מבוא לפרק

לאחר השלמת ההכרות עם שתי הנפשות האלוהית והבהמית במשך שמונת הפרקים הקודמים, דהיינו למדנו להכיר את מהות הנפש האלוהית בפרק ב', את עשר בחינותיה וכוחותיה בפרק ג' ושלושת לבושיה בפרקים ד' ו-ה' וכן את מהות הנפש הבהמית בפרק א', עשר כוחותיה בפרק ו' ושלושת לבושיה בפרקים ז' ו-ח', עתה נלמד בפרק זה על מקום משכנן של כל אחת מהנפשות, מפני שעיקרה של הנפש הבהמית הן מידות לכן מקומה בלב. בעוד שהחלל הימני מלא רוח חיים, החלל השמאלי מלא דם ומשם הולך הדם ומתפשט בכל האברים ובכל הגוף. זו הסיבה שהנפש הבהמית בחרה למושב לה את החלל השמאלי כי משם היצר הרע משפיע על האדם וכל גופו ואבריו להמשך אחר דברים גשמיים. וגם שבלב מקום משכן המידות, אהבה ויראה וכדומה, ולכן הוא משפיע על היצר הרע השוכן בתוכו להמשך אחר תאוות ליבו. למרות שמשכנה בלב עולה לפעמים להפעיל את המוח על דרך "חכם להרע". מדות אלו, הנמשכות מהנפש הבהמית שבלב ועוסקות באהבה ויראה, זרות לנפש האלוהית ולקדושה. הנפש האלוהית בעיקרה היא המוחין והשכל, לכן מקום משכנה הוא במוח, ומשם מתפשט לכל הגוף. כשם שראינו בנפש הבהמית שעיקר משכנה בלב, ולכן המידות נפעלות ממנה תחילה, כך הנפש האלוהית שמשכנה במוח המוחין הן הראשונים להתפעל מהנפש האלוהית ומשם מתפשט לכל הגוף וגם לחלל הימני שבלב. אף כי במציאות גם בחלל הימני יש דם, הכוונה שאין בו דם מצד עצמו כמו בחלל השמאלי שיש בו רביעית דם שבו הנפש תלויה, אלא שבא מהחלל השמאלי לחלל הימני. כי שני חללי הלב תפקידם: הימני – לשלוח הדם לריאה כדי לקבל רוח חיים, והשמאלי – לשלוח דם לכל הגוף לאחר שנתלבש בהם רוח החיים מהריאה.

עוד נלמד בפרק זה על ההבדלים בין הנפש הבהמית לנפש האלוהית מבחינת מטרתן ושאיפתן, איזה מלחמה מתנהלת ביניהן ומה כל אחת רוצה להשיג במלחמה זו.

משכן נפש הבהמית

והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב, בחלל שמאלי שהוא מלא דם, מקור עניין זה ממאמר הזוהר על דברי דוד בתהילים, שאמר "ליבי חלל בקרבי". אומר הזוהר כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, בלב שני חדרים; אחד מלא דם ושם משכן היצר הרע. השני מלא רוח חיים. וליבי חלל בקרבי –  החדר המלא דם פנוי מיצר הרע ולא נתן לו דוד להיכנס בחלל זה. וכתיב (דברים פרק יב פסוק כג'): רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. ולכן, כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב, הסדר הוא, תחילה תאווה, אחר כך מגיע להתפארות, וכל מניעה בזה גורמת גילוי של כעס. ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף. וגם עולה למוח שבראש, לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, כמו שהדם מקורו בלב, ומהלב מתפשט לכל האברים, וגם עולה להמוח שבראש. לצורך ההוכחה שמשכן הנפש הבהמית הוא בלב הביא רבנו את הפסוק "כי הדם הוא הנפש", להורות את דרשת חכמינו זיכרונם לברכה בתלמוד בבלי, מסכת פסחים דף טז' עמוד ב' "מלמד שדם שהנפש יוצאה בו קרוי דם ודם שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם". כלומר ישנו דם שיציאתו אינו מוציאה את הנפש מהגוף. הדם שהנפש שורה בו וביציאתו מסתלקת הנפש מן הגוף, הוא דם הנפש הנמצא בחלל השמאלי שבלב. ואילו הנפש אלוהית משכנה במוח וכדלהלן:

משכן נפש האלוקית

אך מקום משכן נפש האלוהית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האברים, וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם, וכמו שכתוב (קהלת פרק י' פסוק ב'): לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ. והיא אהבת השם כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה. וכן שמחת לבב בתפארת השם והדר גאונו, על פי הפסוק בישעיה פרק ב' פסוק כא: לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד יְהֹוָה וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ: כאשר עיני החכם אשר בראשו, על פי הפסוק בקהלת פרק ב' פסוק יד': הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם: במוח חכמתו ובינתו, מסתכלים ביקרא דמלכא מארמית ללשון הקודש: מתבוננים ב"כבוד המלך" שמשמעו כבודו ויקר גדולתו של השם יתברך. ותפארת גדולתו עד אין חקר ואין סוף ותכלית, כמבואר במקום אחר. יתבאר בתורה אור, ספרו של רבנו הזקן לפרשיות התורה מספר בראשית ושמות, בדף מז' עמודה ג' שמהתבוננות בכבודו של הקדוש ברוך הוא מתעוררת האהבה לבורא יתברך. וכן שאר מידות קדושות שבלב, הן מחכמה-בינה-דעת שבמוחין. להוכחת העניין שמקום משכן הנפש האלוהית הוא במוח מביא רבנו הזקן את הפסוק: "לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו". הכסיל זהו היצר הרע של האדם, שנקרא בספר קהלת "מלך זקן וכסיל". הלב החכם זהו משכן הנפש האלוהית בלב בצד הימני. בהיות שהלב הימני מלא רוח חיים לכן כל המשכת הנפש האלוהית לכיוון של חיים וקדושה ועניינים רוחניים שבאים מרוח החיים. ואילו הכסילות והשטות הבאה מהנפש הבהמית עוסקת בעיקר בענייניים ארציים ושטותיים יחסית לקדושה ורוחניות. בין שתי הנפשות קיימת מלחמה תמידית וכדלהלן:

מלחמת הנפשות

אך הנה כתיב (בראשית פרק כה' פסוק כג'): וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: הפסוק האמור ביעקב ועשיו, משמש כמשל ודוגמא לנפש האלוהית והבהמית, העומדות במלחמה תמידית, ולא שכל אחד מהם עוסק בענייניו מבלי הבט על פעולת השני. למרות שכל נפש שוכנת במקום אחר בגוף, זה במוח וזה בלב, אין שלום בין שתיהן אלא מצב של מלחמה על השליטה והממשלה בגוף. כי הגוף נקרא "עיר קטנה", ככתוב בקהלת פרק ט' פסוקים (יד) עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים: (טו) וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא: בתלמוד, מסכת נדרים דף לב' עמוד ב', מוסבר שפסוק זה הולך על גוף האדם. "עיר קטנה" – זה הגוף, "ואנשים בה מעט" – אלו האברים, "ובא אליה מלך גדול" – זה היצר הרע כי הוא גדול בשלוש עשרה שנה מהיצר הטוב, משום שהיצר הרע נכנס לגוף בעת לידת התינוק ועל זה נאמר "לפתח חטאת רובץ" היינו לפתח הלידה הוא כבר מחכה להיכנס לגוף ואילו עיקר כניסת הנפש האלוהית בגוף הוא בגיל הבר מצווה. "ובנה עליה מצודים" – אלו העוונות, "ומצא בה איש חכם" – זה היצר הטוב, "ומלט הוא את העיר בחכמתו" – זו תשובה ומעשים טובים. וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, כך שתי הנפשות האלוהית והבהמית נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו. שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, כך הנפשות נלחמות זו בזו וכל אחת מהן ברצונה להנהיג ולהשפיע על כל הגוף ומלחמתם בדרך לא זו אף זו כלומר לכבוש ואף למלוך ואף להנהיג יושביה כרצונו ולבסוף יהיו סרים למשמעות ויקיימו גזרותיו. כך שתי הנפשות, האלוהית והחיונית הבהמית שמהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו. ומלחמתם נובעת מרצונות מקבילים בין הנפש האלוהית והבהמית וכדלהלן:

רצון הנפש האלוקית

שהא-לוהית חפצה ורצונה, כאן מציין רבנו את אופני ההשפעה של הנפש האלוהית על האדם, שלב אחר שלב, החל מבעל כורחו ועד שהגוף עצמו נהפך ללבוש וכלי ביטוי לנפש האלוהית. את השפעת הנפש האלוהית על האדם מתאר רבנו בסדר והדרגה מהקל אל הכבד: א. שתהא היא לבדה המושלת עליו להיות מושלת, על כורחם, כמלך הכובש בשעת מלחמה. ב. ומנהיגתו, להנהיג יושביה כרצונה. כאן הנפש משפיעה על האדם, אבל האדם מקיים רק מה שמובן לו בשכלו. ג. וכל האברים יהיו סרים למשמעתה, בשלב זה כבר הצליחה הנפש להשפיע על האדם לקיים גם דברים שאינם מובנים בשכלו, אולם הוא מקבל עליו עול מלכות שמים מתוך קבלת עול בלבד. ד. ובטלים אצלה לגמרי, בשלב זה האדם אינו מקיים רק את המצוות אלא אף מבטל את רצונו, כמאמר "בטל רצונך מפני רצונו", כלומר הוא הגיע למצב שרצון השם הוא גם רצונו הוא. ה. ומרכבה אליה, בשלב זה כבר רצון עצמי אין לגוף והוא כמרכבה שלא מתייעצים איתה לאן לנסוע. ו. ויהיו לבוש לעשר בחינותיה ושלשה לבושיה הנזכרים לעיל (בספר התניא פרק ג'), שיתלבשו כולם באברי הגוף, בשלב זה הגיע האדם שהחיות שבאבריו הם לבוש לנפש האלוהית, בעוד שבחיצוניות האברים הם רק מרכבה. ז. ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם, ולא יעבור זר בתוכם על פי הפסוק באיוב פרק טו' פסוק יט: לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם: חס ושלום. הנפש הבהמית כבר נקראת "זר" שלא יעבור בתוך הגוף כלל. דהיינו, תלת מוחין שבראש מארמית ללשון הקודש: שלוש סוגי מוח שבראש, מוח החכמה, מוח התבונה, ומוח הדעת. מקורו מהזוהר חלק ב' דף רמז' עמוד ב'. – יהיו ממולאים מחכמה-בינה-דעת שבנפש האלוהית, שהיא חכמת השם ובינתו, להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף, ולהוליד מהן, על ידי הדעת, היראה במוחו ופחד השם בלבו, ואהבת השם כאש בוערה בלבו כרשפי שלהבת, להיות נכספה וגם כלתה נפשו בחשיקה וחפיצה לדבקה בו באין-סוף ברוך-הוא בכל לב ונפש ומאד מעומקא דלבא שבחלל הימיני, שיהיה תוכו רצוף אהבה, מלא וגדוש, לא רק מלא עד אפס מקום אלא אף יגלוש החוצה שזהו פירוש "גדוש" עד שתתפשט גם לחלל השמאלי, לאכפיא לסטרא אחרא, יסוד המים הרעים שבה, שהיא התאווה שמקליפת נוגה, לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת השם, כמו שכתוב: כך פירשו במשנה, מסכת ברכות פרק ט' משנה ה' חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים פרק ו' פסוק ה'): וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךְָּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. "בְּכָל לְבָבְךָ" – "בִֹּשְנֵי יְצָרֶיךָ בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. והיינו, שיעלה ויבוא ויגיע למדרגת אהבה רבה וחיבה יתירה ממדרגת אהבה עזה כרשפי אש.

והיא הנקראת בכתוב (שיר השירים פרק ז' פסוק ז'): מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים: להתענג על השם מעין עולם הבא, והעונג הוא במוח חכמה ושכל, המתענג בהשכלת השם וידיעתו, כפי השגת שכלו וחכמתו, והוא בחינת המים וזרע אור זרוע שבקדושת נפש האלוהית, המהפכת לטוב את בחינת המים שבנפש הבהמית, שמהם באו תאוות תענוגי עולם הזה מתחלה, וכמו שכתוב בעץ חיים שער נ' פרק ג' בשם הזוהר (חלק ג' דף רעז' עמוד א'), שהרע נהפך להיות טוב גמור כמו יצר טוב ממש, בהסיר "הבגדים הצואים" על פי הפסוק בזכריה פרק ג' פסוק ד': וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת: ממנו, שהם תענוגי עולם הזה שהוא מלובש בהם. וכן שאר כל מידות שבלב, שהן ענפי היראה והאהבה, יהיו להשם לבדו. וכל כוח הדבור שבפה, והמחשבה שבמוח, יהיו ממולאים מן לבושי המחשבה והדבור של הנפש האלוהית לבדה, שהן מחשבת השם ותורתו, להיות שיחתו כל היום לא פסיק פומיה מגריסא. מארמית ללשון הקודש לא פוסק פיו מללמוד ולגרוס וכוח המעשי שבידיו ושאר רמ"ח אבריו יהיה במעשה המצוות לבד, שהוא לבוש השלישי של נפש האלוהית. אם כן נסכם רצון הנפש האלוהית להוליך את הגוף והנפש הבהמית מסלול של תיקון ארוך ומסודר מהקל אל הכבד דהיינו: אופני ההשפעה של הנפש האלוהית על האדם, שלב אחר שלב, החל מבעל כורחו ועד שהגוף עצמו נהפך ללבוש וכלי ביטוי לנפש האלוהית.

את השפעת הנפש האלוהית על האדם מתאר רבנו בסדר והדרגה מהקל אל הכבד: בשלב הראשון באה שליטה והגוף הוא פסיבי. אחר כך הנפש האלוהית מנסה להביא את הגוף להכרה בצדקת דרכה אלא שהגוף ישתף פעולה חלקית מאחר והוא עדיין מציאות נפרדת הוא יבצע רק את המובן בשכלו, בשלב הבא הגוף מקבל את מלכותו של הנפש האלוהית עליו ומסכים לבצע גם דברים שאינם מובנים בשכלו מתוך הכרה שהנפש עליונה עליו, אחר כך הגוף מגיע לדרגת ביטול כלפי הנפש ולא רק בהכרה שהנפש עליונה עליו אך גם הוא מציאות חשובה כאן כבר הגיע הגוף לדרגת ביטול כלפי הנפש בהכרה שהוא אינו נחשב לגבי הנפש. מכאן הדרך להתקדם לשלב הבא והוא ביטול לא רק במציאות אלא ביטול של מרכבה כלומר ביטול הישות העצמית של הגוף כלפי הנפש האלוהית ואז אפשר להוליך את הגוף למצב שבו הוא בטל כל כולו ומיעד את כל כוחותיו מידותיו ולבושיו לשרת את רצון הנפש. ולבסוף הופך ללוחם מושלם למען הסר כל מונע ומעכב לרצון הנפש האלוהית וממילא הוא עצמו נלחם כבר בנפש הבהמית. ואילו הנפש הבהמית רצונה הוא להפך ממש וכדלהלן:

רצון הנפש הבהמית

אך נפש הבהמית שמהקליפה, רצונה להפך ממש, עכשיו מבאר רבנו את רצון הנפש הבהמית שרצונה להפך ממש, שהיא תמשול בגוף ושהגוף יהיה ממולא ממנה. לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה, אלא שכל מטרתה היא לא לרעת האדם אלא לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחה, כלומר כל כוונתה שהאדם יתגבר עליה ותהיה הנפש האלוהית היא המושלת, כמשל הזונה שבזוהר הקדוש (חלק ב' דף קסג עמוד א'). כמשל שהובא בזוהר הקדוש: משל למלך שהיה לו בן יחיד שאהבו מאד ורצה להעמידו בניסיון להראות חיבתו ונאמנותו של הבן אליו. המלך שכר אישה זונה כדי שתסית את הבן לדבר עבירה. מובן שכוונת המלך הייתה שהבן יעמוד בניסיון ולא יתפתה וגם מובן שזה בעצם רצונה של הזונה, שהרי לשם כך שכר אותה המלך. הנמשל מהנפש הבהמית שרצונה שלא יתפתה בן המלך לרצונה אלא יהיה נשלט על ידי הנפש האלוהית. אך היא נאלצת לבצע את משימתה.

סיכום הפרק

למדנו להכיר מקום משכן שתי הנפשות. מקום משכן נפש הבהמית הוא בלב, בחלל שמאלי וגם עולה למוח שבראש, לחשב ולהרהר אך מקום משכן נפש האלוהית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האברים, וגם בלב בחלל הימני והיא אהבת השם כרשפי שלהבת מתלהבת "ולאום מלאום יאמץ", כי שתי הנפשות, האלוהית והחיונית הבהמית שמהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו. כל אחת מהן רוצה לשלוט ולהנהיג את הגוף בהתאם לעניינה ומטרתה. ומלחמה תמידית ביניהן. אלא שמלחמת הנפש הבהמית היא רק בחיצוניות הנראית ולא ברצונה הפנימי שגם היא מעדיפה שהניצחון יהיה של הנפש האלוהית.

סיפור חסידי לפרק

סח פעם הצדיק מרעננה סיפור אודות רבנו הזקן בעל התניא:

היו היה נער צעיר בעל שכל רב, עילוי של ממש, בעירה קטנה ברוסיה בשם "דאקשיץ". נער זה שיקע את עצמו בלימוד התורה ללא הרף. כל מכיריו שידעו את עמוקות שכלו עשו הכול על מנת לאפשר לו ללמוד תורה באין מפריע.

למרבה הצער נער זה גדל ונחשף לספרות זרה של חברי המשכילים, הנקראים "ברלינציקים", שבזו לכל קדושי ישראל ולעומק קדושת לימוד התורה. בתחילה הנער ניסה לדעת את דעתם בבחינת "דע מה שתשיב לאפיקורס", אך לאט לאט הוא נמשך אחריהם עד שפרש לגמרי מדרך הישר ובחר לו דרכים עקלקלות.

בוקר אפל אחד עזב את בית הוריו בטריקת דלת ונסע ללמוד בברלין באוניברסיטה. מאד מהר עמדו על עומק חכמתו של העילוי והוא הפליא את כל שומעיו ומכיריו. במקום העילוי תלמיד החכם הישן הופיע סטודנט פורק עול תורה ומצוות, בעל חשיבות וערך עצמי גבוה. העילוי השתלם במדעים, במיוחד בחכמת הרפואה וחכמת המתמטיקה, בהם נודע שמו לתהילה בגרמניה כולה. הוא אף חיבר שני ספרים וכתב תזה בשני מקצועות הללו.

בכל זאת העדינות שהייתה בעומק נפשו דחפה אותו לשוב להוריו ולהראות להם את יקר תפארת גדולתו, כדי שגם הם ירוו ממנו נחת. לשם כך החליט לחזור לביתו ולהתפייס עם הוריו.

כשעשה את דרכו חזרה עלה בדעתו לעבור בחצרו של הרבי בעל התניא, רבנו הזקן, כדי להראות לרבי שבוודאי מבין את ערכו של המדע וידע להעריך את התזה והעבודה שכתב. ואילו אביו אינו מבין כלל ונתפש אצלו כאדם פרימיטיבי ואם הוא יקבל דברי הערכה מהרבי אף אביו יקבל זאת ללא עוררין.

כשהגיע העילוי לחצר הרבי ביקש להתקבל על ידי הרבי ולהראות לו את שני חיבוריו הנפלאים בחכמת הרפואה ובמתמטיקה. בהיכנסו לקודש הקודשים פנימה, בגאווה לא מוסתרת הציג את שני ספריו לפני הרבי. הרבי עיין בספר הראשון. כעבור מספר עמודים סימן הרבי סימן כל שהוא והמשיך בדפדוף מהיר עד סוף הספר. גם בספר השני המחזה חזר על עצמו, באחד העמודים הראשונים סימן הרבי סימן כל שהוא והניח את הספר. הרבי החל לומר לעילוי הצעיר כי הספר בנוי בצורה נפלאה אריח על גבי נדבך ונדבך על גבי אריח. כל הספר בנוי על הנחת יסוד אחת שממנה בנה את כל הבניין המפואר, אבל הנחת היסוד בטעות ייסודה ולכן כל הספר משולל אמת וכולו טעות אחת גדולה. כך גם בספר השני שבחכמת הרפואה, הכול בנוי לתלפיות אלא שהרעיון הבסיסי סותר מאמר חכמינו זיכרונם לברכה וממילא אינו יכול להיות אמת.

הבחור יצא מהקודש בסערת רגשות שהייתה ניכרת עליו. אף אחד לא העיז להפריע למחשבתו של הבחור למרות הסקרנות לדעת מה היה בקודש פנימה, וחיכו למוצא פי הבחור. לפתע ניגש אל האח הבוער והשליך לשם את הספר הראשון. כעבור מספר רגעים השליך אף את הספר השני. לאחר מכן הבחור התעלף. כשעררו אותו, ביקש להיכנס פנימה בשנית כדי לקבל סדר בעבודת התשובה שלו ולשוב באמת, בתמים ובלב שלם להשם אלוהיו.

כל יושבי בית מדרשו של הרבי ראו כיצד העילוי ההדור בלבושו כלבוש של גוי נכנס אל הקודש, יוצא אדם אחר לגמרי והופך אט אט לבעל תשובה.

כעבור מספר חודשים נמצאה גופתו ללא רוח חיים. כל הנוכחים תמהו מה אירע כאן, עד שהואיל רבנו הזקן לבאר להם שנשמתו של העילוי הזה היא גלגולו של רבי אליעזר בן דורדייא המסופר בתלמוד. וכבר כמה פעמים ירדה לעולם הזה בגלגול, כדי לתקן את חטאיו. בתחילה גודלה בקדושה וטהרה עד שיום אחד פרקה עול מצוות והתרחקה מהשם. זה כבר כמה פעמים שנשמה זו יורדת לעולם ללא תיקון. הפעם כשהגיעה אל רבנו הזקן נפש עלובה זו, החליט להביאה על תיקונה כדי שתוכל לנוח בשלווה על משכבה.