מבוא לפרק

בפרק זה יתבאר לנו חלק מהדיוקים שדייקנו בפרק הראשון על מהותו של הבינוני, והוא בהמשך לפרק הקודם בו החל רבנו לבאר מהות הבינוני שמבחינה מעשית אין בו שום חטא, הוא מושלם בעבודת השם שלו אך ורק בשלושת לבושיו, ואילו בפנימיותו שרוי עדיין רוע פנימי שלא טופל ועלול להפיל את הבינוני ולכן נדרשת ממנו משנה זהירות בעבודתו. לעמוד על המשמר שלא ימעד חס ושלום.

ראשית ידייק רבנו בלשון זה וזה שופטן ולא מושלן או מנהיגן, ומודגש עוד שהציווי והוראת המשנה היה בעיניך כרשע הוא בכ' הדמיון והכוונה היא היה בעיניך בינוני, ואז נבין כיצד טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני.

עוד יתבאר מהי עבודתו של הבינוני, ויתחלק לשלושה מצבים בבינוני, כשהבינוני הוא יושב באוהלה של תורה או שעוסק בעסקיו או שנמצא באהבת השם כל היום, ולמרות שהבינוני אינו מושלם מבחינה פנימית בכל זאת עבודתו נקראת עבודה תמה ואמיתית. לכן יבאר רבנו את ההבדל בין שפת אמת, אמת ואמת לאמיתה. 

זה וזה שופטן

ובזה יובן לשון מאמר רבותינו זיכרונם לברכה תלמוד בבלי ברכות דף סא' עמוד ב' בינוניים זה וזה שופטן [פירוש, יצר טוב ויצר הרע], דכתיב (תהילים פרק קט' פסוק לא') "כִּי יַעֲמוֹד לִימִין אֶבְיוֹן בין השמות שמשתמשים בלשון הקודש לתיאור מצב של אדם החסר לו כמו עני ורש, דל ואביון, אביון הוא התאב לדבר שאין לו ואינו בהכרח עני שלמרות היותו בעל האמצעים חסר לו דבר שהוא מתאווה אליו וזהו הבינוני שחסרה לו עבודת השם פנימית לְהוֹשִיעַ מִֹשוֹפְטֵי נַפְֹשוֹ" שופטים לשון רבים והם שני היצרים. ולא אמרו "זה וזה מושלים" חס ושלום, כי כשיש איזו שליטה וממשלה ההבדל בין שליטה לממשלה הוא השליטה הולך על היצר השולט על הגוף ומנהיגו לפי דעתו ורצונו בניגוד לדעת הנפש האלוהית מקבילתה. ואילו ממשלה הוא מצד הגוף המקבל את שליטתו של היצר עליו כלומר הגוף נכנע ליצר כלומר הגוף ממשיל את היצר שישלוט עליו. ליצר הרע ב"עיר קטנה", הוא משל "על גוף האדם" אפילו לפי שעה קלה הוא ביטוי המושאל לומר לנו באופן "קל" ללא מאמץ, ותוך זמן קצר, ומקורו ממדרש רבה שמות פרשה יט' אות ה' כיון שראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח עמדו כל ישראל לשעה קלה ומלו כל עבדיהם ובניהם וכל מי שיצא עמהם, – נקרא רשע באותה שעה. וזה לא שייך בבינוני להיקרא רשע אפילו לשעה קלה.

אלא היצר הרע אינו רק על דרך משל כמו שופט ודיין כפל הלשון שופט ודיין נובע משני מצבים במשפט בטרם יפסוק השופט את הדין עליו לשמוע את טענות שני בעלי הדין וכשאין עדיין הכרעה הפוסק נקרא דיין שענינו לשמוע את טענות בעלי הדין לאחר הכרעת הדין פסק ההלכה הופך את הדיין לשופט, וכאן מלמדנו רבנו שהבינוני במצבו, יצרו הרע אינו אלא כשופט המחווה את דעתו במשפט ואפילו כשאין לבינוני שום שיח ושיג עם היצר הרע הרי היצר אינו אלא דיין השומע טענות בעלי הדין. האומר דעתו במשפט, ואף-על-פי-כן יכול להיות שלא יהיה פסק הלכה כך למעשה, מפני שיש עוד שופט ודיין החולק עליו, וצריך להכריע ביניהם, והלכה כדברי המכריע. ביטוי זה מקורו בתלמוד הבבלי ממספר מקומות כמו מסכת ברכות דף מג' עמוד ב' ומסכת שבת דף לט' סוף עמוד ב', ופירושו כשישנה מחלוקת בין שני חכמי ישראל בא השלישי ומכריע ביניהם ולעיתים ההלכה נפסקת כדברי המכריע.

על פי המבואר בפרק הקודם שהבינוני אין היצר הרע גובר עליו להחטיאו בשום אופן, לא במחשבה ולא בדיבור וקל וחומר לא במעשה. אלא שעדין הרע גלום בתוכו ולא טופל כראוי לבטלו או להעבירו ממקומו והוא בתוכו בהעלם והסתר. אם כן יובן לשון רבותינו זיכרונם לברכה בינוניים זה וזה שופטן, היינו יצר הטוב ויצר הרע והדיוק הוא הלשון שופטן ולא מושלן, כי ממשלה ושליטה ישנה רק אצל הרשע ההולך בשרירות ליבו ואין ליבו ברשותו כלל. והבינוני אינו רשע אפילו לרגע קט ולכן הלשון שופטן הוא בדווקא לומר שהמצב הוא כמו במשפט גשמי שבדרך כלל על פי ההלכה במשפט יושבים שלושה דיינים כמו שהמשנה אומרת במסכת אבות פרק ד' משנה (ח) הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה: היינו הקדוש ברוך הוא הנקרא השם אחד, וכן במשנה מסכת סנהדרין פרק א' משנה (א) דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלשָׁה. גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת, בִּשְׁלשָׁה. נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, בִּשְׁלשָׁה. הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע, בִּשְׁלשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹצִיא שֵׁם רַע,בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ דִינֵי נְפָשׁוֹת: המשנה מפרטת את כל העניינים שנדונים בבית הדין של שלשה דיינים ובהמשך הפרק בסנהדרין קטנה של עשרים ושלשה דינים או בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד. וסדר המשפט הגשמי, הדיינים מחויבים לשמוע טענות בעלי הדין, ואז הדיינים מחווים את דעתם, וכדי שלא יהיה בית הדין שקול לכן יושבים שלושה בדין כדי להכריע את הדין ברוב דעות. כך גם בין הנפשות מתקיים דיון זה אומר את רצונו וזה מוסר את כוונתו ועדין אין הכרעת הדין לא על ידי יצר הטוב ולא על ידי יצר הרע עד שרק לפי דעת המכריע הוא הקדוש ברוך הוא יפסק ההלכה וכדלהלן.

אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו

כך היצר הרע אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב, ומהלב עולה למוח להרהר בו, ומיד חולק עליו השופט השני שהוא הנפש האלוהית שבמוח, המתפשט בחלל הימני שבלב מקום משכן היצר טוב, והלכה כדברי המכריע, בתלמוד מסכת כריתות דף ה' עמוד א' כתוב "הקדוש ברוך הוא יודע הכרעות" – שם מדובר בדברים שאין לנו אפשרות לשקול או למדוד בדיוק רב, ואילו הקדוש ברוך הוא יודע הכרעות כלומר הוא המכריע, משם נלקח ביטוי זה לכאן. הוא הקדוש-ברוך-הוא העוזרו להיצר טוב, כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל' עמוד ב', אמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר בתהילים פרק לז' פסוק (לב) צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ: "אלמלא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו אין יכול לו" שנאמר בתהילים פרק לז' פסוק (לג) יְהֹוָה לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ: וכן מאמר זה מופיע במסכת סוכה אלא ששם הגירסא אמר רבי שמעון בן לקיש. והעזר, היא ההארה שמאיר אור השם על נפש האלוהית, להיות לה יתרון ושליטה על סכלות הכסיל ויצר הרע, כיתרון האור מן החושך, כנזכר לעיל. השופט השלישי כביכול במשפט זה הוא הקדוש ברוך הוא שהוא המכריע בדיון בין שני היצרים, כמו שנאמר "צופה רשע היינו היצר הרע לצדיק כלומר צדיק בכוח וזהו הבינוני, מאחר ומבחינה מעשית הוא צדיק בשם המושאל, והקדוש ברוך הוא עוזרו להתגבר על היצר הרע, אלא שהדבר בידו ומסור לכוחו של האדם להוציא עזרה זו מהכוח אל הפועל, למרות שלעיתים אנו רואים חוטאים וחטאים הרי שזו נובע מזילות בית המשפט, שלמרות פסק הדין עושה האדם את דעת המיעוט ולא דעת הרוב במשפט, והוא מפני רוח שטות המכסה על האמת וכפי שיתבאר בהמשך.

ומהו העזר שבא מהקדוש ברוך הוא?

אומר רבנו הזקן שהסדר הוא שיצר הרע שמשכנו בלב בחלל השמאלי אומר דעתו במשפט ומהלב עולה מחשבה רעה זו אל המוח להרהר בה ואז היצר הטוב שמשכנו במוח דוחה את דברי היצר הרע, ומהמוח מתפשט דעתו אל הלב בחלל הימני. וכשנוצר מאבק בין הדעות בלב בין שני חללי הלב בין הרגש לשכל בין התבונה לתאווה עזרתו של הקדוש ברוך הוא מתבטאת בהגברת כוח השכל על הרגש ואם רק ירצה האדם להתגבר על נפשו הבהמית יצליח כיתרון האור על החושך שבכוחו של נר קטן להניס חושך רב, אלא שנדרש מהאדם אכן להדליק את האש כדי להניס את החושך. מלמעלה ניתן לאדם הנר, הפתילה והגפרור, ומהאדם נדרשת פעולת ההדלקה והיא ההתבוננות.

היה בעיניך כרשע

אך מאחר שהרע שבחלל השמאלי בבינוני הוא בתקפו כתולדתו, להתאוות תאווה לכל תענוגי עולם הזה, ולא נתבטל במיעוט לגבי הטוב, ולא נדחה ממקומו כלל, אצל צדיקים מתבטל הרע לפי מדרגת הצדיק באופני הביטול אם ברוב או בשישים או באלף וכו' כמו שמבואר בפרק י', ואצל הבינוניים נדחה הרע ממקומו בשעת התפילה ועבודת השם שהוא דוחה את הרע בשתי ידיו כמבואר בפרק הקודם ולכן אומר רבנו לא נתבטל ולא נדחה. רק שאין לו שליטה וממשלה להתפשט באברי הגוף, מפני הקדוש-ברוך-הוא העומד לימין אביון משמעו כפול, גם לימין דהיינו לצד ימין לחלל הימני שבלב מקום משכן הנפש האלוהית, וגם מלשון סיוע ועזר ותמיכה כמו שכתוב בישעיה פרק מה' פסוק (א) כֹּה אָמַר יְהֹוָה לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ: פירוש: אומר השם לכורש אני הוא שתמכתי בך לעוזרך לרדות בגויים ולשבר מותניים של מלכים ופתחתי בפניך שערים ודלתות סגורים. אם כן לימין אביון פירוש גם לצד ימין הבינוני וגם לעזרת הבינוני. ועוזר ומאיר לנפש האלוהית – לכן נקרא "כרשע", כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת נידה דף ל' עמוד ב'): "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע", ולא רשע ממש, כרשע ולא רשע היינו כמעשה הרשע שהרע בתוקפו ולא רשע ממש כי הבינוני אינו חוטא ואינו רשע אפילו שעה אחת. אלא שיחזיק עצמו לבינוני, ולא להאמין להעולם שאומרים שהרע שבו נתבטל לגבי הטוב, שזו מדרגת צדיק, אלא יהיה בעיניו כאלו מהותו ועצמותו של הרע הוא בתקפו ובגבורתו בחלל השמאלי כתולדתו, ולא חלף והלך ממנו מאומה, ואדרבה נתחזק יותר בהמשך הזמן, שנשתמש בו הרבה באכילה ושתייה ושאר ענייני עולם הזה כאן באה תשובה לדיוק הראשון התניא, שלכאורה ישנה סתירה בין מאמר המשנה באבות למאמר הגמרא בנידה, שם באבות נאמר "אל תהי רשע בפני עצמך" וכאן במסכת נידה נאמר "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע", וגם קשה להבין מצד הסברה שאם ירא לבבו ויהיה עצב לא יוכל לעבוד את השם מתוך שמחה, משיב רבנו הזקן שאין סתירה בין מאמרי חכמים אלו כי מדובר כאן שיהיה בעיניך כרשע ב-כף הדמיון ולא רשע ממש, אלא בינוני שהוא כרשע ולא ירע לבבו מזה כי זכות גדולה היא להיות בינוני וכפי שיתבאר בהמשך בפרקים כו' כז' כח'.

אלא שעדין לכאורה יש צורך להבין שני עניינים נוספים: א. כי מאחר והבינוני הוא מצב ביניים בין צדיק לרשע למה צריך להחזיק עצמו לרשע ולא יחזיק עצמו לצדיק. לכאורה עדיף תמיד להיות חיובי ולא שלילי לכן היה צריך להפנות עצמו כלפי מעלה למדרגת הצדיק ולא להשפיל עצמו כלפי מטה לכיוון הרשע. ב. ולמה נאמר כרשע ולא ישר היה בעיניך בינוני.

אלא כשנתבונן במהות הבינוני נשים לב שיש בו צד השווה למדרגת הצדיק וצד השווה לרשע, הצד השווה לצדיק הוא שמבחינה מעשית אין הוא חוטא ולא עובר עבירה כלל, אלא שעדין הרע קיים בתוכו והרי הוא כרשע, יוצא איפה שהבינוני קרוב יותר לרשע מאשר לצדיק כי מבחינה פנימית עדיין הוא רשע וגם מבחינה חיצונית אין הדבר נובע מפעולותיו שלו אלא מחמת עזרתו של הקדוש ברוך הוא שהופכת אותו לבינוני, לכן הוראת חכמינו לבינוני היה בעיניך כרשע ולא כצדיק. כי מה לעשות ואתה הבינוני קרוב יותר למטה מאשר למעלה.

ועוד שהרי סדר העבודה בעבודת השם צריכה להתחיל בקו של סור מרע ואחר כך ועשה טוב, זהו גם הסדר בפסוק וזהו גם הסדר כפי שיתבאר בספר התניא בהמשך בפרק מא' לכן לא אומרים לבינוני היה בעיניך בינוני אלא היה בעיניך כרשע ונדרש ממך לסור מהרע, כי הרע עדיין בתוקפו ואדרבה בהמשך השנים על ידי ריבוי האכילה והשתייה וסיפוק הצרכים הגשמיים של הגוף, הגוף מתחזק יותר ומתגבר יותר וקשה יותר להלחם בו. ואחר כך תוכל להתקדם למעלה. עוד צריך להשים אל ליבו לא להסכים למה שהעולם אומרים עליך שצדיק אתה וזאת משום שהבינוני עסוק כל היום בעזרים החיצונים של עבודתו אבל הפנימיות עדיין בתוקפה ויכולה לחזור ולהתעורר וכדלהלן:

בינוני העוסק בתורה

עד כאן מהפרק הקודם עסקנו בבינוני העוסק בעסקיו אלא שהוא נוהג ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכך דעהו", אבל הוא עוסק בענייני חולין, כשעסקיו נעשים בכשרות ואין בהם שום דופי לא השגת גבול לא גזל ומרמה, ובמהלך יומו עולים לו הרהורים רעים כמו תאוות אכילה או ממון או ניאוף או חס ושלום שנאה בלב או קנאה והוא דוחה תאוות ומחשבות רעות אלו בידיים.

האפשרות להתגבר על מחשבות אלו באה לו בעזרה וסיוע מלמעלה על ידי הקדוש ברוך הוא, והמשל על כך ממשפט גשמי שיש שני דיינים ופסק הדין ניתן על ידי רוב הדעות ומאחר ובין הנפשות האלוהית והבהמית ישנה מחלוקת מהותית לא יכולה להיות הסכמה כלל ולכן ההכרע בכוחו של הקדוש ברוך הוא העומד לימין אביון.

בקטע שלפנינו נלמד עתה על סוג נוסף בבינוניים והוא העוסק בתורה והוגה בה יומם ולילה והוא יושב באוהלה של תורה, ומתוך לימוד התורה לשמה הגיונו ודעתו הם דעת תורה והגיון אלוהי ולכן ניתן לו הכוח לא להתבלבל בדעתו ולהשליט את המוח על הלב. ואף מי שבתורת השם חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה – אין זו הוכחה כלל שנדחה הרע ממקומו, אלא יכול להיות שמהותו ועצמותו הוא בתקפו ובגבורתו במקומו בחלל השמאלי, רק שלבושיו, שהם מחשבה דיבור ומעשה של נפש הבהמית, אינן מתלבשים במוח והפה והידיים ושאר אברי הגוף, מפני השם שנתן שליטה וממשלה למוח על הלב.  בדימוי שעסקנו מקודם בענין נר ופתילה כאן כבר לא רק שנתנו לבינוני את הפתילה הנר והגפרורים והבינוני צריך להדליק את האש, אלא השם נותן לך גם את האש הדולקת וצריך אתה רק לחבר בין הפתילה והשמן, כי במהותך ניתנה לך האפשרות להתגבר על הרע מפני שהמוח שליט על הלב בתולדתו. ולכן נפש האלוהית שבמוח מושלת ב"עיר קטנה", אברי הגוף כולם, שיהיו לבוש ומרכבה לשלשה לבושיה שיתלבשו בהם, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה. אבל כל זה הוא רק מהבחינה המעשית ואין הגיון התורה יכול להזיז את הרע הפנימי שבו ממקומו. מפני שבתורת השם יהגה יומם ולילה ואין לו פנאי להרהר ברע או לעשות רע. אך כדי לבטל את הרע נדרשת עבודה אחרת.

בקטע הבא נכיר סוג שלישי בבינוניים, בינוני בעת תפילתו או כשהוא מתפלל כל היום.

כשזה קם זה נופל

אבל מהותה ועצמותה של נפש האלוהית – אין לה שליטה וממשלה על מהותה ועצמותה של נפש הבהמית בבינוני, כי אם בשעה שאהבת השם היא בהתגלות לבו בעיתים מזומנים, כמו בשעת התפילה וכיוצא בה. ואף גם זאת הפעם, אינה רק שליטה וממשלה לבד, כדכתיב בבראשית פרק כה' פסוק (כג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: פסוק זה נאמר בתורה לרבקה אם שני הנערים יעקב הצדיק ועשיו הרשע, שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ כלומר אחד יתאמץ להתגבר להכניע את השני ומפרש רש"י על התורה "כשזה קם – זה נופל, וכשזה קם כו'" דהיינו כשזה קם השני נופל וכשהשני קם הראשון נופל, משל זה יכול לשמש לשתי הנפשות המתרוצצות בקרב הבינוני, האלוהית והבהמית, הרי כשזה קם השני נופל, אך יכול להיות שאחר כך הנופל יקום, לכן תקומה זו אינה בשלמות אצל הבינוני. אך רבנו לא סיים האפשרות השניה, אלא ציין וכו" כיוון שלא שייך בבינוני עניין הנפילה, אך גם התקומה אינה בשלמותה.. שנפש האלוהית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית, במקור הגבורות שהיא בינה. מקור עניין זה במשלי פרק ח' פסוק יד': לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה: ובכלל בחלוקת העשר הספירות לשלושת הקווים ימין שמאל ואמצע, הצד הימני הוא חח"ן, דהיינו חכמה, חסד ונצח, והקו האמצעי הוא דת"י דהיינו דעת, תפארת ויסוד. ואילו בצד השמאלי הוא בג"ה, דהיינו בינה, גבורה והוד, אם כן רואים שהבינה הוא המקור לגבורה שהוא ענף היוצא ממנו, והתגברות הנפש נעשית על ידי מקור הגבורות שהוא הבינה. היינו ההתבוננות. להתבונן בגדולת השם אין-סוף ברוך-הוא, ולהוליד אהבה עזה להשם כרשפי אש בחלל הימני שבלבו, ואז אתכפיא סטרא אחרא שבחלל השמאלי. אבל לא נתבטל לגמרי בבינוני, אלא בצדיק, שנאמר בו בתהילים פרק קט' פסוק (כב) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי: והוא מואס ברע ושונאו, בתכלית השנאה והמיאוס, או שלא בתכלית השנאה, כנזכר לעיל (תניא פרק י'). כאן הכרנו מצב שלישי בבינוני כשהוא מתפלל כל היום או בשעת תפלתו אז הוא מצליח לשלוט על הפעולות המעשיות שלו שיהיו בקדושה ובטהרה וגם מצליח לשלוט זמנית על הרע אבל לא לבטלו או להזיזו ממקומו אלא רק להרדים את הרע וכפי שיתבאר בהמשך.

המשל לכך מובא מהפסוק ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל וכו. אלא שצריך הבינוני לדעת שיש מצב שהשני עלול לקום ולהתאמץ וחם ושלום להפילו. וכדלהלן:

הרע חוזר וניעור

אבל בבינוני הוא דרך משל כאדם שישן, שיכול לחזור ולייעור משנתו, כך הרע בבינוני הוא כישן בחלל השמאלי בשעת קריאת שמע ותפלה, שלבו בוער באהבת השם, ואחר כך יכול להיות חוזר וניעור. ביטוי השגור בהלכה בדיני תערובות, כשנתערב דבר איסור במאכל היתר והאיסור אינו ניכר, הוא התבטל מחמת מיעוטו מפני שההיתר הוא פי ששים מהאיסור והדין הוא שהמאכל הותר לאכילה, למרות שבלוע בתוכו איסור, אבל כשלאחר מכן נפל שוב טיפת איסור להיתר אין אומרים שמה שהיה כבר נתבטל ועכשיו נתייחס לכמות הנוספת ונבטלה אלא האיסור הקודם התעורר ויש צורך להתייחס לכל כמות האיסור שנבלע בהיתר מצב זה נקרא "חוזר וניעור", והוא מבוסס על הפסוק בנבואת זכריה פרק ד' פסוק (א) וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ: כלומר הנרדם לא התבטל ממהותו ועכשיו הוא מתעורר וחוזר לקדמותו.

בכל שלושת סוגי הבינוניים שנלמדו מאחר והרע אינו מתבטל ואפילו לא זז ממקומו וכל הצלחתם נובעת מגורם חיצוני או העזרה מלמעלה או בזכות לימוד התורה או מפני היותו מתפלל לכן הרע יכול לחזור ולהתעורר, והסכנה קיימת שכשיתעורר יתגבר יותר ויפיל אותו. אם כן לפי הוראת הגמרא היה בעיניך כרשע יובן כיצד רבה טעה בעצמו לומר שהוא בינוני כי הקרבה וההוראה להיות מרגיש עצמו קרוב ללמטה ולא ללמעלה היינו קירבה לרשע ולא קירבה לצדיק לכן העדיף רבה להחשיב את עצמו כבינוני. וכדלהלן:

רבה מחזיק עצמו כבינוני

ולכן היה רבה מחזיק עצמו כבינוני, אף דלא פסיק פומיה מגרסא, ובתורת השם חפצו יומם ולילה, בחפיצה וחשיקה ותשוקה ונפש שוקקה להשם באהבה רבה כבשעת קריאת שמע ותפילה, ונדמה בעיניו  כבינוני המתפלל כל היום, וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת ברכות כא' א' ומסכת פסחים דף נד' עמוד ב'): "הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו" כאן מבאר לנו רבנו את השאלה שדייק בה בפרק א' בנוגע לרבה שהחזיק עצמו כבינוני למרות שידוע לנו שרבה היה צדיק מושלם בהיות שלא פסק מלימוד תורה אפילו רגע אחד עד שאפילו מלאך המוות לא יכל לקחת נשמתו בהיותו דבוק בעץ חיים היא למחזיקים בה והגם שביטול תורה הוא אחד מהעוונות השכיחות ביותר אצל כל אדם, אם כך בוודאי שלא יכול רבה להיות ממוצע שיש לו מחצית מצוות ומחצית עוונות, אלא שלאור האמור שהבינוני הוא מושלם במעשיו אך עדיין יש בקרבו עומק רוע שלא טופל כראוי ורבה בהחלט יכל לטעות בעצמו ולומר אולי אין אני חוטא אבל רק משום שאני לומד תורה כל היום ומתפלל כל היום ועוסק במצוות והרע שלי הוא רק כנרדם אך הוא קיים, ממילא טעות זו אינה טעות כל כך חמורה בהערכת עצמו ובאה מתוך ענווה ולא ענווה יתירה.

ואם ביחס לעבודת הצדיקים אין עבודת הבינוני נחשבת לכלום ועד כדי כך שמבחינה פנימית קרוב הוא יותר לרשע מאשר לצדיק, בכל זאת מלמדנו רבנו שעבודה זו היא עבודה תמה ושלימה בהקשר למהותו של הבינוני וכפי שיתבאר בהמשך.

אמת לאמיתו, אמת, שפת אמת

והנה, מידת אהבה זו, האמורה בבינונים, בשעת התפילה על ידי התגברות הנפש האלוהית כו', אהבה זו נגרמת על ידי גורם חיצוני כמו תפילה או לימוד תורה ואז התגברות הנפש אינה מושלמת כי כשזה קם זה נופל אבל יכול להיות גם שהשני יקום והראשון ייפול מציין רבנו וכו' לומר שלמרות שהיא עבודה שאינה אמיתית לגבי הצדיקים היא אמיתית מאד לגבי הבינוניים. וכפי שימשיך ויבאר. הנה לגבי מדרגת הצדיקים עובדי השם באמת לאמיתו – אין בחינת אהבה זו נקראת בשם "עבודת אמת" כלל, מאחר שחולפת ועוברת אחר התפילה, וכתיב: (משלי פרק יב' פסוק יט'). "שְֹפַת אֱמֶת תִּיכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִיעָה לְֹשוֹן שָקֶר"

ואף-על-פי-כן לגבי מדרגת הבינונים נקראת "עבודה תמה" מקור ביטוי זה מהתלמוד במסכת יומא דף כד' עמוד א': "אמר רב ארבע עבודות זר חייב עליהן (כלומר בעבודת הקרבנות מי שאינו כהן ועשה אחת מארבע עבודות אלו שיפורטו בהמשך חייב מיתה שנאמר בהם "והזר הקרב יומת" – רש"י): זריקה והקטרה, ניסוך המים והיין, ויש אומרים אף תרומת הדשן. כל זה נלמד מהפסוק בבמדבר פרק יח' פסוק (ז) וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: ואומר רב ועבדתם נאמר בפסוק והכוונה ל"עבודה תמה" שאין אחריה עבודה נוספת", מפרש רש"י – עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה פעולה נוספת כמו ששחיטה וקבלת הדם יש צורך אחריה לזרוק את הדם על המזבח אלא שבזריקה מסתיימת פעולת ההקרבה ואין אחריה פעולה נוספת, זו עבודה תמה מלשון גמר ושלימות ותמימות, אם כן עבודת הבינוני נחשבת מבחינתו עבודה מושלמת. באמת לאמיתו שלהם, איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינונים, והריני קורא באהבתם שבתפלתם גם כן – "שפת אמת תיכון לעד" הואיל ובכוח נפשם האלוהית לחזור ולעורר בחינת אהבה זו לעולם, בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום, על ידי הכנה הראויה לכל נפש כפי ערכה ומדרגתה.

כי הנה, מדת אמת היא מדתו של יעקב מקורו ממיכה פרק ז' פסוק כ' ועיין בזוהר חלק ג' דף קפו עמוד א'), הפסוק במיכה פרק ז' פסוק כ': תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם: ובזוהר מדגיש שזהו יעקב אבינו הנקרא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", מקורו משמות פרק כו' פסוק כח' וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה: את קרשי המשכן חיברו שלושה בריחים, בריח עליון בריח תחתון ובריח התיכון, הבריחים העליון והתחתון חיברו את קרשי המשכן באופן חיצוני, וגם לא היה בריח זה לכל אורך קירות המשכן, אלא מורכב משני חלקים לכל קיר ואילו הבריח התיכון היה מחבר מהקצה אל הקצה בתוך הקרשים דרך נקב ויתירה מזו בדרך נס היה מתקפל ועובר מקיר לקיר כפי שכתוב בתלמוד מסכת שבת דף צח' עמוד ב'. דהיינו שלושה בריחים שהם חמשה. על פי הזוהר במדבר דף קפו' עמוד א' שלושת הבריחים מכוונים כנגד שלושת האבות אברהם קו החסד ויצחק קו הגבורה ואילו יעקב קו התפארת והאמת, והוא כנגד הבריח התיכון וקו האמצעי מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין, ובכל מעלה ומדרגה מבריח תוך נקודה האמצעית, שהיא נקודת ובחינת מידת אמת שלה. ומדת אמת היא "נחלה בלי מצרים", מקור הביטוי הוא מהתלמוד מסכת שבת דף קיח' עמוד א': "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים (בלי גבולות כלומר אין לה קץ – רש"י), שנאמר בישעיה פרק נח' פסוק (יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהֹוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳותֵי \{בָּמֳתֵי\} אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר: (כלומר נחלת יעקב ולא נחלת אברהם ויצחק – רש"י), לא כאברהם שכתוב בו בבראשית פרק יג' פסוק (יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה: (לאורך ולרוחב בלבד – רש"י), ולא כיצחק שכתוב בו בבראשית פרק כו' פסוק (ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: (ויותר לא – רש"י) אלא כיעקב שכתוב בו בבראשית פרק כח' פסוק (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: דהיינו בלי גבול ומיצר ואין לה שיעור למעלה עד רום המעלות, וכל מעלות ומדרגות שלמטה הם כאין לגבי מעלות ומדרגות שלמעלה מהן {כידוע ליודעי חן, שבחינת ראש ומוחין של מדרגות תחתונות הן למטה מבחינת עקביים ורגלי מדרגות עליונות מהן, סדר העולמות בנוי באופן שאחד נעלה מהשני ולכן הדרגה העליונה ביותר בעולם התחתון היא למטה מהמדרגה התחתונה ביותר שבעולם הנעלה ממנה. למרות שביחס לעולם התחתון היא העליונה ביותר. כך גם במידת האמת מה שנחשב למטה עליון הוא אכן עליון ביחס לאותו עולם למרות שהוא תחתון ביחס לעולם העליון ואף באמת כאן הוא אמת למרות שבעולם הנעלה יותר אין זה אמת לאמיתה. וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת חגיגה דף יג' עמוד א'): "תניא אמר רבו יוחנן בן זכאי מה תשובה השיבתו בת קול לאותו רשע (נבוכדנצר – רש"י) בשעה שאמר בישעיה פרק יד' פסוק (יד) אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן: יצתה בת קול ואמרה לו רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע שהמריד כל העולם כולו עליו במלכותו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה שנאמר בתהילים פרק צ' פסוק (י) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה: והלא מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע לרקיע למעלה מהן חיות הקודש "רגלי החיות כנגד כולן" קרסולי החיות כנגד כולן שוקי החיות כנגד כולן רכובי החיות כנגד כולן ירכי החיות כנגד כולן גופי החיות כנגד כולן למעלה מהן כסא כבוד רגלי כסא הכבוד כנגד כולן כסא הכבוד כנגד כולן מלך אל חי וקים רם ונשא שוכן עליהם ואתה אמרת אעלה על במתי עב אדמה לעליון אך אל שאול תורד אל ירכתי בור, כלומר ביחס לכל מקום ומקום מכפילים את הסך התחתון אבל הכמות בעליון נסמכת ונמשכת מהכמות בתחתון.]: לסיום הפרק למדנו מושגי יסוד בעבודת השם פנימית: בכלל מוסבר בחסידות שישנם שלשה מצבים של אמת, שקר וכזב:

אמת – מורה על היושר שאין בו שינוי מראשיתו ועד סופו.

שקר – שינוי, אדם בעל שינויים נקרא שקרן, לפיכך גם כשאומר "כן" אינו אמת.

כזב – דבר שיש בו הפסק, אינו כשקר שהוא הפך האמת וגם אינה כאמת שיש לה קיום נצחי, נהרות שמפסקים לזרום במשך זמן נקראים "נחל אכזב" מלשון כזב שמכזב במימיו.

באופן כללי גם באמת אנו מבחינים בסוגים שונים:

שפת אמת – דיבור בשפה אמיתית, אבל יכול להיות שזה רק מן השפה ולחוץ וליבו בל עמו כלומר הדיבור הוא אמיתי אך ליבו אינו דומה לפיו. אין פיו וליבו שווים.

אמת – זהו ללא כל שינוי ותמורה, אבל בהתאם למדרגה בה הוא נמצא.

אמת לאמיתה – בכל מדרגה נמצאת בשווה.

בכלל יעקב נחשב כמידת האמת משום שאברהם הוא מידת החסד ויצחק מידת הגבורה בחסד יש רצון להעניק חסד לכל גם למי שאינו ראוי לקבל חסד, והגבורה מתנגדת להעניק חסד גם למי שראוי להעניק לו חסד, ואילו מידת יעקב שהיא התפארת ופנימיותה רחמים, ברחמים כולם מסכימים גם החסד וגם הגבורה להעניק רחמים גם למי שאינו ראוי לקבל חסד.

אם יש מי שמתנגד לאמת אינו אמת שהרי אמת היא ללא שינוי ולכן גם החסד וגם הגבורה לא נחשבים כאמת ואילו מידת יעקב היא מידת האמת.

אלא שהאמת נמצאת בכל מדרגה בהתאם למדרגתה ולכן גם אם במדרגה גבוהה יותר האמת לא נחשבת כאמת הרי שבמצבה הנוכחי היא נחשבת כאמת. ולכן עבודת הבינוני נחשבת כאמת לאמיתה לגביו, למרות שלגבי הצדיק עבודתו לא נחשבת כלל.

סיכום הפרק

למדנו להבין ממשל של בית דין המורכב משלושה דיינים כיצד מתנהל הדיון הפנימי בבינוני בין שני נפשותיו הבהמית והאלוהית וההלכה תמיד כדברי המכריע הוא הקדוש ברוך הוא העוזר לבינוני על ידי הכרעת הדין בדבריו של הנפש האלוהית.

בינוניים זה וזה שופטן ולא אמרו "זה וזה מושלים" כי כשיש איזו שליטה וממשלה ליצר הרע נקרא רשע באותה שעה. והלכה נפסקת תמיד כדברי המכריע, הוא הקדוש-ברוך-הוא העוזרו להיצר טוב, לכן מורים לאדם להיות בינוני הנקרא "כרשע", וזהו היה בעיניך כרשע", ולא רשע ממש, אלא שיחזיק עצמו לבינוני, הרע בבינוני הוא כישן בחלל השמאלי בשעת קריאת שמע ותפלה, שלבו בוער באהבת השם, ואחר כך יכול להיות חוזר וניעור. ולכן היה רבה מחזיק עצמו כבינוני, המתפלל כל היום.

עוד למדנו להכיר מושגי יסוד בעבודת השם והם אמת ושקר ובאמת עצמה ישנו דרגת ה"שפת אמת" ו"אמת" והעיקר "אמת לאמיתה".

לגבי מדרגת הבינונים נקראת "עבודה תמה" באמת לאמיתו שלהם.

סיפור חסידי לפרק

אחד מגדולי ישראל היה הרבי ישראל מרוזין שהקים דור של אדמו"רים ומנהיגים בישראל גם ששת בניו כיהנו כאדמו"רים וגם רבים מתלמדיו היו מנהיגים בישראל שמאחריהם הלכו מאות ואלפי חסידים.

רבי ישראל למרות גדולתו הנפלאה נרדף כל ימיו על ידי השלטונות ונאלץ לברוח על נפשו, במסגרת נדודיו ומנוסתו הגיע פעם לכפר קטן על שפת נהר והתעכב בבית יהודי כפרי, איש פשוט מאד מצד ידיעותיו בתורה ומצוות אבל ירא שמים בתכלית.

אשתו כשהכירה את מעלת הצדיק המתארח בביתם התלוננה על בעלה שהוא אינו עוזר בבית בעבודת הפרנסה אלא כל היום כולו מתפלל, ואינו עושה לפרנסתו כלום.

הצדיק חקר את הבעל מדוע הוא לא עובד והבעל השיב מה אני יכול לעשות יש לי קושי בקריאה מהירה ואני מתפלל לאט לאט, כי קריאת כל הסידור לוקחת לי זמן רב.

השתומם הצדיק ושאל האם אתה קורא כל יום את כל הסידור?

כן! השיב האיש בוודאי הרי יהודי אני והנני מחויב להתפלל יום יום ואני קורא את כל הסידור.

הלה לא ידע שיש תפילות לכל זמן ולא את כל הסידור מתפללים יום יום, אבל הוא היה קורא כל יום את כל הסידור. שחרית, מנחה ומעריב, קבלת שבת, מוסף לשבת וגם הלל ותפילת שלוש רגלים והגדה של פסח יום יום.

הסביר לו הצדיק מרוזין לא חביבי כל תפילה מסודרת לזמן מן הזמנים בבוקר קוראים תפילת שחרית ומנחה בצהרים ואילו מעריב בערב, קבלת שבת בליל שבת הלל בראש חודש, תפילת שלוש רגלים בחגים והגדה של פסח בפסח.

"אוי" אומר היהודי, לרבי ישראל בבורותי חטאתי לאלוהים שהיתי מזכיר ומתפלל בפניו את כל התפילה. איך אני ארצה את בורא העולם על עווני?

השיב לו הצדיק: לא חטאת, כי אלוהים כועס רק על מי שאומר פחות ממה שצריך לומר אבל על יותר ממה שצריך לומר אלוהים לא כועס. אלא שמעתה תאמר רק מה שצריך לומר. כדי שתוכל להתפנות ולעזור בבית.

והצדיק התיישב עם היהודי לסמן לו בסימניות בתוך הסידור מה לומר בשחרית ומה אומרים במנחה וכן הלאה לפי הסדר.

אלא שבינתיים נודע כי קבוצת חיילים באה ומחפשת את הצדיק מרוזין והצדיק נאלץ לברוח והדרך הטובה ביותר היתה לחצות את הנהר לעבר השני, כשראה הצדיק שאין סירה במקום שתעבירנו את הנהר, הוציא הצדיק שהיה מלומד בנסים מטפחת מכיסו, שם אותה על המים והתיישב על המטפחת וכך הוא חצה את הנהר בבטחה.

אך היהודי הפשוט התבלבל בסימניות והדבר נגע ללבו כל כך שהוא החליט לרוץ אחרי הצדיק כדי ללמוד ממנו את הסדר עד שידע, הוא רץ אחרי הצדיק וביקש המתן לי ואני אצטרף אליך במסע נדודיך עד שאלמד, אך הצדיק המשיך בדרכו מפני הסכנה.

והיהודי ממשיך לרדוף וכשראה שהצדיק חוצה את הנהר על ידי מטפחת החליט אף הוא לעשות כן הוציא מטפחת מכיסו וחצה את הנהר באותה שיטה שהצדיק נהג בה.

בראות הצדיק את המחזה הזה אמר ליהודי שוב לביתך ותמשיך להתפלל כמקודם את כל הסידור מהתחלה ועד הסוף כפי שנהגת עד היום.

יהודי פשוט הקורא בתמימות את כל הסידור ויראת השמים שלו טהורה ואף שאינו יודע מה מותר או אסור לעשות אבל אין לו פנאי לחטא והרי הוא כבינוני המתפלל כל היום כולו הגיע במעלתו למעלת צדיק מלומד בנסים.