א. היא מידת כל אדם

ב. ואחריה כל אדם ימשוך

ג. שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה.

וההסבר לכך הוא בהתייחס לדברי המדרש שהרשעים ברשות ליבם והצדיקים ליבם ברשותם ואילו הבינוני אינו ברשות ליבו כרשע אך גם ליבו אינו ברשותו כצדיק, ולכן על כל פנים יכול כל אדם להיות בינוני.

ולקראת סיום הפרק מסביר רבנו למה משביעים אותו תהי צדיק ועל כל פנים אל תהי רשע, מילא אם היו משביעים אותו "היה כבינוני" היה מובן, כי זה ביכולת וברשות האדם אבל לשם מה משביעים אותו גם תהי צדיק? ועל כך מסביר רבנו שעל כל פנים אפילו בכוח המדמה יש מקום לשבועה זו. וכל אדם צריך להרגיל עצמו להתנהג כצדיק דהיינו:

א. למאוס ברע

ב. לשמח לבו להתענג בהשם

לכן כל אחד יכול להיות בינוני, למרות שאין כל אדם זוכה להיות צדיק, בכל זאת עליו להשתדל להיות צדיק בעניין המיאוס ברע.

כל אדם בינוני

והנה מידת הבינוני היא מידת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה. בכל עת הכוונה בכל זמן ובכל שעה הכוונה בכל מצב.

מידה זו שייכת לכל אדם וכל אדם ישאף להגיע לדרגה זו, כל אדם שהוא יהודי מלשון אתם קרויים אדם על שם אדמה לעליון. ומבטיח לנו רבנו שכל אחד יכול צריך ורשאי להיות בינוני גם אם עבר עבירה מימיו, ומציין רבנו שלושה דברים:

א.  היא מידת כל אדם

ב.  ואחריה כל אדם ימשוך

ג.  שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה.

במילה ימשוך שני פירושים אחד לשון ציווי והשני לשון הבטחה שאכן כך יהיה, הווה אומר כי אף יהודי שהוא בבחינת עבדא בהפקירא ניחא ליה בכוח נשמתו בוודאי ייעשה תשובה הראויה ויהיה בינוני. וכדלהלן:

בחירה יכולת ורשות

כי הבינוני אינו מואס ברע, שזהו דבר המסור ללב, מקור ביטוי זה בתלמוד מסכת קידושין דף לב' עמוד ב' ומסכת בבא מציעא דף נח' עמוד ב' מבואר שכל מצב שאין אנו יכולים לעמוד על בוריו אם אדם עשה מעשה זה מתוך תום ליבו או מתוך זדון לב, ורק האדם עצמו יכול לבאר לנו את כוונתו, אך באפשרותנו אין אלא או להאמין לדבריו או שלא להאמין אבל הקדוש ברוך הוא היודע כל נסתרות ויודע מחשבותיו של האדם לכן נאמר בתורה על מצב כזה "ויראת מאלוהיך", כי האדם רואה לעיניים והאלוהים יראה ללבב, דבר זה נקרא מסור לליבו של האדם. ולא כל העתים שוות ביטוי זה מקורו במשנה מסכת תמיד פרק א' משנה ב' ושם נאמר שהממונה על הכוהנים היה מגיע לבית המקדש לפנות בוקר כדי להכינם לעבודת קורבן התמיד, באופן של תמידים כסדרם אך הגעתו לבית המקדש אינה בשעה קבועה אלא לא כל הזמנים היו שווים לפעמים היה מקדים ולפעמים היה מתעכב. ובלשון המשנה: (ב) מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִתְרוֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, מַשְׁכִּים וְטוֹבֵל עַד שֶׁלֹּא יָבוֹא הַמְּמֻּנֶּה. וְכִי בְאֵיזוֹ שָׁעָה הַמְּמֻנֶּה בָא, לֹא כָל הָעִתִּים שָׁווֹת, פְּעָמִים שֶׁהוּא בָא מִקְרִיאַת הַגֶּבֶר, (התרנגול נקרא גבר) אוֹ סָמוּךְ לוֹ מִלְּפָנָיו אוֹ מִלְּאַחֲרָיו. הַמְּמֻנֶּה בָא וְדוֹפֵק עֲלֵיהֶם, וְהֵם פָּתְחוּ לוֹ. אָמַר לָהֶן, מִי שֶׁטָּבַל יָבוֹא וְיָפִיס. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה: אלא "סור מרע ועשה טוב" דהיינו בפועל ממש, במעשה דבור ומחשבה, שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה ההבדל בין בחירה ליכולת ורשות הוא: בחירה – ברצון כלומר אדם ברצונו הוא בוחר לעשות דבר או לא לעשותו, היכולת – בכוחך לבחור לעשות או שלא לעשות, והרשות נתונה – פירושו בידך הדבר אם לעשות או שלא לעשות, ממילא יתפרש: הבחירה – רצון, היכולת – בכוח אבריו של האדם והרשות – נתונה מלמעלה ואין מי שיעכב בידך, ועוד הבחירה – מחשבה, היכולת – דיבור והרשות – מעשה בפועל. ובלשון המשנה מסכת אבות פרק ג' משנה טו' הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה: וכן ברמב"ם הלכות תשובה פרק ה' הלכה א'. רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו: אגב יצויין כי גם ההתקשרות לרבי נשיא הדור היא ברשות בבחירה וביכולתך = ראשי תיבות רבי. לכל אדם, לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאוות לבו והפכה ממש. כי גם בשעה שהלב חומד ומתאווה ההבדל בין חמדה לתאווה שהחמדה תיפול על דבר הנראה בעיניים ואילו התאווה נובעת גם מראיה דמיונית. איזו תאווה גשמית בהיתר או באיסור חס ושלום – יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי, באמרו ללבו: אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ההבדל ביניהם שמובדל הוא שונה אבל נפרד הוא דומה אלא שהוא בפירוד. חס ושלום מהשם אחד בשום אופן, כדכתיב (ישעיה פרק נט' פסוק ב'), "כִּי אִם עֲווֹנוֹתֵיכֶם הַיוּ מַבְדִילִים וגו' בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ:," רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי, בהתלבשן בשלשה לבושיו יתברך, שהם מעשה דבור ומחשבה, בהשם ותורתו ומצוותיו, מאהבה מסותרת שבלבי להשם, כמו בלב כללות ישראל שנקראו בתהילים פרק ה' פסוק (יב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אוֹהֲבֵי שְמֶךָ: בתלמוד מסכת סוטה דף לא עמוד א' מסופר ששני תלמידי חכמים מתלמדיו של רבא חלמו בלילה חלום והקריאו להם פסוק בחלום ובאו לברר אצל רבא פשר החלום האחד סיפר שהקריאו לו את הפסוק בתהילים פרק לא' פסוק (כ) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם: והשני סיפר שחלם את הפסוק שבתהילים פרק ה' פסוק יב' וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אוֹהֲבֵי שְמֶךָ: אמר להם רבא מן השמים מודעים לכם שהנכם תלמידי חכמים, צדיקים גמורים, אלא שהראשון עובד השם מיראה ולכן הקריאו לו את הפסוק "אשר צפנת ליראיך" והשני עובד השם מאהבה ולכן הקריאו לו את הפסוק "אוהבי שמך". ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת השם (כפי שיתבאר בהמשך בפרקים יח' יט') ולא נופל אנכי ממנו בודאי, אלא שנכנס בו רוח שטות תלמוד מסכת סוטה דף ג' עמוד א', אמר ריש לקיש אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה אשתו. ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלוהי ישראל, וגם שוכח אהבתו להשם המסותרת בלבו (כפי שיתבאר בהמשך בפרקים כד' כה'), אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת. להוכחת העניין שהבינוני שייך לכל אדם מסביר לנו רבנו שיש לכל אחד הבחירה היכולת והרשות נתונה לו להיות בינוני. מאחר ודרגת הבינוני היא שיש בבינוני הבדל בין רחשי ליבו לבין מעשיו בפועל ממש.

בכלל צדיקים ליבם ברשותם והם דומים לבוראם, כמו שכתוב בבראשית פרק ח' פסוק (כא) וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: וכן בשמואל א' פרק כז' פסוק (א) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ: ובשמואל א' פרק א' פסוק (יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: והדגש הוא אל ליבו או על ליבה דהיינו הלב מסור לרשותם והם מדברים אל הלב ממקום גבוה יותר מעל הלב.

ואילו הרשעים הם ברשות ליבם, כי הלב מנהיגם ואין להם היכולת והבחירה להתגבר על ליבם וכמו שכתוב: באסתר פרק ו' פסוק (ו) וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי: וכן בבראשית פרק כז' פסוק (מא) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי: והדגש הוא לא אל ליבו אלא בליבו כלומר הלב מנהיגו.

ואילו הבינוני אינו ברשות ליבו כרשע אך גם ליבו אינו ברשותו כצדיק, ולכן על ידי התבוננות מתאימה יוכל על כל פנים להתגבר בשלושת לבושי נפשו ולהתגבר על תאוות ליבו וגם על דיבורו שיהיה נאות ובוודאי על מעשיו שיהיו כראוי.

הבינוני מצווה להתבונן בחשבון נפשו בשלשה דברים:

א. על מהותה והשלכותיה השליליות של מעשה העבירה.

ב. על רצונו להידבק בהשם מתוך אהבתו הפנימית לבורא יתברך.

ג. ועל אי רצונו להיות גרוע מהקל שבקלים ולהתנהג ברוח שטות.

אלא שזהו עבודת הבינוני ומדרגת הצדיק לא שייכת לכל אחד. וכדלהלן:

לא כל אדם צדיק

מה שאין כן בדבר המסור ללב, דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנואי בתכלית שנאה, או אפילו שלא בתכלית שנאה – הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא על ידי גודל ותוקף האהבה להשם, בבחינת "אהבה בתענוגים", להתענג על השם מעין עולם הבא. ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת ברכות דף יז' עמוד א'). מקור הביטוי שכשהיו נפטרים תלמידי החכמים זה מזה כשכל אחד שב לביתו היו מאחלים אחד לשני "עולמך תראה בחייך כו'" (ופירש רש"י – שתמצא כל צרכיך) דהיינו שכל חפציך יהיו מוכנים לפניך. ואין כל אדם זוכה לזה, כי זהו כעין קבול שכר, וכדכתיב (במדבר פרק יח' פסוק (ז) וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם "עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַתְכֶם וגו' וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: כלומר אהבה בתענוגים שזהו עבודת הצדיקים היא מתנה משמים. כמו שמבואר במקום אחר (בהקדמה לחלק השני בתניא הנקרא חינוך קטן). הרגשת השנאה לרע בתכלית השנאה אצל צדיק גמור או שלא בתכלית השנאה אצל צדיק שאינו גמור, היא בעצם מתנה משמים ואין אפשרות להשיגה גם אם יעבוד אדם על כך יומם ולילה. כמו שגם אם אדם ילמד תורה כל ימיו ויעשה תשובה מעומק ליבו לא יוכל להיהפך להיות כהן מזרע כהונה אלא רק מי שנולד לבית לוי. כך גם עבודת הצדיקים היא מתנה משמים ולא קשורה לעבודת האדם.

ואגב זה מלמדנו רבנו שהשנאה לרע קשורה באהבה לטוב, כדי שתהיה לאדם אהבה בתענוגים הדבר מעיד שיש לו שנאה בתכלית לרע כי מגודל האהבה תגבר השנאה. מכאן יתבאר טענת איוב "בראת רשעים ובראת צדיקים" וכדלהלן:

בראת צדיקים

ולכן אמר איוב בתלמוד במסכת בבא בתרא דף טז' עמוד א' נאמר: "אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם ממדת הדין, אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות חמור פרסותיו קלוטות, (פירש רש"י – את זה טהרת ואת זה טמאת הכל בא על ידך אתה בראת בו סימני הטומאה), בראת גן עדן בראת גיהנם, "בראת צדיקים כו'. בראת רשעים, (פירש רש"י – צדיקים על ידי יצר טוב, רשעים על ידי יצר הרע, לפיכך אין ניצול מידך כי מי יעכב, אנוסין הן החוטאין) וכו'" ולמרות שאין טענתו אמת כי לכל חסרון בנבראים יש תרופה וגם ליצר הרע יש תבלין והוא התורה, ואין לרשע שום התנצלות ואינו יכול לברוח מאחריותו לחטא, אבל על כל פנים קצת צדק יש בדבריו בעניין בראת צדיקים שאכן צדיקים הם בריאתו של הקדוש ברוך הוא בריאה בפני עצמה. וכדאיתא בתיקונים, (בהקדמה לתיקוני הזוהר דף א' עמוד ב') שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחינות: חסידים, גיבורים המתגברים על יצרם, מארי תורה, נביאים כו', צדיקים כו', עיין שם: בעיקרון הבחירה נתונה לכל אדם לבחור בין טוב לרע ללא הבדל בסוג נשמתו אם צדיק או רשע או בינוני, אולם בנוגע להישגיו בעבודתו דבר זה מסור לסוג נשמתו.

בכלל שני מיני נחת רוח לפניו יתברך, האחד מביטול הסטרא אחרא והפיכתו לטוב, והשני מכפיית הסטרא אחרא, המשימה הראשונה הוטלה על הצדיקים, ואילו על הבינוניים מוטלת המשימה והחובה לכפות את הסטרא אחרא.

ולכן מוזכר גם בתיקוני הזוהר העניין של כמה מיני מדרגות בנשמות ישראל חסידים, גיבורים, מארי תורה, נביאים וצדיקים. ובכלל:

חסידים – מידת החסד

גיבורים – מידת הגבורה

מארי תורה – (בעלי תורה) מידת התפארת

נביאים – מידת נצח והוד (כידוע שכל הנביאים לבד ממשה רבנו השיגו נבואתם רק במדרגות נצח והוד דאצילות).

צדיקים – מידת היסוד.

מכאן יוסבר כפל לשון השבועה שהוזכרה כבר בפרק א' ובא לומר לנו שבשבועה זו ישנה המלצה מצד אחד ומאידך הוראה מחייבת, תהי צדיק זהו בגדר המלצה אבל על כל פנים מחויב אתה לא להיות רשע. וכדלהלן:

תהי צדיק ואל תהי רשע

ובזה יובן כפל לשון השבועה (תלמוד מסכת נידה דף ל' עמוד ב') "תהי צדיק ואל תהי רשע", דלכאורה תמוה, כי מאחר שמשבעים אותו "תהי צדיק" למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע?

אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך, דייק רבנו לכתוב "כל כך" כי בכל זאת וכפי שיתבאר בהמשך צריך האדם להשתדל בכל זאת להיות צדיק ואולי יערה עליו רוח ממרום ותתעבר בו נשמת צדיק. להתענג על השם באמת, ושיהיה הרע מאוס ממש באמת, ולכן משביעים שנית "אל תהי רשע" על כל פנים, שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם, למשול ברוח תאוותו שבלבו ולכבוש יצרו, שלא יהיה רשע אפילו שעה אחת כל ימיו, בין בבחינת "סור מרע" בין בבחינת "ועשה טוב" ו"אין טוב אלא תורה" מקור ביטוי זה מהתלמוד מסכת עבודה זרה דף יט' עמוד ב' מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי (הכריז רבי אלכסנדרי מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?) כנוף ואתו כולי עלמא לגביה (התכנסו כל העולם אצלו לקבל ממנו חיים) אמרי ליה הב לן חיי (אמרו לו תן לנו חיים!) אמר להו (אמר להם את הכתוב בתהילים פרק לד פסוקים (יג) מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב:(יד) נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: (טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה [אלך] ואתגרה בשינה תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב אין טוב אלא תורה שנאמר משלי פרק ד פסוק (ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ: דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן גם בחלקה הראשון של השבועה שאמרנו שהוא בגדר המלצה היא ברת ביצוע בהחלט ואפשרית במציאותו ומהותו של הבינוני למרות שזהו עבודת הצדיקים וכפי שיבאר לנו רבנו בהמשך.

להתנהג כצדיק

אך אף-על-פי-כן צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע, כגון בעצת חכמינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת שבת דף קנב' עמוד א' "תנא "אישה חמת מלאה צואה כו'", ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" (פירש רש"י – אם לא על פי גזרת המלך לא הייתה ראויה להתאוות לה שהיא כחמת מלאה מיאוס והכל רצים אחריה), כלומר עצת חכמינו זיכרונם לברכה להתבונן בתאוות נשים כתאוות מיאוס, ואין ראוי להתאוות להן. וכהאי גוונא, וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך חמת מלא כו', וכן כל תענוגי עולם הזה, החכם רואה הנולד מהן. בתלמוד מסכת תמיד דף לב' עמוד א' מסופר על שאלות ששאל אלכסנדר מוקדון המלך את חכמי ישראל וענו לו על כל שאלותיו. שאל איזהו חכם וענו לו הרואה את הנולד, (פירש רש"י – המבין מליבו מה שעתיד להיות, קורות שעתידים לבוא וניזהר מהן). אף כאן לענייננו אומר הרבי שהחכם נותן עיניו בתוצאות העתידות להיות. ֹשֶסוֹפָן לִרְקוֹב וְלִהְיוֹת רִמָה וְאַֹשְפָּה. ההבדל בין רימה לאשפה שאשפה הוא שם הכולל את כל סוגי הפסולת והרימה זהו פסולת המרקיבה ויוצאים ממנה תולעים. וההפך, להתענג ולשמוח בהשם, על ידי התבוננות בגדולת אין-סוף ברוך-הוא כפי יכולתו.

אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות – אף-על-פי-כן הוא יעשה את שלו, לקיים את השבועה שמשביעים "תהי צדיק", והשם יעשה הטוב בעיניו. ועוד, שההרגל על כל דבר – שלטון, ונעשה טבע שני (שבילי אמונה נד' נתיב ד' שביל ב' "הרגיל האדם בהם נעשה אצלו טבע שני דבר זה הורגלנו עליו מעת היותינו בה" וראה גם שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן לו').

וכשירגיל למאוס את הרע – יהיה נמאס קצת באמת, וכשירגיל לשמח נפשו בהשם על ידי התבוננות בגדולת השם, הרי באתערותא דלתתא – אתערותא דלעילא, וכולי האי ואולי מקור ביטוי זה הוא מהתלמוד מסכת חגיגה דף ד' עמוד ב': "רבי אמי כי מטי להאי קרא בכי (רבי אמי כשהגיע לפסוק זה היה בוכה) באיכה פרק ג' פסוק (כט) יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה: אמר כולי האי ואולי? (פירש רש"י – כל היסורין הללו יקבל ועודנו בספק אם תהיה לו תקוה?). יערה עליו רוח ממרום ויזכה לבחינת רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו, לעבוד השם בשמחה אמיתית, כדכתיב (תהילים פרק צז' פסוק (יב) שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּיהֹוָה וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ: ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים "תהי צדיק": למרות שמאיסה ברע קיים רק אצל צדיק ששונא את הרע בתכלית או שלא בתכלית השנאה וכאמור דבר זה נובע מגודל אהבתו להשם אהבה בתענוגים, ואין עבודה זו שייכת בבינוניים, מכל מקום מהבינוני נדרשת לקבוע לעצמו עיתים על מנת להשתדל ולעורר בעצמו הנהגת הצדיק. ולכן מסביר רבנו למה משביעים אותו תהי צדיק ועל כל פנים אל תהי רשע, מילא היה כבינוני מובן, כי זה ביכולת וברשות האדם אבל לשם מה משביעים אותו גם תהי צדיק? אלא שעל כל פנים אפילו בכוח המדמה יש מקום לשבועה זו. וכל אדם (בינוני) צריך להרגיל עצמו:

א.  למאוס ברע

ב.  לשמח לבו להתענג בהשם

מיאוס ברע נעשה על ידי התבוננות בסוגי התאוות:

א.  תאוות נשים – אם לא בגזרת המלך לא היה ראוי להתאוות לה.

ב.  תאוות האכילה – הם דברי מותרות המזיקים לאדם בעבודתו את השם ובפרט שיתבונן מה יהיה בסופן כלומר הגוף ירקיב מהם וירם תולעים.

ג.   תענוגי עולם הזה – מה שאסור אסור ומה שמותר מיותר כי ריבוי ההשתמשות בדברים המותרים עלול להזיק לבינוני.

וגם בהוראת החיוב נדרש מהבינוני לשמח ליבו ולהתבונן בגדולתו של הבורא ברוך הוא.

ולמרות שאין עבודה זו אמיתית אלא רק בכוח המדמה מפני הריחוק מערכו, מכל מקום בכוחו של ההרגל יכול להגיע למידה זו, כי על כל דבר יכול לפעול השלטון, ולהפך לטבע שני, שעל ידי השליטה והכפייה יכול להיהפך לטבע שני ולהיות מרצון.

ובכלל צריך לדעת כי ירידת הנשמה לעולם הזה יש בה מטרה ושליחות מאתו יתברך.

א.  נשמה רגילה – יורדת לעולם כדי להשלים כוונה עליונה בירידתה זו לעשות דירה לו יתברך בתחתונים ולתקן את חלקו בעולם.

ב.  נשמת צדיקים – יורדת לעולם לייחד ייחודיים עליונים ולהמשיך גילוי אור אלוהי בעולם.

ג.  נשמות צדיקים מסוימים – יכול שתרד נשמה זו להתעבר בנשמה רגילה ולעזור לה להתגבר על קשייה במילוי שליחותה בעולם, ועל ידי התעברות וחיבור ביניהם מצליחה הנשמה הרגילה לפעול את תפקידה ושליחותה בעולם אך כל זה הוא רק לפי שעה. לכן הבינוני ישתדל להתנהג כצדיק לעיתים למרות שאינו כזה ואולי תתעבר בו רוח ממרום ויצליח להשיג יותר מרגילותו.

סיכום הפרק

ראשית יש לדעת נאמנה כי הבינוני היא מידתו של כל אדם ואחריה צריך לשאוף והיא בהישג ידו של כל אדם, למרות שראינו שמבחינה מעשית הוא צריך להיות מושלם ללא רבב וללא חטא כלל וכלל. מאחר וכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע, שזהו דבר המסור ללב, אלא "סור מרע ועשה טוב" בפועל ממש, באמרו ללבו: אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מהשם אחד בשום אופן.

מה שאינו במדרגת צדיקים שזהו מתנה משמים לזכות להגיע לדרגת הצדיק. שיהא הרע מאוס ממש בלב הנה זה אלא על ידי גודל האהבה להשם, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך, כי זהו כעין קבול שכר, ועבודת מתנה כמו שאמר איוב "בראת צדיקים" ובכל זאת יש לבינוני להשתדל להתנהג לעיתים כמנהגם של הצדיקים בעניין מאיסה ברע. וכשירגיל לשמח נפשו בהשם תתקיים בו השבועה שמשביעים "תהי צדיק". 

לכן מובן כפל השבועה שמשבעים את האדם לפני לידתו תהיה צדיק כלומר בתור בינוני תשתדל מפעם לפעם להתנהג כמנהג צדיקים ועל כל פנים אתה מחויב לא להיות רשע חס ושלום.

סיפור חסידי לפרק

בהקשר לנאמר בפרק שצדיק נולד צדיק והבינוני לא יוכל גם אם יעבוד כל ימיו על עצמו בעבודת השם לא יוכל להגיע לדרגה זו כי זהו עבודת מתנה כמו שניתנה מתנה משמים לכוהנים לעבוד ולשרת בבית המקדש, על כך הסיפור הבא.

אחד משליחי הרבי מלך המשיח שליט"א בערי ומדינות ארצות הברית של אמריקה, נתקל בשנות הששים המופקרות של צעירי ארצות הברית ביהודי בעיר שליחותו שעמד להינשא לגויה (רחמנא ליצלן), השליח הפעיל את כל כוחותיו לשכנע את הלה לא להתנתק מהעם היהודי, חס ושלום ומה גם שכפי שידוע לשליח יהודי זה הוא כהן והחומרה כפולה כי הוא גם מתנתק מעצם היותו כהן כל עוד הוא חי במחיצת הגויה. וגם מנתק מעם היהודי.

אותו יהודי לא אבה לשמוע והתעקש כי מאושר הוא במחיצתה ואין שום סיבה להפסיק קשר זה ובפרט שאין הוא מבין מדוע הוא מתנתק מהעם היהודי הרי הוא יהודי בלבבו. ועל הכהונה אין לו ממילא מה להפסיד כי עניין הכהונה הוא בוודאי עניין "דתי", והוא אינו דתי ואין לו קשר לדת משה וישראל ולכן אין לו בעיה בכלל להפסיק להיות כהן כי כל חפצו הוא להיות מאושר וקשר זה נראה לו כי יביא לו את אושרו.

לאחר שראה השליח כי כל מאמציו עלו בתוהו, שכנע את היהודי שלפחות יסכים לשמוע את דברי הרבי מלך המשיח שליט"א וסידר לו כניסה ליחידות עם הרבי.

כשנכנס ליחידות אמר לרבי כי הוא מאושר בחברתה של הגויה ואין שום סיבה מאחר והוא אינו איש "דתי" שמשהו שאין לו כל הבנה במשמעתו יפריע לאושרו.

הרבי החווה ידו לכיוון הספרייה הענפה שישנה בחדרו, ואמר לו גם אם אני בקי בכל הספרים הנמצאים כאן ויודע אני את כל התורה כולה אין אני יכול להפוך להיות כהן, וגם אם אני אתאמץ במאמצים מרובים לא אצליח בכך ואתה זכית בזכות האדירה להיות כהן מעצם לידתך למשפחת כהנים ואתה רוצה לוותר על כך בקלות כזו מבלי לפחות לבדוק מה אתה משליך אחרי גווך. לכן עצתי לך היא שתלך ותלמד כמה חודשים על משמעות היותך יהודי ומעלתך בתור כהן לפני שאתה עושה איזה שהוא צעד שאין דרך חזרה ממנו.

הלה קיבל את הדברים עשה לעצמו פסק זמן ולמד בישיבה למשך מספר חודשים שהפכו לכמה שנים והיום הוא אברך משי חסידי לכל דבר.