מבוא לפרק

בפרק זה ממשיך רבנו לבאר את חומרת הדברים וכיצד יתוקן הנפש מטומאתה. חשוב להדגיש, אין ספר התניא ספר מוסר וכדומה אלא באים הדברים רק כדי לציין את חומרתם והצורך להתרחק מהם עד קצה האחרון.

בעוד שבפרק הקודם עסקנו בביאות אסורות בעיקר, כאן נעסוק במאכלות אסורות ואף נבחין בין תאוות היתר לתאוות איסור. בהמשך נעסוק בדברים בטלים. לסיום, נעסוק במשמעות העיסוק בחכמות חיצוניות ותיקון הנפש מהם.

מאכלות אסורות

ועוד זאת במאכלות אסורות, מלבד ההבדל שהוזכר בפרק הקודם בין הדברים המותרים לדברים אסורים. שהדברים המותרים שייכים לקליפת נוגה שיכולה להעלות למעלה כאן נעסוק במאכלות אסורות שהם מחוברות לשלוש קליפות הטמאות, שלכך נקראים בשם "איסור", מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע, לשם שמים, לעבוד השם בכוח אכילה ההיא, וגם פעל ועשה כן, וקרא והתפלל בכוח אכילה ההיא – אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפילה, כמו ההיתר, מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלש קליפות הטמאות. כאן בפרק זה אין הכוונה לעסוק ב"גודל האיסור", אלא בעובדה הפשוטה שמאכל איסור בטבעו קשור לחיצונים. ולכן מלמד אותנו רבנו שאכילת היהודי דבר איסור לא רק שהוא מקושר לשלוש קליפות הטמאות כי המאכל בא משלוש הקליפות הטמאות ממילא, אלא עוד רבנו בא להדגיש כי המאכל עצמו שנמצא למטה בשלוש קליפות הטמאות מלכתחילה, לא יעלה משם גם אם יאכל היהודי בלי כוונת זדון, אלא להיפך מבלי לדעת שהמאכל אסור ובחשבו בכלל שהמאכל הוא היתר, אזי כשלא נודע לו האיסור שבדבר ואפילו יתפלל וילמד תורה בכוח האכילה ההיא, אין היא עולה לקדושה מפני היותה קשורה בחיצונים מעצם מהותה. ואפילו הוא איסור דרבנן, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו'. במשנה מסכת סנהדרין פרק יא משנה (ג) חֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין, כְּדֵי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, פָּטוּר. חָמֵשׁ טוֹטָפוֹת, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, חַיָּב: יש להדגיש כי כאן רואים את גודל כוחם של חכמים, שהרי בתחילת בריאת הדבר המותר מהתורה היה שורשו מקליפת נוגה, ובזה שאסרו חכמים את המאכל שינו לגמרי את מהותו, חיותו ושורשו והורידו אותו לשלש קליפות הטמאות. ואף האוכל נמשך לשם.

כוח המתאווה

ולכן גם היצר הרע וכוח המתאווה לדברים האסורים, הוא שד משדין נוכראין, מארמית ללשון הקודש: שד ויצר הרע של גויים. אינו שייך ליהודים, רק בריבוי תאוות היתר נופל ומגיע גם לתאוות איסור של גוי. שהוא יצר הרע של אומות העולם, שנפשותיהם משלש קליפות הטמאות. כשם שיש שני סוגי מאכלים אסור ומותר כך יש שני יצרים המתאווים למאכלים אלו. לכן מאכל איסור שנאכל בשוגג או אפילו באונס וכוונתו הייתה לשם שמים וגם עבד את השם בכוח האכילה, אין חיות מאכל זה עולה לקדושה כלל. כפי שפוסק הרמב"ם להלכה, בהלכות ברכות פרק א' הלכה יט': "כל האוכל דבר האסור בין בזדון ובין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף". מה שאין כן היצר הרע וכוח המתאווה לדברים המותרים למלאת תאוותו, הוא שד משדין יהודאין, מארמית ללשון הקודש: שד ויצר הרע של יהודים. נוצר מריבוי תאוות היתר. מקור עניין זה מהזוהר חלק ג' דף רנג' עמוד א'. המושג שנקרא "שד" הוא באמצע שבין מלאכי השרת לבני אדם כשם שבני אדם נמצאים באמצע בין שדים לחיות ובעלי חיים וכך נכתב בתלמוד מסכת חגיגה דף טז' עמוד א') "תנו רבנן ששה דברים נאמרו בשדים שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם שלשה כמלאכי השרת יש להם כנפים כמלאכי השרת וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת יודעין סלקא דעתך? אלא שומעין מאחורי הפרגוד כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם אוכלין ושותין כבני אדם פרין ורבין כבני אדם ומתים כבני אדם ששה דברים נאמרו בבני אדם שלשה כמלאכי השרת שלשה כבהמה שלשה כמלאכי השרת יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת שלשה כבהמה אוכלין ושותין כבהמה ופרין ורבין כבהמה ומוציאין רעי כבהמה: "לפי שיכול לחזור לקדושה כדלעיל. בפרק הקודם. אך מכל מקום, קודם שחזר לקדושה, הוא סטרא אחרא וקליפה. מוסבר בחסידות שכשם שבמלחמה גשמית יש שני סוגי נשקים, כלי נשק המשמשים למלחמה מקרוב וכלי נשק המשמשים למלחמה מרחוק, גם היצר הרע נלחם באדם בשני סוגי נשקים אלו. בכלי נשק גלוי למלחמה מקרוב הוא מכשיל את האדם בתאוות היתר. לפעמים משתמש הוא בכלי נשק נסתר למלחמה מרחוק כדי שלא יבחינו בו והוא מכשיל את האדם באיסורים "בלא הודע", כלומר האדם חושב שהוא אוכל דבר כשר ומותר אלא שבאמת הוא נכשל באכילת איסור והוא ספג לקרבו מאכל הממית אותו מבחינה רוחנית.

אף שני סוגי יצר הרע יש בעולם. יצר הרע שהוא כשד המזיק את האדם בדברים אסורים והוא שד משדין נוכראין, כלומר הנהגה גויית ממש. ויש יצר הרע המזיק לאדם בדברי היתר והוא שד המזיק משדין יהודאין. כאן מדגיש לנו רבנו שהאוכל מאכל היתר מתוך תאווה, שהוא יצר הרע המזיק משדין יהודאין, יכול להחזירו לקדושה אלא שקודם שחזר בתשובה הוא נפל למטה לשלוש קליפות הטמאות. וגם אחר כך, הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף, להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תכף דם ובשר מבשרו. ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר, אם ייעשה תשובה יחזור הוא לקדושה אך הגוף יצטרך לעבור תיקון נוסף בחיבוט הקבר. לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין. אלא אם כן מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו כרבינו הקדוש. התלמוד, במסכת כתובות דף קג' עמוד ב' ואילך, מתאר את זמן הסתלקותו של רבי יהודה הנשיא, המכונה "רבי או רבנו הקדוש", ואת צוואתו לחכמי ישראל וכל המהלך עד צאת נשמתו. התלמוד מספר שבעת הסתלקותו זקף את עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר, ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי בעולם הזה אפילו באצבע קטנה. החידוש כאן שלמרות שידוע שרבי יהודה הנשיא היה עשיר מופלג עד כדי כך שהממונה על אורוותיו של "רבי" היה יותר עשיר מהמלך הפרסי "שבור", בכל זאת לא נהנה רבי יהודה הנשיא מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה.     

באכילת דבר לשם שמים, ואפילו הוא מותרות שאין הגוף זקוק לו במיוחד, שאכילת האדם לא נבעה מהיותו תאווה אלא אכילתו הייתה לשם שמים או לקיום מצווה כמו רבי יהודה הנשיא "רבנו הקדוש", אין הגוף זקוק לחיבוט הקבר.

אמנם לכאורה אין כל אדם יכול להגיע לדרגת רבנו הקדוש, אך בכך שמדגיש רבנו הזקן את הדוגמא מ"רבנו הקדוש" ומתארו לא בתואר "רבי יהודה הנשיא" ולא בתואר "רבי" סתם אלא "רבנו" כלומר הרבי שלנו נותן לנו את הכוח לנהוג כמותו.

דברים בטלים

ועל דברים בטלים בהיתר, כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד – צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו, על ידי גלגולה בכף הקלע, מקור ביטוי זה מהפסוק בשמואל א' פרק כה' פסוק כט': וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע: בתלמוד, מסכת שבת דף קנב' עמוד ב', מוסבר שזהו עונש לאדם. שני מלאכי חבלה עומדים משני צדדים מנוגדים וקולעים את הנפש במקלע מהקצה אל הקצה כדי לנערה מהאבק והלכלוך שדבק בה. מסבירים בחסידות שאחד מאופני הפעולה של "כף הקלע" היא החזרת הנשמה לזיכרון החיים, דבר הגורם צער גדול לנשמה, ועל ידי זה היא מתנקה. כמו שכתוב בזוהר פרשת בשלח דף נט'. אבל לדיבורים אסורים, כמו ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם, שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי – אין כף הקלע [לבדו] הסיבה שמילה זו נמצאת בחצאי ריבוע נובעת מכך שבדפוסים ישנים נשמטה מילה זו מהטקסט הנדפס. מועיל לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש, רק צריכה לירד לגיהנם.

וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים – אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו למרקה ולזככה, רק עונשים חמורים שמענישים על ביטול תורה בפרטות, מלבד עונש הכללי לכל ביטול מצות עשה מחמת עצלות בגיהנם של שלג, כמבואר במקום אחר (בליקוטי תורה להאריז"ל בתחילת פרשת שמות). דברים בטלים אינם דברים אסורים, אלא דברים שאין בהם כל תועלת לעבודת השם יתברך. בדרך כלל יהודי מחויב ללמוד תורה יומם ולילה, כמו שכתוב: "והגית בו יומם ולילה", "ודברתם בם" ולא בדברים בטלים. רק מי שלא מסוגל ללמוד אזי הוא בבחינת "אנוס" ולכן יוצא ידי חובתו בקריאת שמע פעמיים ביום. אך כשמדבר דברים בטלים הם לפעמים נכללים בשלוש קליפות הטמאות לגמרי ופעמים שהדיבורים הללו נכללים בקליפת נוגה.

עם הארץ שאינו מסוגל ללמוד ואין הוא עובר על איסור ביטול תורה כשמדבר דברים בטלים, תיקון נפשו על ידי כף הקלע. ובדיבורים אסורים צריך לירד לגיהינום של אש כדי לטהרו ולנקותו. גם אדם המסוגל ללמוד ומדבר דברים בטלים בזמן שהיה יכול לעסוק בתורה, נוסף לעוון ביטול תורה הוא גם טימא נפשו בדברים בטלים, לכן מתוך עצלותו הוא יורד לגיהינום של שלג. מידה כנגד מידה תחת העצלות והקרירות של האדם הוא מתקרר בגיהינום של שלג.

העולה מכך הוא שיהודי תלמיד חכם העוסק בדברים בטלים עונשו משולש:

א.  כף הקלע – בגלל הדברים הבטלים.

ב.  גיהינום של שלג – בגלל עצלותו מלימוד התורה.

ג.   עונשים חמורים נוספים המיוחדים להפסד לימוד התורה.

חכמות חיצוניות

וכן העוסק בחכמות אומות העולם – בכלל דברים בטלים יחשב לעניין עוון ביטול תורה, כמו שכתוב בהלכות תלמוד תורה (לרבנו הזקן בשולחן ערוך שלו הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה ז') ועוד זאת, יתרה טומאתה של חכמת האומות על טומאת דברים בטלים, שאינו מלביש ומטמא רק המידות, מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלוהית, בטומאת קליפת נוגה שבדברים בטלים, הבאים מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו בנפשו הבהמית כדלעיל (בספר התניא פרק א' בסופו), ולא בחינת חכמה-בינה-דעת שבנפשו, מאחר שהם דברי שטות ובורות, שגם השוטים ועמי הארץ יכולים לדבר כן. מה שאין כן בחכמת האומות, הוא מלביש ומטמא בחינת חכמה-בינה-דעת שבנפשו האלוהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו, שנפלו שמה בשבירת הכלים מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה, כידוע ליודעי חן. אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן, קרדום זהו כלי עבודה המשמש לכריתת עצים, כמו שכתוב בירמיהו פרק מו פסוק כב: קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים: במשנה, במסכת אבות פרק ד' משנה ה' מדובר בהוראת המשנה שלא להתייחס ללימוד התורה כאל מקצוע הנדרש לצורך פרנסה, על דרך שהקרדום מיועד להשגת עצים לפרנסת האדם, ושם נאמר: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (בְּנוֹ) אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם: דהיינו כדי להתפרנס מהן בריווח לעבוד השם, או שיודע להשתמש בהן לעבודת השם או לתורתו, וזהו טעמו של הרמב"ם (הרב משה בן מימון) ורמב"ן (הרב משה בן נחמני) זיכרונם לברכה וסיעתן שעסקו בהן. גם הרמב"ם וגם הרמב"ן היו שניהם רופאים דגולים ופילוסופים נעלים. שניהם חיו בערך באותה תקופה בשלהי האלף החמישי לבריאת העולם, כלומר לפני כשמונה מאות שנה.

כאן מתעכב רבנו לבאר לנו שלושה עניינים בעיסוק בחכמות חיצוניות או חכמות האומות:

א.   כשעוסק בחכמות האומות ולא לומד תורה, הרי הוא עובר על עוון ביטול תורה.

ב.   העיסוק בחכמות אלו חמור יותר מדברים בטלים כי הוא מטמא את המוחין של היהודי העוסק בהם.

ג.    למי כן מותר לעסוק בחכמות האומות.

יודגש שאין הכוונה לדברי מינות וכפירה שהם אסורים ושורשם משלוש קליפות הטמאות לגמרי, אלא על חכמות האומות. גם בהם יש סיכון רב כי דברים בטלים מטמאים רק את המידות של הנפש האלוהית, מפני שאין בהם חכמה, ואילו בריבוי התחכמות בענייני משא ומתן מטמאים גם את החכמה בינה דעת שבנפש.

חכמות אלו שהן נצרכות לקיום העולם אך לא ליהודי לעסוק בהם, הגיעו לעולם כדברי רבנו הזקן מ"שבירת הכלים". זהו מושג קבלי המתאר התפתחות קליפת נוגה באופן שיש בתוכה גם ניצוצות של קדושה, דהיינו מקודם יצירת העולמות בריאה יצירה ועשייה היה מצב של עולמות הנקראים בשם עולמות התוהו שבהם היה ריבוי אור ומיעוט כלים המקבלים את האור ומפיקים ממנו תועלת וכשהאור היה רב והכלים היו מעט הכלים לא הכילו את עוצמת האור והם נשברו ומהכלים השבורים התפזרו ניצוצות של קדושה בתוך קליפת נוגה. תהליך זה של "שבירת הכלים" התבצע בראשית עולם הבריאה כשהכלי לא הכיל את עוצמת האור וכל ניצוצות הקדושה נפלו לקליפות. ואף חכמות אלו נפלו שמה.

יש אופן המתיר התעסקות בחכמות חיצוניות, אם עושה בהם שימוש לפרנסתו ואפילו לפרנסה בריווח.

בפרק זה למדנו על טוהרת הנפש, נוסף לתשובה, מהטומאה שנדבקה באדם על ידי שנכשל בדברים הבאים:

·        באכילת דבר "מותר" לא לשם שמים

·        כאשר דיבר "דברים בטלים" בהיתר.

·        כאשר ניכשל בדבר איסור.

·        כאשר עסק בדברים בטלים בזמן שיכל לעסוק בתורה.

·        כאשר עוסק בחוכמות חיצוניות.

באופני טהרה שונים כדלהלן:

·        חיבוט הקבר

·        כף הקלע

·        גיהינום של אש

·        גיהינום של שלג

ועוד, בדבר חכמת האומות מתעכב רבנו על שלושה דברים:

·        עוון ביטול תורה בעת עסקו בחכמת האומות.

·        הלימוד מטמא את כוחות השכל של הנפש האלוהית.

·        למי בכל זאת מותר לעסוק בחוכמות אלו.

לסיכום יודגש שספר התניא אינו ספר מוסר הבא להפחיד את האדם במסכת העונשים. העונשים מובאים רק כדי להבין את חומרתם של הדברים. כי ענייני הטומאה מפריעים לאדם לא רק בעולם הבא אלא אף בעבודתו את השם בעולם הזה. הוא זקוק תחילה להתנער מכל הטומאות שנדבקו בו, על ידי שישקיע עצמו בתורה ותפילה בכוונה. ורק אחר כך יוכל להתקדם בעבודתו למעלה מעלה.

סיכום הפרק

למדנו להכיר שפירוש המושג "אסור" ענינו שהוא קשור בידי הסטרא אחרא ואינו עולה משם אלא על ידי תשובה גדולה או גאולה שלימה. מכאן שלא עוזר שיש לאדם הצטדקות בכך שהרב המכשיר "אשם" כביכול שהכשיל אותי במאכל איסור הרי אתה הוא האוכל ואתה הוא המקושר בידי החיצונים על ידי אכילה זו.

מאכלות אסורות נקראים בשם "איסור", מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע, לשם שמים, אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפילה, ואפילו הוא איסור דרבנן, הגוף צריך לחיבוט הקבר, לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ועל דברים בטלים בהיתר, צריך לטהר נפשו על ידי גלגולה בכף הקלע, אבל לדיבורים אסורים, צריכה לירד לגיהינום. וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים וכן העוסק בחכמות אומות העולם – בכלל דברים בטלים יחשב ועוד זאת, יתרה טומאתה ומטמא בחינת חכמה-בינה-דעת שבנפשו האלוהית אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן,

סיפור חסידי לפרק

פעם קיבל הרמב"ם אגרת שאלה, שהיו חתומים עליה שבעים אלף איש ששאלו: "מהו המקור בתורה לתחיית המתים? ואף-על-פי שחז"ל למדו זאת מפסוקים שונים, הרי אפשר לדרוש אותם באופן אחר". הרמב"ם לא רצה לענות על השאלה הזו, וביקש מאחד מתלמדיו להשיב להם.

בין היתר כתב להם אותו תלמיד, שבוודאי הם נכשלו במאכלות אסורים, ולכן שאלו שאלה שכזו. שכן המאכלים שאדם אוכל משפיעים על שכלו – אם הוא אוכל מאכלים דקים ועדנים, נהיה שכלו זך וצלול, ואילו מאכלות אסורים מטמטמים את השכל. ממילא, כיצד הם מתיימרים להבין מה שחז"ל הבינו בשכלם הזך? התלמיד סיים: "אתם מועדים לפורענות".

זמן קצר אחר-כך, הגיע מלך עם צבא גדול והרג בהם הרג רב. אלה מהם שנשארו לפליטה הגיעו אל הרמב"ם וחזרו בתשובה.

אומר על כך כבוד קדושת הרבי שליט"א מלך המשיח: לא רק מאכלות אסורים מטמטמים את המוח אלא גם מאכלי היתר שנאכלו לשם מילוי התאווה, כפי שמבואר בתניא פרק ז' וח' שהחיות של המאכל יורדת לפי שעה ברע גמור, בשלוש קליפות הטמאות לגמרי.

(מתוך ספר "סיפורים חסידיים" עמוד 125)