מסכם רבנו בפרק זה את כל הדברים שקבלת החיות שלהם מגיעה מהקליפה הרביעית, "קליפת נוגה". בהמשך מבאר לנו רבנו את ענינה של קליפה זו בהיותה הממוצעת בין שלושת הקליפות הטמאות לבין צד הקדושה. עובדת היותה ממוצעת נובעת מכך שיש באפשרותה לעלות לקדושה ויש באפשרותה לרדת לקליפות הטמאות.

עניין נוסף המתבאר בפרק זה הוא שבאם אדם חטא והוריד את העניינים שבקליפה זו למטה לשלוש קליפות הטמאות, הדרך להעלות אותם למעלה הוא על ידי עבודת התשובה. אפילו מי שחטא ונכשל בעבירה ממש. 

כיצד היא הדרך בה יוכל יהודי לתקן ולהעלות לקדושה את כל מה שחטא? לשם כך רבנו עורך הבחנה כללית בין סוגי העבירות:

א. מי שנכשל באכילת מאכלות אסורות או בביאות אסורות

ב. מי שנכשל בהוצאת זרע לבטלה

ג. מי שנכשל והוליד ממזר, שעליו דרשו רבותינו שהוא מעוות שלא יוכל לתקון

אגב כך יתבארו שני מאמרי רבותינו זיכרונם לברכה:

א. זדונות נהפכות לזכויות

ב. איזהו מעוות שלא יוכל לתקון

וכל זה יתבאר להלן:

קליפת נוגה

אך נפש החיונית חיונית מלשון חיות. כלומר, היות והנפש הבהמית מתלבשת בדם האדם להחיות את הגוף, נקראת בשם נפש חיונית. הבהמית שבישראל שמצד הקליפה, המלובשת בדם האדם כנזכר לעיל (בספר התניא סוף פרק א'), ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומתרים באכילה, וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה, וכן קיום וחיות כל המעשה דיבור ומחשבה בענייני עולם הזה שאין בהם צד איסור, לא שורש ולא ענף מקור ביטוי זה מספר מלאכי פרק ג' פסוק (יט) כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: ומשמעותו שאין כאן כוונה נסתרת כמו השורש הנסתר באדמה, ואין שום עניין בגלוי, כמו ענף הגלוי, שיש בו איזה שמץ עניין לא טהור ולא כשר. משס"ה מצוות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, בתרגום מארמית ללשון הקודש: תורה וחכמים, כלומר מתרי"ג מצות התורה או מתקנות חכמים ומצות עשה של חכמים שהן ז' מצוות. ביחד תר"כ מצוות שהם כת"ר התורה. רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאוותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את השם בגופו – לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה, והכל כאשר לכל מקור ביטוי זה מופיע בקהלת פרק ט' פסוק ב' הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא:. נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה, שבעולם הזה, הנקרא עולם העשייה, רובו ככולו רע, רק מעט טוב מעורב בתוכה [שממנה באות מדות טובות שבנפש הבהמית שבישראל כמו שכתוב לעיל (בספר התניא סוף פרק א')] בסדר השתלשלות העולמות ישנם חילוקי מדרגות לפי העולמות. באצילות, כולו טוב, בבריאה, רובו טוב ומיעוטו רע, ביצירה חציו טוב וחציו רע, ואילו בעשייה ובעולם הזה רובו ככולו רע. קליפת נוגה היא מהחלקים שבעולם העשייה הנקראים "רע" וממנה משתלשלים כל הדברים שהם באמצע בין איסור גמור לבין היתר.

אם כן נסכם מה הם מקבלי החיות מקליפת נוגה:

א.  נפשו הבהמית של היהודי

ב.  נפשם של כל החי: בהמות, עופות ודגים, הטהורים ומותרים באכילה.

ג.   הדומם והצומח המותר באכילה

ד.   מחשבות, דיבורים ומעשים שהם מותרים אך אינם שייכים לקדושה, או שלא נעשו לשם שמים.

אך עדיין קליפת נוגה אינה עדיפה מנפש הבהמית עצמה של היהודי וגם אינה גרועה ממנה. וגם לבושי נפש הבהמית של יהודי, למרות שבקדושה הלבושים נעלים מהנפש, כאן אינם יפים או גרועים כי שורשם שווה, מקליפת נוגה.

עתה יתבאר לנו מדוע קליפת נוגה היא ממוצעת בין הקליפות למטה וצד הקדושה למעלה.

לעיתים עולה למעלה

והיא בחינה ממוצעת מקור ביטוי זה הוא מהתלמוד מסכת זבחים דף נח' עמוד ב': "מזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה", ממוצע הכוונה הנמצא באמצע. ישנה אפשרות נוספת להיות ממוצע המחבר ולא רק ממוצע המפריד. קליפת נוגה בהיותה באמצע בין שלוש קליפות הטמאות לבין הקדושה היא מחוברת משניהם. בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת ומדרגת הקדושה. ולכן, פעמים שהיא נכללת בשלוש קליפות הטמאות [כמו שכתוב בעץ חיים שער מט' ריש פרק ד' בשם הזוהר (זוהר חלק ב' דף רטז' עמוד א')], ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה, למדנו להכיר את הקליפה הרביעית, קליפת "נוגה", שהיא בחינה "ממוצעת" בין שלושת הקליפות הטמאות לבין מדרגת הקדושה. בשלושת קליפות הטמאות אין טוב כלל ובקדושה אין רע כלל ואילו בקליפת נוגה יש בה גם טוב וגם רע. אלא שהרע הוא קטן בערכו מהרע שבשלוש קליפות הטמאות. דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה. בהיות קליפת נוגה "ממוצע המחבר", יש באפשרותה להתחבר לקדושה או לקליפות. לכן לפעמים היא עולה ונכללת בקדושה ולפעמים היא יורדת מטה לטומאה, כי הרע שבקליפת נוגה אינו בעל עוצמה כל כך שלא יכול להפוך לקדושה, כי הרע אינו בתוקף. וזהו סדר הדברים. בקליפת נוגה, כדי להעלות לקדושה, קודם מתברר הטוב מהרע ואחר כך גובר הטוב על הרע ועולה למעלה, עד שנכלל בטוב. כגון דרך משל: כאן מביא רבנו הזקן שלוש דוגמאות קיצוניות כיצד דבר יכול להיות רע או טוב:

א.  באכילה – אכילת בשר שמן של בקר.

ב.  בשתייה – שתיית יין מבושם

ג.   בדיבור – אמירת מילתא דבדיחותא.

האוכל בשרא שמינא דתורא בתרגום מארמית ללשון הקודש: האוכל בשר שמן של שור. ב"אכילת בשר" שמן של בקר שאכילתו נחשבת כ"מותרות" (מלשון מיותר), הבירור שנעשה באכילת בשר שמן נחשב כבירור קשה, כי יכול להפיל את האדם למטה. חכמינו זיכרונם לברכה קבעו בתלמוד בבלי, מסכת פסחים דף מט' עמוד ב', שעם הארץ אסור באכילת בשר, וגם נהגו לאכול קודם דגים ורק אחר כך בשר, כי הבירור של הבשר קשה יותר. ואף על פי כן יש בכוחה של אכילת בשר שמן להוסיף כוח וחיות בחכמתו ודעתו של אדם. כשם שמופיע בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא סוף דף עא' עמוד ב' ואילך, סיפור על רבא ורב נחמן. פעם שאל רבא דבר הלכה מרב נחמן למחרת ענה לו רב נחמן והתנצל שענה לו תשובה רק למחרת היום כי אמש הוא היה יושב בתענית ולא אכל בשר שור, לכן דעתו לא הייתה מיושבת עלי. ושותה יין מבושם יין בעל ריח טוב. מקור ביטוי זה מהמשנה, מסכת בבא בתרא פרק ו' משנה (ג) הַמּוֹכֵר יַיִן לַחֲבֵרוֹ וְהֶחְמִיץ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּינוֹ מַחְמִיץ, הֲרֵי זֶה מֶקַח טָעוּת. וְאִם אָמַר לוֹ יַיִן מְבֻשָּׂם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ עַד הָעֲצֶרֶת. וְיָשָׁן, מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד. וּמְיֻשָּׁן, מִשֶּׁל שָׁלשׁ שָׁנִים: להרחיב דעתו להשם ולתורתו, כדאמר רבא "חמרא וריחא מארמית ללשון הקודש: יין וריח טוב מפקחים את הדעת, מפקחים מלשון פיקח. תלמוד בבלי מסכת יומא דף עו' עמוד ב' "היינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין" כו'" או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת ויום טוב- אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה להשם כעולה וכקרבן. גם "שתיית יין" נחשבת כסיכון בעבודת הבירורים, מאחר וחכמים זיכרונם לברכה קבעו בתלמוד, מסכת יומא דף עו' עמוד ב', שהיין יכול להפיל את האדם. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: "זכה משמחו, לא זכה משממו", פירוש גורם לו להיות משומם מלשון שיממון. דהיינו צריך זכות מיוחדת שהיין יביא לתוצאות חיוביות. אף על פי כן רבא מציין את עצמו כדוגמא שדווקא אצלו, "היין והריח הטוב" מפקחים את דעתו, עושים אותו לפיקח. וכן האומר מילתא דבדיחותא מארמית ללשון הקודש: דיבור מחודד שהוא דיבור המשמח. לפקח דעתו ולשמח לבו להשם ולתורתו ועבודתו, שצריכים להיות בשמחה, וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן. מארמית ללשון הקודש: ושמחו החכמים. כלומר לאחר שאמר רבא דיבור מחודד הגורם לשמחה שמחו התלמידים. תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל' עמוד ב' "כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן (כמו רבה שלפני שפתח את שיעורו לפני החכמים) אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן (היה אומר בדיחה והחכמים צחקו) לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא (ולאחר מכן ישב באימה ופתח בשיעורו). גם "מילתא דבדיחותא" צריכה זהירות יתירה שתובן כהלכה ולא תביא לטעות בדעת בני אדם, על פי רוב אדם רגיל יכול לטעות במילתא דבדיחותא עד שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה בתלמוד בבלי, מסכת מגילה דף כה' עמוד ב', שכל ליצנות אסורה. לעומת זאת על רבא או רבה (בגרסאות שונות) מסופר בתלמוד, מסכת שבת דף ל' עמוד ב', שהיה רגיל לפתוח את שיעורו לתלמידיו בדבר חידוד וכששמחו התלמידים התיישב באימה ופתח את השיעור. אם כן רואים אנו שכשהאכילה או השתייה או הדיבור במילתא דבדיחותא כשהם לשם שמים, לפקח דעתו ללימוד התורה או כדי לקיים מצוות עונג שבת ויום טוב שנדרש מאתנו לענגו באכילה ושתייה, אזי האכילה, השתייה והדיבור עולים לקדושה. אך באם לאו אזי יורדת לשלוש קליפות הטמאות.

לעיתים יורדת מטה

עכשיו ניגש רבנו לבאר לנו את ההשלכות השליליות של אכילת דבר כשר ומותר שבא בתאוות היתר, הן מבחינת חיות המאכל הכשר, והן מבחינת האדם המתאווה ואוכל. אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין, מקורו מפסוק במשלי פרק כג פסוק כ': אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ: למלאות תאוות גופו ונפשו הבהמית, שהוא בחינת יסוד המים מארבעה יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאווה – הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלוש קליפות הטמאות, וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה. עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת השם ולתורתו, בתאוות איסור כל אחד מבין שאסור לאדם להתאוות אליהם. המתאווה אליהם, עליו הכתוב אומר במשלי פרק יח' פסוק א': לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע: המתאווה הרי הוא נפרד מאלוהות. אלא שאפילו על תאוות היתר כשמתאווה לדבר המותר, עצם הליכתו אחר תאוות ליבו, ותפנוקי גופו ותענוגי בני אדם יותר ממה שנצרך ונדרש לגופו באמת, הרי הוא חוטא והתנהגותו זו היא עבירה על דרכי התורה שבה נאמר ויקרא פרק יט פסוק (ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: וכן בויקרא פרק כ' פסוק (ז) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: כלומר אדם צריך לקדש את עצמו גם בדברים המותרים לו. ואף בספר החינוך מצווה שפז' נכתב על הפסוק:בבמדבר פרק טו פסוק (לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: שלא ירדוף אדם אחר מראה עיניו ובכלל זה שלא ירדוף אחר תאוות עולם הזה. המתאווה נקרא חוטא ונפרד מאלוהות אך אין בכוחו להוריד את האוכל המותר לשלוש קליפות הטמאות לגמרי, אלא מוריד את קליפת נוגה לשלוש קליפות הטמאות רק לפי שעה. ועל ידי תשובה אפשר לגאול את העניינים שירדו למטה לשלוש קליפות הטמאות ולהעלותם לדרגת הקדושה.

אגב, גם על תאוות היתר יש לעשות תשובה. כפי שיתבאר בהמשך.

יכולה לחזור ולעלות

כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר, לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת השם, שזהו לשון היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות להשם. למדנו להבין מהו לשון "אסור" ו"מותר", אסור פירושו קשור לכוחות הטומאה ומותר פירושו ההיפך שאינו קשור לכוחות הטומאה ויש אפשרות להפכו לקדושה. רק שהרשימו ממנו מארמית ללשון הקודש: נשאר רושם. כמו שלאחר מחיקת הכתב נשאר רושם בדף. נשאר בגוף, כך הרושם נשאר בתוך הגוף לאחר אכילת בשר תאווה ועל כן צריך לחיבוט הקבר, חיבוט הקבר הוא אחד מהעונשים בהם מענישים את הגוף לאחר הסתלקות הנשמה, מוזכר בזוהר ובתלמוד שהמלאכים חובטים בגופו של אדם כדי לנקות את הרושם של תאוות התענוגים של היתר שנעשו שלא לשם שמים. והתולעים המכלים את הגוף משלימים את המלאכה. כְּמוֹ שֶיִתְבָּאֵר לְקַמָן (בספר התניא בפרק הבא פרק ח'). [וכן החיות שבטיפות זרע שיצאו ממנו בתאווה בהמית, שלא קדש עצמו בשעת התשמיש עם אשתו טהורה (טעמי המצוות להרב חיים ויטאל סוף פרשת בראשית)]. שורה זו הנמצאת בחצי ריבוע משום שאינה בדפוסי התניא הרגילים אלא לקוחה מלוח התיקון שבסוף הספר. מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי – הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם. ואין עולים משם, עד כי יבא יומם ויבולע המות לנצח, על סמך הפסוק בישעיה פרק כה' פסוק ח': בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יֱהֹוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר: כלומר זאת נבואה על זמן הגאולה העתידה לבוא עלינו. כמו שכתוב (זכריה פרק יג' פסוק ב'): וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ: או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכיות ממש, שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא מארמית ללשון הקודש מעומק הלב כלומר מפנימיות קירות לבבו באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו יתברך, וצמאה נפשו להשם כארץ עייפה וציה, שילוב שני פסוקים מתהילים פרק קמג' פסוק (ו) פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה לְךָ סֶלָה: ובפרק סג' פסוק (ב) אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אַשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: להיות כי עד הנה הייתה נפשו בארץ ציה וצלמות, על פי הפסוק בירמיה פרק ב' פסוק ו': וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהֹוָה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם: היא הסטרא אחרא, ורחוקה מאור פני השם בתכלית, ולזאת צמאה נפשו ביתר עוז מצימאון נפשות הצדיקים, כמאמרם זיכרונם לברכה (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד' עמוד ב'): אמר רבי אבהו "במקום שבעלי תשובה עומדים כו'". צדיקים גמורים אינם עומדין שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב. לרחוק ברישא והדר לקרוב (תחילה רחוק ולבסוף קרוב). כלומר גם מה שנפל לשלושת הקליפות הטמאות יש לו תקנה בשני אופנים:

א.  כשיגיע זמן הגאולה ואז יתקיים היעוד: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

ב.  על ידי תשובה מאהבה רבה גדולה כל כך שהזדונות נהפכות ונעשו לו כזכיות. התשובה נגרמה מהחטא לכן גם לחטא מגיע תיקון בהיותו הגורם לתשובה הנפלאה הזו.

חשוב להדגיש כי הקליפות עצמן לא יעלו לקדושה גם בגאולה אלא יתבטלו, היינו המעשים עצמם ואילו החטאים יתוקנו.

זדונות נעשו כזכויות

בתשובה שיש בכוחה להעלות את מה שנפל לקליפת נוגה למעלה לקדושה, ישנו תנאי, שהתשובה תהיה תשובה גדולה כל כך שבאה מאהבה רבה. ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו חכמינו (בתלמוד בבלי מסכת יומא דף פו' עמוד ב') ֹשֶכשאדם עושה תשובה מיראה נעשים הזדונות כשגגות, אבל בתשובה מאהבה "זדונות נעשו לו כזכיות", הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו. אבל תשובה שלא מאהבה זו, אף שהיא תשובה נכונה, והשם יסלח לו, מכל מקום לא נעשו לו כזכיות, ואין עולים מהקליפה לגמרי עד עת קץ, שיבולע המות לנצח. באהבת השם ותשובה הבאה מאהבה ישנם דרגות שונות, מדגיש רבנו הזקן כאן שתשובה מאהבה צריכה להיות גדולה, מעומק הלב, באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה וצימאון לדבוק בהשם. רק אז יהפכו הזדונות לזכויות. הסיבה להפיכת הזדונות לזכויות היא כי רק בגלל גודל הריחוק שהיה שרוי האיש החוטא בזדון ליבו. מהשם יתברך, והחליט לעשות תשובה גדולה כל כך. הרי שהזדון עצמו הוא הגורם לתשובה. גם לזדון מגיע שכר, כמו שנלמד בעניינים שונים שמכשירי המצווה יש להם חשיבות, והכשר מצווה הוא חלק מהמצווה. כך ההכשר ומורה הדרך הכשרה לשוב אל השם זהו הזדון עצמו אף הוא בעל חשיבות ולכן הוא (הזדון) נהפך לזכות. בתשובה שלא באה מתוך אהבה גדולה אל השם אין הזדונות נהפכות למצוות ואין אפשרות להעלות את הקליפה לקדושה. אף שמבחינת התשובה השם יסלח לו ויכופר לו עונו בהיות שעשה תשובה, לא הצליחה התשובה למחוק ולמרק לגמרי את החטא באופן שיהפוך לזכות.

חומר איסור זרע לבטלה

אך החיות שבטיפות זרע שיצאו ממנו לבטלה, אף שירדה ונכללה בשלוש קליפות הטמאות – הרי זו עולה משם בתשובה נכונה, ובכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המטה, כנודע מהקדוש אלוהי רבנו יצחק זיכרונו לברכה (האר"י ז"ל בפרי עץ חיים שער קריאת שמע על המיטה פרק ב'), ומרומז בגמרא (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה' עמוד א'): "כל הקורא קריאת שמע על מיטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות חרב בעלת שני להבים משני צידי החרב. כו'", להרוג גופות החיצונים שנעשו לבוש לחיות שבטיפות, ועולה החיות מהם, כידוע ליודעי חֵ"ן. ח"ן ראשי תיבות "חכמה נסתרת" או "חכמת הנסתר" כינוי לתורת הקבלה. מקורו מספר קהלת פרק ט' פסוק יא': שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם:

ולכן לא הוזכר עוון זרע לבטלה בתורה בכלל ביאות אסורות, אף שחמור מהן וגדול עוונו, בבחינת הגדלות וריבוי הטומאה והקליפות שמוליד ומרבה במאוד מאד בהוצאת זרע לבטלה, יותר מביאות אסורות. רק שבביאות אסורות מוסיף כוח וחיות בקליפה טמאה ביותר, עד שאינו יכול להעלות משם החיות בתשובה* חטא זרע לבטלה, והפכו שמירת הברית, אינו דומה כלל לשאר עברות או ביאות אסורות. קל יותר להעלותו לקדושה מצד אחד אך חמור יותר מצד שני, כמו שכתוב בתלמוד, מסכת נידה דף יג' עמוד א', כל כך הרבה דברים חמורים על המוציא זרע לבטלה שמביא מבול לעולם וחייב מיתה וכאילו עובד עבודה זרה ועוד. ואף על פי כן נחשב עוון זה לקל מחומרת ביאות אסורות ולא נכלל בפרשיות העוסקות בתורה באיסורי ניאוף, ממילא יש בכוח של תשובה רבה וקריאת שמע על המיטה בכוונה של פירוש המילים להעלותו לקדושה.

הסיבה לכך כי בטומאה ישנם שני עניינים:

א. גודל הטומאה וריבוייה,

ב. באיזה אופן נתקבלה בקליפה ונקלטה בתוכה.

מאחר ובזרע לבטלה הלכו טיפות הזרע לבטלה ולא נקלטו בקליפות להוליד מהם, לכן האיסור קל באופן שלא נדרש תשובה גדולה כל כך אלא מספיק קריאת שמע בכוונה. מה שאינו בשאר עבירות ניאוף שאז נקלטה בגוף הקליפה.

בגמרא נמשל הדבר לאחיזת חרב. לכאורה איזה קשר יש בין קריאת שמע לחרב? אלא שבכוחה של קריאת שמע לדקור בחרב את גופות החיצונים שקיבלו את הזרע לבטלה ואף להעלותם לקדושה. לכן יש לחרב שתי פיות כלומר שתי משימות בקריאת שמע. גם מצוות זכירת השם יתברך וגם ביטול ודקירה והכנעת הקליפה

[*הגהה: – מפני שנקלטה ביסוד דנוקבא מארמית ללשון הקודש: נקבה, כלומר גוף האישה. דקליפה המקבלת וקולטת החיות מהקדושה מה שאין כן בזרע לבטלה שאין שם בחינת נוקבא דקליפה רק שכוחותיה וחיילותיה מלבישים לחיות שבטיפות בהגהה זו מבאר לנו רבנו את ההבדל בין ביאות אסורות לבין זרע לבטלה בשני אופנים:

א. בביאות אסורות החיות נקלטת בנוקבא דקליפה, מה שאינו בזרע לבטלה.

ב. בביאות אסורות הנוקבא דקליפה קולטת את החיות מהקדושה ובזרע לבטלה רק כוחותיה וחיילה של הקליפה מלבישים את החיות אך היא לא נקלטת בתוכם. כידוע ליודעי חן]:

אלא אם כן יעשה תשובה מאהבה רבה כל כך עד שזדונות נעשו לו כזכיות.

מעוות לא יוכל לתקון

ובזה יובן מאמר רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ט' עמוד א'): "איזהו מעוות שלא יוכל לתקון פסוק מקהלת פרק א' פסוק טו':  מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת: – זה שבא על הערווה והוליד ממזר", שאז גם אם יעשה תשובה גדולה כל כך – אי אפשר לו להעלות החיות לקדושה, מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם. בכלל דובר כאן בפרק זה על שימוש בכוח ההולדה באופני חטא שונים ושוברם בצידם:

א.  בא על אשתו הטהורה אלא שהיה בתאווה – יעשה תשובה והגוף יתחטא בחיבוט הקבר.

ב.  בא על אישה האסורה עליו בביאות אסורות – יעשה תשובה מעומק ליבו תשובה גדולה כל כך עד שזדונות יהפכו לזכויות.

ג.   בהוצאת זרע לבטלה – תשובה על ידי קריאת שמע שעל המיטה בכוונה.

ד.  מי שבא על הערווה והוליד ממנה ממזר, כל עוד הממזר חי אין מועילה תשובה אפילו גדולה כל כך, כי ברגע שנולד הממזר אמרו בגמרא הרי זה מעוות שלא יוכל לתקון. משום שמי שגנב או גזל יחזיר הגניבה והגזילה ויתוקן לו, אבל בהולדת ממזר שוב אין תשובה מועילה. כי הוא המשיך והוליד נשמה בעולם. אך מאחר ואין לך דבר העומד בפני התשובה, הרי שאם עשה תשובה גדולה מאד גם כאן יתוקן לו החטא וכפי שכבר אירע מעשה ידוע שיסופר בסיפור החסידי לפרק.

סיכום הפרק

הנפש הבהמית של יהודי שהיא מצד הקליפה אינה מקליפות הטמאות לגמרי אלא מקליפת נוגה. קליפת נוגה היא קליפה הממוצעת בין שלוש קליפות הטמאות לגמרי לבין הצד הקדושה ולכן נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה, ונפשות בהמות טהורים ומתרים באכילה, וכן קיום וחיות כל המעשה דיבור ומחשבה שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאוותו, נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות הנקראת קליפת נוגה, והיא בחינה ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת ומדרגת הקדושה. ולכן לפעמים היא עולה למעלה ונכללת בצד הקדושה ולפעמים היא יורדת למטה ונופלת לשלוש קליפות הטמאות לגמרי. כגון האוכל לצורך עבודת השם ולימוד תורתו, אזי יעלה לקדושה. אך מי שהוא בזוללי בשר על ידי זה יורד חיות הבשר ברע גמור שבשלוש קליפות הטמאות, לפי שעה. כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר, לכך יכולים לחזור ולעלות שזהו לשון היתר ומותר, רק שהרשימו נשאר. מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, אין עולים משם, עד כי יבא יומם ויבולע המוות לנצח.

ממילא מובן שבטיפול נכון בכל עניני הרשות בעולם הזה אפשר להעלותם לצד הקדושה, ואם לא חס ושלום ירד למטה לצד הטומאה והסטרא אחרא.

ואף אם חס ושלום נפלו לעמקי הקליפות יש תקנה או בתשובה מעומק הלב או על ידי הגאולה השלימה.

סיפור חסידי לפרק

בהקדמה לספר "פוקח עיוורים" מופיע סיפור ארוך שנותן את הרקע לכתיבת הספר על ידי הרבי האמצעי.

וזה דבר הסיפור בקצרה:

בבשינקוביץ היה חסיד נודע וגדול בתורה ויראת שמים בשם רבי יוסף. חסיד זה היה הולך בקביעות לרבנו הזקן. באחת היחידויות אצל רבנו הזקן, היה זה לאחר שנתאלמן, הרבי הורה לו לשאת אישה שיכולה עדיין ללדת ילדים כדי שיזכה להוליד בן, וימשיך לעסוק בלימוד התורה ועבודת התפילה כמקודם. לקראת צאתו מהיחידות העיר לו רבנו שלטובת נשמתו עדיף לו להיות בעל עגלה מאשר רב. לאחר שדברי הרבי התקיימו במילואן והוא זכה להקים משפחה חדשה וללדת בן, באו אליו בהצעה לכהן כרב בעיר מכובדת אך הוא זכר את דברי רבנו הזקן ודחה את הצעת הרבנות.

עכשיו היה עליו לגשת לחלקה השני של ההוראה ולהפוך להיות בעל עגלה. הוא לא יכול לפעול בעצמו את העניין הזה שיאלץ לעזוב את לימודו והוראתו ולהפוך לבעל עגלה. רק לאחר זמן ארוך הפך להיות "בעל עגלה" גם בתור "בעל עגלה" לא שינה ממנהגו מאז ומקדם לשקוד על התורה ברוב שעות היום ורק מעט זמן השקיע בעבודתו. ברור שהרבה נוסעים לא היו לו ורק מי שלא היה ממהר היה נעזר ב"שירותיו הטובים".

באחת ממסעותיו הגיע לעיר כדי ללון שם ולהמשיך בדרכו. כמנהגו ישב ללמוד תורה ולהתפלל ולהשלים את חוק הלימוד היומי שהיה נוהג בו תמיד.

במלון זה התארח יהודי שהיה רחוק מתורה ומצוות ושימש כיועץ המלך. היהודי הנ"ל חיפש עגלה להמשיך בדרכו ובעל המלון הציע את רבי יוסף. יועץ המלך פנה לרבי יוסף ושאל מתי הוא יוצא לדרך כי הוא רוצה לדעת מתי עליו לקום ולהתארגן לנסיעה. רבי יוסף השיב, אם ירצה השם מחר נצא לדרך לאחר תפילת שחרית. היועץ שאל באיזה שעה, ורבי יוסף השיב לאחר שתתפלל. היועץ השיב שאת התפילה הוא משאיר לרבי יוסף ואילו הוא אינו צריך להתפלל.

רבי יוסף שאל את היועץ איך אפשר, הרי יהודי צריך להתפלל בבוקר! ועוד תפילת שחרית מלווה במצוות נוספות כמו תפילין וטלית, אך היועץ השיב שהוא לא צריך את כל הדברים הללו. היועץ ביקש מבעל המלון להעיר אותו כחצי שעה לפני היציאה לדרך.

בינתיים רבי יוסף קם בחצות הלילה וערך תיקון חצות כמנהגו מימים ימימה. בתיקון חצות ליבו השתפך בבכיות, היועץ התעורר בבהלה לשמע בכיותיו של בעל העגלה, בכי זה נגע ללבבו ועורר בו את הניצוץ היהודי שבו, דבר שגרם לו להתבונן במהלך חייו וכיצד התרחק ריחוק רב מאלוהיו עד שהיועץ הצטרף לבכיותיו של רבי יוסף והתעורר בתשובה גדולה מאהבה רבה ועזה לקדוש ברוך הוא.

בבוקר ביקש היועץ מרבי יוסף את התפילין שלו כדי שהוא יוכל להניח אותם ולהתפלל, רבי יוסף החליט להמתין עד שיסיים את התפילה.

תפילת היועץ, שהייתה מלווה בבכיות רבות, פעלה עליו חולשה גדולה ולאחר התפילה הוא נפל למשכב מתוך חולשה גדולה. רבי יוסף התיישב בדעתו מה לעשות והחליט להישאר עד שישוב לאתנו כי אולי הוא יזדקק לו או לתפילין שלו, מאחר וניכר היה שיהודי זה מתחיל להתעורר בתשובה גדולה.

בינתיים נודע בחצר המלך כי היועץ חולה. המלך שלח את רופאו האישי כדי לנסות לרפאות את היועץ. הרופא הגיע וסיפר כמסיח לפי תומו כמה צרות נחתו על יהודי זה בבת אחת, הוא חולה ואינו יודע שאיבד את אשתו וילדיו בתאונה, אך מצבו הקשה לא מאפשר לספר לו את ה"בשורה המרה".

כעבור כמה ימים ובהתאם לתרופות והוראות הרופא, התחזק היועץ ושמח לשמוע שרבי יוסף עדיין נמצא וממתין לו. היועץ ביקש לשוחח עם רבי יוסף וסיפר לו על מסכת חייו הוא התוודה בפניו שלצערו הוא עשה את כל העבירות החמורות שבתורה כולל נישואין לאישה גויה ויש לו ילדים ממנה. לדעתו הוא בבחינת מעוות שאינו יכול לתקון ואין לו תקנה כי הוא הוליד בנים גויים. רבי יוסף גילה את אזנו, שהשם קיבל את תשובתו ונעשה לו נס גדול ובדיוק עכשיו הוא איבד את אשתו הגויה וילדיו הגויים.

רבי יוסף יעץ ליהודי "בעל התשובה" לפנות אל רבנו האמצעי, ראש בני ישראל ממלא מקום רבנו הזקן, ולקבל ממנו סדר בעבודת התשובה. והשם הטוב יכפר בעדו.

הרבי האמצעי כתב את הספר "פוקח עיוורים" במיוחד עבור בעל תשובה זה.

מכאן אנו למדים שתשובה כל כך גדולה גרמה למות הילדים והאישה ולכפרת עונו בשלמות.