מבוא לפרק

בהמשך לפרק הקודם בו הבנו שטיפול שורש ברע אצל הבינוני לא נעשה עדיין וכל הצלחתו הוא רק בתחום הביצוע המעשי מסתבר שעבודת השם פנימית היא העבודה המבדילה בין הבינוני לצדיק. הפרק הנוכחי מוקדש לביאור הפסוק:

"ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו" בפסוק זה מופעים ארבעה תארים והשאלה מי הם השנים הנוספים, עובד אלוהים ואשר לא עבדו.

על פי פשוטו של מקרא הנביא כפל דבריו פעמיים ועובד אלוהים היינו הצדיק ואשר לא עבדו היינו הרשע, ואילו הגמרא מפרשת ששניהם צדיקים אלא שזה ששונה פרקו מאה פעמים ואחת נקרא עובד אלוהים ואילו השונה פרקו רק מאה פעמים נקרא אשר לא עבדו,

רבנו כאן מפרש כדרכו שעובד אלוהים ואשר לא עבדו שניהם בינוניים אלא שיש בהם שתי מדרגות אחת עובד אלוהים והשניה אשר לא עבדו.

עובד אלוהים ועבד השם

ובזה יובן מה שכתוב: במלאכי פרק ג' פסוק יח' "וְֹשַבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִיק לְרָֹשָע בֵּין עוֹבֵד אֱלוֹהִים לַאֲֹשֶר לֹא עֲבָדוֹ",

שההפרש בין "עובד אלוהים" ל"צדיק" הוא, ש"עובד" הוא לשון הווה, שהוא באמצע העבודה, שהיא המלחמה עם היצר הרע, להתגבר עליו ולגרשו מ"העיר קטנה", שלא יתלבש באברי הגוף, שהוא באמת עבודה ועמל גדול ההבדל בין עבודה לעמל גדול הוא שבעבודה היא פעולה שאדם משקיע בה את כוחותיו הרוחניים כמו בתלמוד מסכת תענית דף ב' עמוד א': איזה הוא עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה, ואילו בעמל גדול אדם משקיע את כוחותיו הפיזיים כמו שכתוב בקהלת פרק א' פסוק (ג) מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: וכאן מודגש כי הבינוני עבד ועמל. להלחם בו תמיד, והיינו הבינוני. אבל הצדיק נקרא "עבד השם" בשם התואר, כמו שם חכם או מלך, לא בכדי משתמש רבנו במשל מחכם או מלך כי שתי דוגמאות אלו אינן מקריות אלא הם מזכירות לנו את הפסוק בקהלת פרק ד' פסוק יג' טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד: הילד מסכן וחכם הוא היצר הטוב והמלך זקן וכסיל הוא היצר הרע לאמור כי הצדיק הוא גם חכם וגם מלך כי הוא עבד השם בשניהם. שכבר נעשה חכם או מלך, כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע, עד כי ויגרשהו וילך לו, ולבו חלל בקרבו. למדנו בפרק זה מושג חדש בניגוד למקובל בעולם לומר שעובד פירושו עושה והעבודה עניינה טורח וקושי, רבנו מחדש כי משמעותה של מילה זו בלשון הקודש שונה, העבודה מבטאת את תיקון הדבר מלשון עיבוד ועל ידי העיבוד אנו מקבלים דבר שונה מהמהות הקודמת. ולכן קיים הבדל בין צדיק שנקרא עבד השם לבין בינוני שנקרא עובד אלוהים.

ובכלל תואר הניתן לאדם הוא על הישגיו ולא אלא הפוטנציאל הטמון בו כשם שגנב לא נקרא מי שיכול לגנוב אלא מי שגנב בפועל, כך תלמיד חכם לא נקרא מי שיכול ללמוד אלא מי שלומד ולמד אף צדיק נקרא עבד השם ובינוני נקרא עובד אלוהים. אלא שנותר להבין מהי החלוקה בבינוני לעובד אלוהים ואשר לא עבדו וכדלהלן:

עובד אלוהים ואשר לא עבדו

ובבינוני יש גם כן שתי מדרגות: "עובד אלוהים" ו"אשר לא עבדו". ואף-על-פי-כן אינו רשע, כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה, וגם קיים כל המצוות שאפשר לו לקיימן, ותלמוד תורה כנגד כולם, ולא פסיק פומה מגרסא. אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו, על ידי אור השם המאיר על נפש האלוהית שבמוח השליט על הלב כנזכר לעיל (בתניא פרקים יב' יג'), מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבדתו, ואין צריך ללחום עמו כלל, כגון שהוא מתמיד בלימודו בטבעו מתלדתו על ידי תגבורת ה"מרה שחורה", ברעיא מהימנא לזוהר חלק ג' דף רכז' עמוד ב' מפרט כמה סוגי צבעים במרה, מרה לבנה מרה אדומה מרה ירוקה ומרה שחורה, משמעות הדבר הוא כי בין סוגי הנוזלים שבגוף האדם המופרשים מן הכבד ומיועדים לעזור בעיכול המאכל יש מה שנקרא מרה לבנה ומרה שחורה וההתגברות של אחד מהם משפיעה גם על נטיות נפשו של האדם ומי שהמרה השחורה אצל בהתגברות דבר שנובע מחוסר איזון בין הנוזלים יש לו נטייה טבעית לדיכאון ונמשך להתמדה ושקידה על מעשיו באופן טבעי, מה שאינו בהתגברות המרה הלבנה שאז ההתמדה אצלו כרוכה בהרבה עמל ויגיעה מצד עצמו ולא בא לו בדרך ממילא. וכן אין לו מלחמה מתאוות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו, בתלמוד מסכת סנהדרין דף לט' עמוד ב' רבא אמר וכו' "אחאב איש מצונן היה (פירש רש"י – לא היה אוהב תשמיש) ועשתה לו איזבל שתי צורי זונות במרכבתו כדי שיראה אותן ויתחמם, אם כן רואים שיש במציאות אדם שבטבעו ולא על ידי עבודתו הוא מצונן מתאוות נשים. וכן בשאר תענוגי עולם הזה הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו. ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת השם, להוליד מבינתו רוח דעת ויראת השם במוחו, להשמר שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ואהבת השם בלבו, לדבקה בו בקיום המצוות, ותלמוד תורה כנגד כולן, אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל, שנקראו "אוהבי שמו". מעיר כבוד קדושת הרבי מלך המשיח שליט"א כי בפרק הקודם השתמש רבנו בפסוק מתהילים פרק ה' פסוק (יב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: וכאן מזכיר רבנו את הפסוק בתהילים פרק סט פסוק (לז) וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ: אומר הרבי שיש לומר שכאן מדובר בבינוני שלא עובד על דרכיו לכן מתאים הלשון אוהבי שמו ואילו שם מדובר בצדיק לכן מתאים הלשון אוהבי שמך בשם התואר. ולכן אינו נקרא "עובד" כלל, כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל, אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל, כמו על דרך משל מעשיר שהשיג את כספו בעמלו ויגעתו אזי ראוי הוא להערכה אך בנו שלא יגע על רכשו אלא רק קיבל את הרכוש בירושה אינו ראוי להערכה. בפרט שכידוע אף אחד לא בוחר באיזה משפחה להיוולד. וכמו שיתבאר לקמן (בתניא פרקים יח' ומד').

וכן אף מי שאינו מתמיד בלימודו בטבעו, רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה, ונעשה ההרגל לו טבע שני כלומר לפני שהרגיל את עצמו היה עובד אלוהים ולאחר שהרגיל את עצמו ונעשה לו טבע שני הרי הוא בדרגת אשר לא עבדו. – די לו באהבה המסותרת זו, אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו.

הבינוני שתי מדרגות לו:

א.    עובד אלוהים לשון הווה הוא באמצע עבודתו, ואין התייחסות ממש לפעולה מסוימת בעבודתו אלא באופן כללי למצבו בכלל ואפילו בעת השינה שלו הוא עובד אלוהים.

ב.     הבינוני הנקרא אשר לא עבדו, אף הוא עובד השם לשון הווה, אך פעולותיו אינן נובעות מעבודה עצמית אלא מגורמים חיצוניים כמו מידותיו הטבעיות או מתולדתו על ידי התגברות המרה שחורה או שהוא מצונן בטבעו מתאוות, ואפילו מה שבא לו על ידי יגיעה מאחר ונעשה לו טבע שני וכבר הרגיל את עצמו שוב הוא לא עובד לשון הווה.

מכאן יובן הסבר הגמרא שיש הבדל בין שונה פרקו מאה פעמים שנקרא רק אשר לא עבדו למרות שחזר על לימודו מאה פעמים. ואילו זה ששנה פרקו מאה פעמים ואחד, על הפעם האחת היתירה כבר מגיע לו לקבל את התואר של עובד אלוהים? וכדלהלן:

שונה פרקו מאה פעמים ואחת

ובזה יובן מה שאמרו בגמרא (תלמוד מסכת חגיגה דף ט' עמוד ב') אמר לו בר הי הי (שם חכם הנקרא הי הי והוא היה גר צדק בן לאברהם ושרה שנוסף האות הי' והי' לשמם, מאברם לאברהם ומשרי לשרה) להלל מאי דכתיב (מהו שכתוב) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלוהים (פירש רש"י – מי הוא הצדיק ומי הוא עובד אלוהים הלא אחד הוא?), היינו רשע היינו אשר לא עבדו, אמר לו עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו (מארמית ללשון הקודש – עבדו ולא עבדו שניהם צדיקים גמורים הם) ד"עובד אלוהים" היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחת, ו"לא עבדו" היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד. (פירש רש"י – אף על פי ששניהם צדיקים לא עבדוהו בשווה שזה עבדו יותר), ולכאורה אינו מובן וכי משום פעם אחת בלבד הרי גם פחות ממאה זה כבר מספיק ומדוע ניתן לו תואר רק בגלל פעם אחת יתירה. והיינו, משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, ובזאת שיצא מרגילותו ועבר על עצמו ולמד פעם אחת יותר מהנדרש לכן מגיע לו התואר והמעלה של "עובד אלוהים" וממשיך שם בגמרא להוכיח את מעלת האחד מעל הרגילות: כדאיתא התם בגמרא (מארמית ללשון הקודש: כפי שמופיע שם בתלמוד), אמר לו, אין (כן), צא ולמד משל משוק של חמרים שנשכרים לעשרה פרסי בזוזא, ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, (מארמית ללשון הקודש – צא ולמד משוק של חמורים הנשכרים בזוז אחד לעשר פרסאות ובשני זוזים לאחד עשר פרסאות), כלומר בפעם אחת יתירה התשלום קופץ במאה אחוז ללמדך ששונה פעם אחת יותר מהרגיל, דבר זה נחשב למאה אחוז יותר טוב. מפני שהוא יותר מרגילותם, ולכן זאת הפעם המאה ואחת, היתירה על הרגילות שהורגל מנעוריו – שקולה כנגד כולן, ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז, להיות נקרא "עובד אלוהים", כלומר המשל לזה משוק של חמורים שכדי להוביל משא למרחק של עשר פרסאות [40 ק"מ בקירוב] לוקחים בעלי החמורים בשכרם זוז אחד ואילו למרחק של אחד עשר פרסאות [44 ק"מ בקירוב] לוקחים בשכרם שני זוזים והיחס שבין עשר פרסאות לאחד עשר פרסאות מבחינת השכר אינו מובן, אלא שההסבר נעוץ בעובדה שמשתנה רגילותם והשינוי שווה ערך לכל ההרגל. מפני שכדי לשנות טבע הרגילות, צריך לעורר את האהבה להשם, על ידי שמתבונן בגדולת השם במוחו, לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה, שממנה הוא הטבע, וזו היא עבודה תמה לבינוני. כדי שאדם יעשה מעל המצופה ממנו נדרש שיהיה לו אהבה וקירוב הדעת לעניין הזה. וכאן פעל הבינוני בעצמו לעורר את אהבתו לבורא יתברך על ידי התבוננות בגדולתו והצליח להכניע את הנפש הבהמית שלו. וזהו עבודה גדולה ועצומה לצאת מהרגילות ולהוסיף על ההרגל. או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו, למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי, שזו נקרא גם כן עבודה, להילחם עם הטבע והיצר, על ידי שמעורר האהבה המסותרת בלבו. או שהבינוני נלחם עם יצרו והכניע אותו גם זו נקראת עבודה מכיוון שהוא נלחם עם יצרו. מה שאין כן כשאין לו מלחמה כלל – אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל. ולכן אין הוא נקרא "עובד". נמצאנו למדים להעריך את ערכו של שינוי הרגילות שבכך הוא משנה את מהותו שינוי ללא ערך למהותו הקודם, והשינוי נובע מהיכולת לעורר בעצמו את כוח הרצון שהוא נעלה משאר הכוחות בגוף ויש לו ממשלה ושליטה גם בדברים שהם נגד טבעו. והא בא מכוח אהבתו להשם.

מכאן נראה שלמרות שבאופן כללי יש להעריך כל מי שלא נכשל בעבירה, בכל זאת חביבות מיוחדת מגלה תורת החסידות כלפי העובד אלוהים דווקא, יחס זה בא לידי ביטוי גם בפירוש החסידי לפסוק שבתהילים פרק קטז פסוק (טו) יָקָר בְּעֵינֵי יְהֹוָה הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו: אלו שממתים את עצמם בעבודת השם והם אלו הנקראים "עובדי אלוהים" או "חסידיו".

סיכום הפרק

פרק זה מוקדש להיכרות עם מצב מוזר שאדם הנראה בחיצוניותו כצדיק ועוסק בלימוד תורה כל היום ואינו חוטא אלא מקיים מצוות בהידור ואפילו הכי נחשב הוא כאדם שאינו עובד אלוהים.

וזאת משום שעבודתו באה מתכונת נפשו המולדת ואינה באה על ידי עבודתו. כלומר אדם שהוא בטבעו מעת לידתו אינו תאב בצע על דרך משל והוא אינו חוטא בחטא של תאוות ממון אין לו להתגאות בכך כי הוא נולד באופן כזה. אבל אדם שיצרו היה חזק ממנו בתאוות בצע, והוא פעל על עצמו להתנזר מכך, הוא נחשב כעובד אלוהים, למרות שגם רשע הוא אינו נקרא בוודאי כי הוא לא חוטא בכך.

וזה שכתוב "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו", ש"עובד" הוא לשון הווה, שהוא באמצע העבודה, שהיא המלחמה עם היצר הרע, אבל הצדיק נקרא "עבד השם" בשם התואר, ובבינוני יש גם כן שתי מדרגות: "עובד אלוהים" ו"אשר לא עבדו". ואף-על-פי-כן אינו רשע, כי לא עבר מימיו שום עבירה אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו, מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל ואין צריך ללחום עמו כלל, די לו באהבה המסותרת, אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו.

סיפור חסידי לפרק

הפעם לפרק זה נעסוק בסיפור אישי.

לפני מספר שנים הזדמן לי לשהות במשך מספר ימים בברלין גרמניה, יחד עם משלחת מעירנו עכו שכללה את חברי תאטרון עכו שבאו לגרמניה להופיע בפני המקומיים בהצגה ייחודית, שעסקה בענייני יהדות ותפקיד הנשמה בירידתה לעולם הזה, ההצגה התנהלה על טוהרת הקודש, ללא כל בעיות הלכתיות והוצגה על ידי "שחקנים" בוגרי ישיבה, תפקידי היה לקיים דיון לאחר ההצגה ולענות לשאלות שנשאלו על ידי הקהל, בענייני יהדות וברוך השם היה שם קידוש השם גדול.

יום אחד היינו עסוקים בכל שעות היום כך שלא הצלחנו להגיע למקום לינתנו שהיה בסמיכות מקום לקהילה היהודית. ונאלצנו להיות יום שלם בבניין התאטרון, במהלך היום כשהיינו רעבים החלטנו לחפש מה אפשר לאכול כדי להשקיט רעב ולהמשיך בעבודה.

הריני מוצא את עצמי הולך ברחובות ועובר בחניות מזון ומחפש מה אפשר להכניס לפה בברלין ושיהיה "כשר למהדרין".

בוודאי שלא עלה בדעתי חס ושלום לקחת משהו שאינו עומד בדרישות הכשרות הדקדקניות שאני רגיל בהם תמיד ואין משנה כלל אם אני בביתי או בברלין, כי כך הורגלתי מנעורי ועד עתה. אך לידי עומד בחור רעב, שאך לא מזמן החל את דרכו בקיום תורה ומצוות בהידור. עד היום הוא הספיק כבר לאכול כמעט כל דבר שזז, עכשיו הוא מכתת רגליו אחרי למצוא משהו שיכול לעמוד בדרשות כשרות מהודרות.

התבוננתי בעצמי באותה הרגע, וחשבתי באיזה ניסיון הבחור עומד עכשיו בחפשו אוכל כשר, כשאני בכלל לא עומד בניסיון כלל, אצלי זהו ממש אשר לא עבדו, כי כך הורגלתי מנעורי, אבל הוא עכשיו עובד אלוקים ממש, שהרי אצלו הניסיון מורגש על כל פסיעה ופסיעה שלנו.