מבוא לפרק

בפרק זה אנו מסיימים את המהלך הראשון של הספר, העוסק באופן כללי בסיכום המדרגות של צדיקים בינוניים ורשעים וזאת על בסיס הפסוק שעליו מיוסד הספר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשות" ראשית נדייק במלות הפסוק ונבאר איך הוא קרוב ולא סתם קרוב אלא קרוב מאד.

קרוב הדבר מאד

ובזה יובן מה שכתוב (דברים פרק ל' פסוק יד') כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו [והתורה היא נצחית] בכמה מקומות ברמב"ם גם בהלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה א': "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם" וגם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ח': "שלשה הן הנקראים אפיקורסין האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם והמכחיש נבואתו של משה רבינו והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים שלשה הן הכופרים בתורה האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה:" וגם בהלכות מלכים פרק יא' הלכה ג': "עיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן". מכל מקורות אלו מודגש שהתורה היא ניצחית ולעולם ולעולמי עולמים ולא תהיה מוחלפת. אלא שכאן רבנו מדגיש שלא יעלה על דעתך לחשוב שהציווי כי קרוב אליך הדבר מאד נאמר רק לבני ישראל דור המדבר שקיבלו את התורה אבל אנו שהתרחקנו ממתן תורה אין הדבר קרוב אלינו זאת שולל רבנו מכל וכל באומרו שהתורה היא נצחית. שאין קרוב מאד הדבר להפוך לבו מתאוות עולם הזה לאהבת השם באמת וכמו שנאמר בגמרא (תלמוד מסכת ברכות דף לג' עמוד ב' ומסכת מגילה דף כה' עמוד א') אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר בדברים פרק י' פסוק (יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: שואלת הגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי היא מארמית ללשון הקודש: האם יראה דבר קטן? כלומר וכי יראת השם היא דבר קטן בעיניך והרי אתה רבי חנינא אמרת בשם רבי שמעון בר יוחאי שאוצר כמוס יש באוצרותיו של הקדוש ברוך הוא ויראה שמו שנאמר בישעיה פרק לג' פסוק (ו) וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ: אמר רבי חנינא נכון יראה היא דבר קטן לגבי משה רבינו". אבל אנו שאין אנו בדרגת משה רבינו בוודאי הדבר אינו קל וכל שכן אהבה שיותר קשה להשיגה ואתה אומר שהדבר קרוב אליך מאד? וגם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה סז' אות ח') דצדיקים דווקא לבם ברשותם כלומר על פי המבואר בפרק הקודם שגם האהבה והיראה שבתבונות מוחו ותעלומות לבו מספיקה ללימוד התורה וקיום המצוות ואפילו לאהבת השם אמיתית עד שלא יתאווה כלל לענייני העולם הזה שכן תאוות עולם ואהבת השם אינן יכולות להיות בלב האדם בבת אחת. יובן הפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד.

אלא שזאת יתאים לצדיקים דווקא שליבם מלא וגדוש באהבת השם והרי לכאורה אינו מובן מהפסוק עצמו שיראת השם קרובה לאדם רגיל מן השורה וכל שכן אהבת השם, אלא שיסביר רבנו עכשיו את כוונת הפסוק כדלהלן.

כוונת הפסוק

אלא דלעשותו רוצה לומר מסביר רבנו שהכוונה במילים "בלבבך לעשותו" מדובר על האהבה המסותרת בלב המביאה למעשה המצוות בפועל ממש דהיינו: האהבה המביאה לידי עשיית המצוות בלבד שהיא רעותא דלבא מארמית ללשון הקודש רצון הלב והוא מושג בחסידות של אהבה בתעלומות הלב. שבתעלומות לב גם כי אינה בהתגלות ליבו כרשפי אש ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם וזה בנקל ובכוח כל אדם לעורר אהבה זו הנקראת רעותא דליבא ואין מדובר כאן על האהבה הגדולה שיש צורך לעוררה בכוח גדול אלא ברעותא דליבא שהדבר בנקל לכל אדם. אשר יש לו מוח בקדקודו מקור ביטוי זה בהפוך מופיע במספר  מקומות בתלמוד הבבלי והירושלמי ישנו הביטוי כמדומה שאין לו מוח בקדקודו ובא בדרך כלל בהמשך לשאלה שהשואל שואל שאלה שאם קצת היה משקיע מחשבה לא היה שואל שאלה זו ואמרו עליו שכמדומה אין לו מוח בקדקודו. כגון במסכת יבמות דף ט' עמוד א' ומנחות דף פ' עמוד ב' ובירושלמי יבמות פרק א' הלכה א' כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בו בכל אשר יחפוץ וכשיתבונן בו בגדולת אין סוף ברוך הוא ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה להשם לדבקה בו בקיום מצוותיו ותורתו וזה כל האדם כי היום לעשותם כתיב (דברים פרק ז' פסוק יא') הפסוק בשלמותו וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם: (ובתלמוד מסכת עירובין דף כב' עמוד א') אמר רבי יהושע בן לוי כתיב "היום לעשותם" היום לעשותם ולא למחר לעשותם ועוד היום לעשותם ולמחר לעתיד לבוא לקבל שכרם". שהיום הוא עולם המעשה דווקא ולמחר וכו' דהיינו עולם הבא או עולם התחיה כמו שמבואר במקום אחר (בתניא פרק לז'). והמוח שליט בטבעו ותולדתו על חלל השמאלי שבלב ועל פיו ועל כל האברים שהם כלי המעשה בכלל בחסידות מוסבר שההבדל בין אהבת השם של צדיקים לבין רעותא דליבא הוא כמו ההבדל בין הרץ לחיים לבין הבורח ממות, שזה שרץ לשפר את חייו ואיכות החיים שלו בעניין של להידבק בשכינה, ריצתו לחיים נעשית פחות במרץ מאשר זה הבורח ממות שאצלו המרוצה תהיה בכוח רב יותר ובעוצמה גדולה יותר ודבר זה בנקל להבין על ידי התבוננות המתאימה. אבל בתנאי שיעשה תשובה תחילה ולא מדובר ברשע וכדלהלן:

קרוב לבינוני ולא לרשע

אם לא מי שהוא רשע באמת כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה סז' אות ח') שהרשעים הם ברשות ליבם ואין ליבם ברשותם כלל וזה עונש על גודל ועוצם עוונם הרמב"ם במשנה תורה הלכות תשובה פרק ו' הלכה ג' אומר: "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו וכו'" כלומר אומר הרמב"ם שיש עונש מר למי שבוחר ברצונו לחטוא ואין רצונו לשוב ובגודל רישעו נגזר עליו להיות נדחה מהתשובה והדוגמה שמביא הרמב"ם מפרעה ומסיחון והכנענים וגם מעם ישראל בימי אליהו, כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו בעונש המונע מהן התשובה. ולא דברה תורה במתים אלו שבחייהם קרויים מתים בתלמוד מסכת ברכות דף יח' עמוד ב' הביא פסוק שהצדיקים במיתתן נקראים חיים, דהיינו: בשמואל ב' פרק כג פסוק כ' "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַיִ" שואלת הגמרא: אטו כולי עלמא בני מתי נינהו (וכי רק הוא חי וכל אנשי העולם מתים הם?) אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי ואילו רשעים בחייהם נקראים מתים. שנאמר ביחזקאל פרק כא' פסוק ל': וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּא יוֹמוֹ בְּעֵת עֲוֹן קֵץ: (כלומר חלל מת אתה עוד לפני המוות הפיזי) ואי בעית אימא מהכא (ואם תרצה אפשר לראות זאת מהפסוק) בדברים פרק יז' פסוק ו' עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד: וכי יומת המת אם כבר הוא מת מה מקום להמיתו שוב? אלא חי הוא בחייו כבר נחשב כמת. כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד השם בלי שיעשו תשובה על העבר תחילה לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים מקור הביטוי בתלמוד מסכת פסחים דף פה' עמוד ב' נאמר: "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" אלא שעונות הם המבדילים כמו שכתוב בישעיה פרק נט פסוק ב' כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ: על ידי שבירת ליבו ומרירת נפשו על חטאיו כמו שכתוב בזוהר על פסוק (תהילים פרק נא' פסוק (יט) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וגו' וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה: שעל ידי לב נשבר נשברה רוח הטומאה דסטרא אחרא [עיין שם פרשת פינחס דף ר"מ ופרשת ויקרא דף ח' ודף ה' עמוד א' ובפירוש הרב משה זקוטו שם]

והיא בחינת תשובה תתאה להעלות ה' תתאה להקימה מנפילתה שנפלה אל החיצונים שהוא סוד גלות השכינה כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה (ספרי סוף פרשת מסעי פיסקא פד' וראה גם תלמוד מסכת מגילה דף כט' עמוד א') גם בספרי וגם בתלמוד מסכת מגילה מאמר זה נכתב בשינויים קלים אך המכויון מדוייק דרש רבי נתן או רבי שמעון בר יוחאי בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שלכל מקום שגלו שכינה עימהם גלו למצרים שכינה עימהם שנאמר בשמואל א' פרק ב' פסוק (כז) וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה: גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר בישעיה פרק מג' פסוק (יד) כֹּה אָמַר יְהֹוָה גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם וְכַשְׂדִּים בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם: גלו לעילם שכינה עימהם שנאמר בירמיהו פרק מט' פסוק (לח) וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים נְאֻם יְהֹוָה: גלו לאדום שכינה עימהם שנאמר בישעיה פרק סג' פסוק (א) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: וכשהם חוזרים שכינה עימהם שנאמר בדברים פרק ל' פסוק (ג) וְשָׁב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: והשיב לא נאמר אלא ושב. דהיינו כשאדם עושה מעשה אדום מוריד וממשיך לשם בחינת וניצוץ אלוהות המחיה את נפש רוח ונשמה שלו המלובשים בו בנפש הבהמית מהקליפה שבלבו שבחלל השמאלי המולכת בו בעודו רשע ומושלת בעיר קטנה שלו ונפש רוח ונשמה כבושים בגולה אצלה וכשנשבר ליבו בקרבו ונשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא ויתפרדו כו' היא קמה מנפילתה וגם ניצבה כמו שמבואר במקום אחר (בתניא אגרת התשובה פרק ז'). באופן כללי מדובר בפרק זה אודות שלשה עניינים הקשורים במדרגות צדיקים בינוניים ורשעים. 

הצדיקים – לבם ברשותם, סדר עבודתם מחשבה דיבור ומעשה, כפי שמופיע בקריאת שמע בפרשה ראשונה, על לבבך – מחשבה, ודברת בם – דבור, וקשרתם – מעשה.

הבינוניים – "מוח שליט על הלב" מתוך שליטה וממשלה ואין ליבם ברשותם כצדיקים – סדר עבודתם כפי שכתוב בפסוק "כי קרוב אליך וגו' קודם בפיך – דבור ואחר כך יבואו בדרך ממילא ובלבבך ולעשותו 

הרשעים – הם ברשות לבם, לא יוכלו להתחיל לעבוד את השם עד שיעשו תשובה תחילה על העבר, ואין הדבר קרוב אליהם כלל.

סיכום הפרק

ויובן מה שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לאהבת השם באמת. כי לעשותו רוצה לומר האהבה המביאה לידי עשיית המצוות בלבד, "באופן מעשי" דבר זה קרוב מאד ונקל, גם כי אין צורך להפעיל את הלב שיפעל בהתגלות ליבו, וגם כי בכל זאת אהבה טבעית יש לו והבינוני בנקל מעורר האהבה בתעלומות ליבו. וגם כי הקדוש ברוך הוא עזר לו וצירף המחשבה למעשה. ממילא יובן שבאמת הדבר קרוב מאד לפועל את ה"עשייה" בפועל ממש. כי המחשבה שבמוח בניגוד לעבודה עם הלב היא בשליטת האדם והמוח שולט על הלב ולכן נקל מאד לפועל זאת. כי מוחו ברשותו להתבונן, וממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה, והמוח שליט בטבעו ותולדתו על חלל השמאלי שבלב ועל כל האברים. אם לא מי שהוא רשע באמת ושאין לבו ברשותו כלל, כי מי שהוא רשע באמת אין לו אפשרות להתחיל לעבוד בצורה מסודרת עד שיתחיל בעבודת התשובה שלו. ואינו יכול להתחיל לעבוד השם בלי תשובה תחלה לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל, על ידי לב נשבר בחינת תשובה תתאה להעלות ה' תתאה להקימה ולהחזירה לשורשה.

סיפור חסידי לפרק

בעת היות רבנו הזקן מקורב לרבי מנחם מענדל מויטבסק לאחר הסתלקות הרב המגיד ממזריטש, שהה פעם אחת רבנו בשמחת תורה במחיצת הרב מויטבסק.

רבנו הזקן היה שקוע כולו בענייניו הקדושים, והרב מויטבסק היה ספון בחדרו, וכל הקהל ממתין לרב מויטבסק שיצא להקפות עם קהל חסידיו,

עבר זמן והרב מויטבסק לא יצא להקפות, העיזו החסידים ונכנסו לחדר הרב לשאול מתי יצא להקפות, אך הרב ענה להם שהיות שמשמים גילו לו עכשיו מאה פירושים חדשים לאמירת פסוקי "אתה הוראת" שאומרים לפני ההקפות, וכל עוד שהוא לא יצליח להבינם לאשורו אין הוא יכול לעשות שקר בנפשו ולכהן כמנהיג לחסידיו כי הוא עוד לא מושלם.

החסידים לא ידעו את נפשם, והתייעצו ביניהם מה לעשות?

כמה מהחסידים ניגשו לרבנו הזקן ביודעם שדעתו של רבנו הזקן חשובה בעיני הרב מויטבסק ביקשו שיפעל אצלו שיצא לערוך את ההקפות כנהוג.

רבנו הזקן השיב לחסידים שיפנו עוד הפעם לרב מויטבסק ויבקשו שיצא להקפות ובאם הוא יסרב שיציעו לו להתייעץ עם רבנו הזקן.

החסידים שבו לרב מויטבסק וטענו שהם מחכים להקפות ומבקשים שיצא אבל הוא בשלו איני יכול לצאת כל עוד לא פעלתי בעצמי את הפירושים החדשים שנתגלו לי משמים, החסידים אמרו שבעיניהם הרב הוא מושלם ואין להם כל הרגש חיסרון עם הרב יודע מאה פירושים יותר או פחות, ולכן הם מבקשים שילך איתם להקפות של שמחת תורה ובאם לאו לפחות שישמע את עצתו של רבנו הזקן.

הרב מויטבסק קיבל על עצמו לשמוע לעצת רבנו הזקן.

ורבנו הזקן השיב שהרב מויטבסק צריך ללכת להקפות גם אם לא השיג עדיין את הפירושים החדשים וזאת משום גם סברה וגם בעקבות מעשה שהיה.

הסברה היא מכיון שעומק התורה הוא כרוחקו של האופק וככל שידע הרבי יותר כן יראה למרחוק יותר ויצטרך ללמוד עוד ועוד ואין לדבר סוף.

ומעשה שהיה כך היה, פעם אחת יהודי בנה את ביתו למרגלות הר גבוה, אבל כל ימות הגשמים הגשם סחף אחריו לכלוך ובוץ תמידי ובביתם אי אפשר לנקות היטב.

עד שהחליטו בני הבית להעפיל ולבנות את ביתם על ראש ההר, כשהחלו לעלות בהר ראו כמה גבוה ההר וכמה יגיעה ושנים יקח להם להגיע לראש ההר, דבר שגרם להם להתיאש ולחשוב שכדי לסגת מהרעיון לעלות בהר, אלא שבעלת הבית אמרה ראו כבר מהבוץ יצאנו ברוך השם וכמה שנעפיל יותר בהר יהיה הבית נקי יותר. גם אם לא נגיע עד ראשו.

אמר רבנו הזקן זהו מוסר השכל גדול, קודם צריכים לצאת מהבוץ וברוך השם אחרי ראש השנה ותפילות יום כיפור, השמחה בחג הסוכות והושענא רבה הרי שמהבוץ הרוחני כבר יצאנו אחר כך נמשיך ונמשיך עד שנגיע.

מכאן שבפרק זה מלמדנו רבנו הזקן שהרשע חייב מהבוץ לצאת לפני שיבוא לעבוד את השם בעבודת הבינוניים.