מבוא לפרק

בפרק זה יבאר רבנו שני כללים עיקריים בעבודתו של הבינוני, בעבודת הבורא יתברך ותהיה עבודתו מבוססת על אהבה ויראה שכליים ויקרא עובד אלוהים ועבודתו תמה.

בכלל הראשון מציין רבנו שהעיקר בעבודת הבינוני למשול ולשלוט על הטבע ועל הלב, שליטה זו נעשית על ידי התבוננותו בגדולת השם ואזי יולד מבינתו אהבה ויראה להשם.

בכלל השני מבאר רבנו שגם מי שלא מסוגל להוליד מבינתו אהבה ויראה בכל זאת חייב להשתדל להוליד את האהבה והיראה על ידי אהבתו המסותרת בלבו ומוחו. ואגב כך יתבאר מאמר חכמינו זיכרונם לברכה "מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה".

כלל ראשון שליטה על הטבע

וזה כלל גדול בעבודת השם לבינוניים, העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי על ידי אור השם המאיר לנפש האלוהית שבמוח, ולשלוט על הלב, כשמתבונן במוחו בגדולת אין סוף ברוך הוא, להוליד מבינתו רוח דעת ויראת השם במוחו, להיות "סור מרע" דאורייתא ודרבנן, ואפילו איסור קל של דבריהם חס ושלום, ואהבת השם בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפצה, לדבקה בו בקיום המצוות דאורייתא ודרבנן, ותלמוד תורה שכנגד כולן. בעוד שבהמשך לפרק הקודם בו למדנו שישנו בינוני שנקרא "אשר לא עבדו" כי הוא בטבעו ובתולדתו "אדוק" בדרכו ומתמיד מטבעו, אך כדי להיות בינוני שנקרא "עובד אלוהים", נדרשת מהבינוני למשול ולשלוט על הטבע שלו ומידותיו הטבעיות, והשליטה תיעשה על ידי התבוננות בגדולת הבורא יתברך והתבוננות זאת תעורר בתוכו אהבת השם ויראתו. ויוליד מבינתו את רוח הדעת שהיא עיקר קיום המידות ויראת השם שהיא אוצרו.

כלל שני לבינוני כשאין הצלחה

ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינוניים, שגם אם אין יד שכלו יד השכל הוא ביטוי מושאל לומר לנו כשם שיד הקצרה לא תגיע למרחוק כך השכל הרפה אינו מסוגל להגיע לעומק ההשכלה ומפני שנמשלה ההבנה ל"נהר" בעל אורך ורוחב ועומק כך גם השכל הקצר נמשל ליד קצרה שלא תגיע לעומק ההשכלה. ורוח בינתו משגת להוליד אהבת השם בהתגלות ליבו, שיהיה ליבו בוער כרשפי אש, וחפץ בחפצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו, רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות ליבו כשאהבת השם נמצאת לא בהתגלות הלב אלא בתעלומות הלב, דבר זה מורה שההתבוננות בגדולת הבורא היא באה מקוצר רוח או יד השכל הקצרה, ולכן לא התעוררה האהבה בכל עוצמתה. וכאן כותב רבנו ההגה המסבירה את הסיבה לכך וכדלהלן:

[הגהה – והסיבה לזה כי נפש האדם מתחלקת לחמש מדרגות, נפש רוח ונשמה חיה ויחידה. ובכל אחת מהן מתגלית אהבה מיוחדת להשם,

א.    אהבה בתעלומות הלב פירושו שהאהבה נמצאת מתוך טבע תולדתו של האדם והיא נסתרת ונמצאת בתעלומות הלב. ועיקר השפעתה על העשייה בפועל כי העושה לטובת מי שחוץ ממנו דבר זה נובע מאהבה. והיא בחינת נפש.

ב.     אהבה בהתגלות הלב ובחיצוניותו כאן מתחילה להתגלות אהבה אבל היא באה מחיצוניות הלב בבחינת אהבה שיש בה דבר וסיבה הגורם אותה. ועיקר השפעתה בתחום המידות זהו אהבה חזקה יותר שמצליחה להשפיע אף על תיקון או שינוי המידות והיא בחינת רוח.

ג.       אהבה בפנימיות הלב גם היא עדיין אהבה התלויה בדבר אך היא כבר באה מפנימיות הלב כלומר בהבנה והתבוננות. ועיקר השפעתה בתחום המוחין כאן האהבה מצליחה אף להשפיע על המוחין והיא בחינת נשמה.

ד.     אהבה שלמעלה מהשכל זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר ואין השכל מעורר אותה כי למעלה מן השכל ואין צריך לעוררה על ידי התבוננות אלא היא לא הגיונית והיא הדרגה הראשונה באהבה טבעית בחינת חיה. כמו אהבת בן להוריו למרות שאינו מבין כיצד הם הפכו להיות הוריו.

ה.    אהבה עצמית מצד עצם הנשמה ואינה צריכה להתעוררות והיא בחינת היחידה.

כשיש חוסר הצלחה בלעורר את האהבה והיא נשארת רק בתחום תעלומות הלב בלבד. דבר זה נובע כדלהלן: היא מפני היות המוחין שלו ונפש-רוח-נשמה שלו מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה, ולא מבחינת לידה והתגלות כידוע ליודעי חכמה נסתרת למרות חלוקת המדרגות לכל נפש ונפש בפני עצמה ישנו גם בכלל סוגי נשמות ששורשן הוא או מהנפש הכללית או מהרוח הכללית או מהנשמה הכללית וכדומה ולכן ישנן נשמות ששורשן הוא מהמידות לא כפי שהם בהתגלות אלא כפי שהם בהעלם בתוך הבינה ולכן גם היראה והאהבה שלהן הן באופן של העלם. ואילו נשמות ששורשן מהנשמה הכללית נשמתן היא בחינת לידה והתגלות.]

הפתרון לבעיה בחוסר הצלחה

דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו גדולת אין סוף ברוך הוא, דכולא קמיה כלא חשיב ממש אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לדבק ולהכלל באורו. וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפצה, לצאת מנרתקן הוא הגוף, לדבקה בו, רק שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף מקורו המשנה באבות סוף פרק ד' (כב) הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וּצְרוּרוֹת בּוֹ כְּאַלְמָנוֹת חַיוֹת, מקורו מהפסוק בשמואל ב' פרק כ' פסוק ג' בשלמותו: וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת: ופירושו כנשים שבעליהן עזבו אותן בחייהם והן כעגונות חיות שאינן יכולות להינשא, כך הנשמה קשורה בגוף האדם בעל כורחה ואינה יכולה להיפרד מהגוף. ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצוותיה, כמשל המחבק את המלך הנזכר לעיל, (תניא סוף פרק ד'). ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד, דהיינו קיום התרי"ג מצוות במעשה ובדבור ובמחשבה, שהיא השגת וידיעת התורה כנזכר לעיל. (תניא ראש פרק ד') הנה כשמעמיק בעניין זה בתעלומות תבונות ליבו ומוחו, ופיו וליבו שוין, מקור הביטוי הוא מהתלמוד מסכת נזיר דף ב' עמוד ב' ומסכת פסחים דף סג' עמוד א' שכשאדם נודר נדר או מחליט החלטה יש צורך שיוציא בפה את מה שגמר אומר בליבו כדי שפיו וליבו יהיו שווים. שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונות ליבו ומוחו דהיינו להיות בתורת השם חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו, וכן הידיים ושאר אברים מקיימים המצוות כפי מה שנגמר בתבונת ליבו ומוחו – הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דיבור ומחשבת התורה ומצוותיה, להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא, מארמית ללשון הקודש: כנפים לפרוח למעלה ומשמעותו שיהיה בכוחך הכלים להגיע אל המטרה. כאילו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות ליבו [בחפצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה להשם מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנזכר לעיל (תניא פרקים יב' ויג')] הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות ליבו היא המביאתו לעסוק בהם, ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל, אלא בצרכי גופו לבד [וגם אם הוא מתמיד בלימודו בטבעו אף על פי כן אוהב את גופו יותר בטבעו] וממשיך רבנו בהסברו את הבעיה בחוסר ההצלחה אצל הבינוני בהיות שהלב מבין ולא פעל על המעשה. והפתרון הנדרש מהבינוני להתבונן בגדולת אין סוף ברוך הוא ושכולא קמיה כלא חשיב וכשהלב מבין זאת הרי ש:

א.  ראוי ונאה שתכלה נפש כל חי אליו יתברך.

ב.  וגם נפשו ורוחו נמצאים בעל כורחן בתוך הגוף כאלמנה חיה וראוי שיחשקו בקרבת אלוהים.

ג.  והדרך היחידה לחבק את המלך היא על ידי קיום תורה ומצוות..

לאור כך יבוא הבינוני להחלטה שנאה וראוי לקיים את מצוות הבורא יתברך בשלושת לבושיו מחשבה דיבור ומעשה ויזכה שפיו וליבו יהיו שווים באמת.

אם כן נסכם שבאופן כללי לקיום המצוות זקוק האדם לשלושה שלבים אלו:

א.  "מוחין" היינו התבוננות, – חכמה

ב.  "חיות" היינו התעוררות המידות, – בינה

ג.   "גדפין" פירושו כנפיים כדי לפרוח למעלה והיינו חיצוניות המידות שהוא שלב הביצוע. – דעת

ולסיום כי מאחר שהתבוננות הזאת מביאה את הבינוני לקיום המצוות לכן התבוננות זאת הנקראת מחשבה טובה היא עצמה בעלת משקל וערך רב וכפי שנראה לקמן:

מחשבה טובה מצטרפת למעשה

וזה רמזו רבותנו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת קידושין דף מ' עמוד א' ותלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק א' סוף הלכה א') התלמוד הבבלי במסכת קידושין והתלמוד הירושלמי במסכת פאה מזכירים שהקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה כלומר אם אדם חשב לעשות מצוות ונאנס ולא קיימה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה שנאמר במלאכי פרק ג' פסוק (טז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהֹוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהֹוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהֹוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: כלומר נכתב בזכרון בספר גם אם הוא רק חושב לשמו יתברך. באמרם מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה והווה להו למימר מארמית ללשון הקודש "והיה לו לאמר" כלומר לכאורה היה לו לאמר? מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. אלא העניין כי דחילו ורחימו שבהתגלות ליבו הם המתלבשים במעשה המצוות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה, אלא שהוא פנימי וחיות להם, ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות ליבו הנזכרים לעיל – גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצוות להיות להם בחינת מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא אם לא שהקדוש ברוך הוא מצרפן ומחברן לבחינת המעשה והן נקראות בשם "מחשבה טובה" כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות ליבו כי אם בתבונת מוחו ותעלומות ליבו כנזכר לעיל (בפרק זה) אהבה זו נקראת גם "תבונה" וגם "מחשבה טובה" תבונה משום שבאה על ידי ההתבוננות, ומחשבה טובה כי היא נמצאת רק בלבו של הבינוני והתקווה שתפעל גם על המעשה.

ולכן יובן מאמר חכמינו זיכרונם לברכה שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה כי אילו היה הפירוש לדברי חכמינו זיכרונם לברכה כפי שיטת רב אסי שמופיע במסכת קידושין הסברו לעניין מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה: שאדם נאנס ולמרות מחשבתו הטובה לא הצליח לקיים את רצונו ומחשבתו בלבד כבר נחשבת לעניין בעל ערך. היה צריך להיות כתוב מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ואז גם יתאים הפסוק למאמר זה כי הפסוק אומר ייכתב בספר זיכרון לפניו כלומר יעלה על הכתוב. אבל לשון חכמינו זיכרונם לברכה הוא "מצרפה למעשה" היינו שהמחשבה מצטרפת למעשה ללמדנו שלמרות שרק העשייה נעשית מתוך אהבה ויראה ורק הן בעלי הכנפיים לפרוח ולעולות למעלה, ואהבה המסותרת הנקראת מחשבה טובה אין בכוחה לעלות למעלה אלא שבזכות הקדוש ברוך הוא שמצרפה למעשה זוכה אף היא לעלות למעלה.

והסיבה לכך היא למרות שנראה שמה שיש במוח ולא מתפשט ללב אין לו כוח לפרוח למעלה ואילו מה שנמצא בלב יש בכוחו לעלות למעלה, אם כן לכאורה נראה שהלב יותר נעלה מן המוח ודבר זה אינו במציאות כי המוח הוא המושל ושולט על הלב, אלא הלב מעצם מהותו הוא קרוב יותר לשאר האברים ולכן יכול להתלבש בהם מה שאינו במוח שהוא רחוק מבחינה מהותית מהלב ושאר האברים ואינו מתלבש בהם. אם כן אין כוחו של הלב רב יותר מן המוח אלא שהלב מפני נחיתותו יכול להגיע לתחתון ביותר ולעוררו. לזאת יסביר רבנו בהגהה הבאה את הביאור כיצד המעשה הנחות הבא מהלב יש בכוחו להעלות מעל המחשבה הבאה מהמוח וכדלהלן:

[הגהה – וכמו שכתוב בזוהר (חלק ג' דף רצ' עמוד ב') ועץ חיים (שער הזיווגים פרק ד' בסופו) דתבונה אותיות "בן ובת" שהן דחילו ורחימו ולפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוקבא דזעיר אנפין נוקבא זהו כינוי לספירת המלכות וזעיר אנפין זהו כינוי למידות בספרי הקבלה. שהן אותיות התורה והמצוות והמשכיל יבין בהגהה זו מבאר רבנו את משמעות העניין שמחשבה טובה שהיא רחוקה מן המעשה ובכל זאת יכול הקדוש ברוך הוא לצרף אליה את המעשה מבחינה קבלית. והיא שבמילה תבונה המרמזת על המחשבה טובה מורכבת מילה זו משתי מילים בן ובת. הבן, בספרי הקבלה מתאר את האהבה והבת את היראה, ולפעמים יש מצב שהבינה שאף שהיא מתאורת כבת ונקבה כי החכמה והבינה נחשבים כאבא חכמה והבינה אימא, מדלגת על המידות (הבת) ויורדת ישר לספירת המלכות שהיא למטה כמו המעשה. ובעבודת האדם יתכן מצב שאדם לומד תורה ומקיים מצוות בלי התעוררות אהבה ויראה בלבו ורק בכוח תבונת מוחו לבד.].

מטרת הצירוף

אך צירוף זה מצרף הקדוש ברוך הוא כדי להעלות מעשה המצוות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנזכרת לעיל (בפרק זה) עד עולם הבריאה מקום עליית התורה והמצוות הנעשים על ידי דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלות ליבו ממש אבל בלאו הכי נמי מארמית ללשון הקודש: בלעדי זה גם. עולים לעולם היצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדתם כמו שיבואר לקמן באריכות (בתניא פרקים יח' ולח' לט' ועוד). ולסיום מדגיש רבנו כי גם בלעדי צרוף המחשבה למעשה בכוחו של הקדוש ברוך הוא היו התורה והמצוות נעשים בכוח האהבה והיראה הטבעית של כל בני ישראל ועולים לעולם היצירה בלבד. ובהתגלות הלב או בכוח של הקדוש ברוך הוא המצרף מחשבה למעשה הם זוכים לעלות אף לעולם הבריאה.

סיכום הפרק

הכלל הראשון שחייב הבינוני להניח תמיד לנגד עיניו הוא למשול ולשלוט על הטבע שבלבו ולא לעבוד את השם במידותיו הטבעיות שאז כאמור בפרק הקודם אינו נקרא "עובד אלוהים" אלא "אשר לא עבדו". העיקר הוא למשול ולשלוט על הלב כשמתבונן במוחו בגדולת אין סוף ברוך הוא להוליד מבינתו רוח דעת. ויראה ואהבה. וכשיתבונן במוחו בגדולת הבורא יוליד דעת ויראת השם.

הכלל השני כשלא מרגיש בעצמו הצלחה בהתבוננות בגדולת הבורא יכול בהחלט לעורר את האהבה המסותרת שבלבו ואם אין יד שכלו משגת להוליד אהבת השם בהתגלות לבו רק אהבה מסותרת במוחו ותעלומות תבונות לבו, אל לו ליפול ברוחו כי הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דיבור ומחשבת התורה להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין. כי כלל הוא בידנו שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. וזאת משום שהדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו גבהו דרכיהם מבחינת המעשה. ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצוות להעלותן לפרחא לעילא (לעולם הבריאה). אם לא שהקדוש ברוך הוא מצרפן ומחברן לבחינת המעשה. וזהו מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.

ומבאר רבנו שאין הכוונה במצרפה לצירוף וחיבור אלא מלשון מצרף כסף דהיינו מברר ומלבן ומוציא את הכסף מהפסולת.

סיפור חסידי לפרק

מספרים שפעם בא דרשן ומגיד לעיירה יהודית כפי שהיה נהוג בימים עברו שהדרשנים היו מסובבים מעיר לעיר ודרשים בפני הציבור ומעוררים אותם לתשובה ומעשים טובים.

באחת מעיירות ישראל הדרשן נשא דרשה בשבת בהתלהבות גדולה וחיות מרובה ועורר את הציבור לעשות תשובה ולתקן את דרכיו וחזר מספר פעמים על המשפט "רחמנא ליבא בעי" שפירושו הקדוש ברוך הוא "הרחמן" אוהב שליבם של ישראל יהיה נקי וטהור.

בין הקהל הקשיב בשימת לב מיוחדת אחד מתושבי העירה שהיה יהודי פשוט שלא הבין כל כך את הדברים אבל משפט זה נחרט בליבו, שהקדוש ברוך הוא אוהב "לב".

יהודי זה החליט לכבד את הבורא יתברך בלב בהמה צלוי ומבושל במטעמים ומתובל בטוב טעם, ומידי שבוע מיני אז החל להכין במטבחו את ה"לב", במסירות ואהבה רבה לבורא ובתשבחות לבורא העולם שאף הוא שלא למד תורה אף פעם יכול לכבד את הבורא ולקיים את רצונו ומשאלתו, לאחר הבישול היה מתגנב לבית הכנסת שכן ידוע שמצוות עושים בסתר, פותח את ארון הקודש ומכניס לשם צלחת עם "לב" מתובל.

באותו היום לאחר ששמש בית הכנסת שהיה עני מרוד ומתפרנס אך בקושי מסיים את עבודתו בבית הכנסת היה נעמד לפני ארון הקודש ונושא תפילה לבורא העולם שיזמין לו פרנסה בהרחבה ויהיה לו מה להאכיל את ילדיו הרעבים.

עוד הוא מתפלל וריח הלב המתובל עלה באפיו הוא פותח את ארון הקודש כדי לחפש את מקור הריח, כשגילה את הלב הצלוי מיד נשא תפילה ושבח לבורא העולם שמילא את בקשתו ושלח לו את המאכל הערב להחיות את משפחתו.

ומאותו היום שמחה וששון זה שמח בחלקו על שהקדוש ברוך הוא מקבל את קרבנו וזה מודה לקדוש ברוך הוא ששולח לו מנחה וזבח ושניהם מהללים ומשבחים לריבון העולמים.

כל זה נמשך במשך זמן ארוך עד שהדרשן שב לדרוש בעיירה, ובעל הלב הודה לו מקרב ליבו על דרשתו הקודמת שפעלה אצלו רבות והוא החל להקריב קרבן "לב" מידי שבוע ואף הקדוש ברוך הוא מקבל את מנחתו.

הדרשן צחק לתמימותו של האיש והסביר לו שאין כאן קורבן ולא בית מקדש אלא שטות והבל ורעות רוח ודבר זה עבירה גדולה על כך שהפכת את ארון הקודש למזווה.

היהודי נשבר ליבו בקרבו ותחת השמחה הגדולה על מתנת ידו נהפך עליו ליגון וצער על חטאיו המרובים ורוב טיפשותו.

בלילה ההוא נטרפה שנתו של הדרשן ובחלומו הוא רואה מלאך חבלה הבא לקחת את נשמתו ולהעניש אותה על הנזק שגרם הדרשן כי הקדוש ברוך הוא קיבל הרבה נחת רוח לפניו ממעשיהם התמימים של שני האנשים מהנותן צדקה ומהמקבל שאודה מקרב ליבו להשם יתברך ועתה מנעת את המשך הנחת רוח לפניו יתברך. אך התשובה שלך היא שתשוב ותדרוש ותספר את שראו עייניך ותדגיש את גודל הנחת רוח לפניו יתברך כשהלב היהודי תמים במעשיו ומבקש את קרבת השם גם אם הוא עושה טעות לשמו יתברך.