מבוא לפרק

בהמשך למהלך שבו החל רבנו לבאר בפרקים אלו את העניין של האהבה המסותרת וכוח מסירות הנפש הטמון בתוכה ודווקא הניסיונות בדבר אמונה מעוררים את האהבה המסותרת ממשיך רבנו לבאר שלמרות שהרוח שטות יכולה להעלים ולהסתיר את האהבה הזו ולהטעות את היהודי שגם כשעושה עבירות עדיין נשאר ביהדותו, אך על ידי התבוננות מתאימה יכול היהודי להתגבר על העבירה.

שלושה נושאי ההתבוננות המשולבים זה בזה מוסברים בפרקים הבאים:

א.  אחדותו של הבורא יתברך בעולמו (פרקים כ-כא)

ב.  הסתר הפנים מהקליפות הם כפירה בהשם ומשמעה הפנימי הוא עבודה זרה, שבה ועל ידה נפרד מייחודו יתברך (פרק כב)

ג.  גילוי אור אין סוף בנפשו נעשה על ידי רמ"ח מצוות עשה (פרק כג) ומאידך הפירוד מייחודו ואחדותו יתברך נעשה על ידי שס"ה מצוות לא תעשה (פרק כד).

ההתבוננות המתאימה בפרקים אלו תעורר את האהבה המסותרת של היהודי ותעביר ממנו את הרוח שטות. וכדלהלן:

שני דברות ראשונים כללות כל התורה

והנה מודעת זאת לכל כי מצוות ואזהרת עבודה זרה שהם שני דברות הראשונים (שמות פרק כ' פסוקים (ב) אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וְ(ג) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: ונשנו פסוקים אלו אף בדברים פרק ה' פסוקים ו' ז') הדיבר הראשון "אנכי השם אלוהיך" בהיותו ראשון הוא שורש לכל מצוות עשה שבתורה שמספרם 248 וכולל בתוכו את מצוות האמונה בהשם. ואזהרת "לא יהיה לך אלוהים אחרים" בהיותו הדיבר השני הוא שורש לכל מצוות לא תעשה שבתורה שמספרם 365 וכוללת בתוכה את אזהרת עבודה זרה. הם כללות כל התורה כולה. כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצוות עשה. ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצוות לא תעשה ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה כינוי לבורא יתברך שהוא מקור הגבורה כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת מכות דף כד' עמוד א' ומסכת הוריות דף ח' עמוד א') דרש רבי שמלאי תרי"ג מצוות נאמר לו למשה מסיני שס"ה לאוין כמנין ימות החמה רמ"ח עשה כנגד אבריו של אדם, תנא רבי ישמעאל אומר אנכי ולא יהיה לך בלבד מפי הגבורה שמענום, אמר רב המנונא מאי קרא (מה הפסוק שממנו נלמד דבר זה): מדברים פרק לג פסוק (ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: תורה בגימטרייא שית מאה וחד סרי הויין (שש מאות ואחת עשרה) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. (ביחד 613 מצוות) מפני שהם כללות התורה כולה. בתחילה מבאר רבנו כי שתי הדברות אנכי ולא יהיה לך הם השורש לכל תרי"ג מצוות התורה, עשה ולא תעשה.

מכאן ימשיך לבאר רבנו את אחדותו של הבורא יתברך בהביאו בהרחבה את תוארי הקדוש ברוך הוא שהם אחד, יחיד, ומיוחד, הוא לבדו הוא, ואין בו שום שינוי. כפי שיתבאר בהמשך הפרק.

אחדות הבורא

ולבאר היטב עניין זה כאן יובא הביאור היטב אבל בקצרה אך באריכות יתבאר בחלק השני של התניא בשער הייחוד והאמונה ובפרט בפרק ו' ואילך. צריך להזכיר תחלה בקצרה עניין ומהות מפרט כאן רבנו הזקן מספר תארים על הקדוש ברוך הוא והם: א. אחדותו של הקדוש ברוך הוא אחד – כמו שכתוב בדברים פרק ו פסוק (ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: והוא מורה על אחדות פשוטה. כלומר הוא מאחד את כל הנבראים והם יחד עם כל העולמות חלק מהאלוהות כפשוטה. ב. שנקרא "יחיד ומיוחד" (דברים רבה פרשה ב' אות לא' ושולחן ערוך הרב סימן תקצא סעיף יא') יחיד ומיוחד – יחיד הכוונה שאין לו שני כלומר אומרים על בן שהוא יחיד שהכוונה שאין עוד בן. ומיוחד הכוונה שלא רק שהוא יחיד אלא גם מיוחד. אגב בפסוק "שמע ישראל" לכאורה היה מתאים לומר יותר השם אלוהינו השם יחיד, אלא שבאחד אנו מציינים את אחדותו יתברך ולכן כשאומרים שמע … אחד מכוונים באות א' שזהו הקדוש ברוך הוא הנקרא אלופו של עולם, באות ח' שהוא בשבעה רקיעים וארץ ביחד שמונה בגימטרייא ח' ובאות ד' כנגד ארבע רוחות השמים. הגימטרייא של ד'. שהכל נכלל באחדות פשוטה. ג. "וכל מאמינים שהוא לבדו הוא" (נוסח התפילה לימים נוראים) ד. כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש שהיה הוא לבדו (מקורו בפרקי דרבי אליעזר בתחילת פרק ג') שקודם שנברא העולם היה רק הוא לבדו. ה. וכמו שאומרים "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא כו'" (תפילת השחר מקורו מתנא דבי אליהו רבא פרק כא') ו. פירוש הוא ממש בלי שום שינוי כדכתיב (מלאכי פרק ג' פסוק ו') "אֲנִי הַשֵׁם לֹא שָנִיתִי" וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: כי העולם הזה וכן כל העולמות העליונים אינם פועלים שום שינוי באחדותו יתברך בהיבראם מאין ליש שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם משום שכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש לאחר שמנה רבנו את תאוריו של הקדוש ברוך הוא בהיותו: א. אחד, ב. יחיד ומיוחד, ג. והוא לבדו הוא ואין שני לו, ד. העולם לא מפריע להתפשטותו יתברך, ה. והעולם אינו מפריע לאחדותו יתברך, ו. ואין שנוי אצלו יתברך בין לפני הבריאה לאחר הבריאה ימשיך רבנו ללמדנו שכל הקיום של העולמות הוא בכוחו יתברך ואינו מתחלק ונפרד ממנו יתברך וכדלהלן:

קיום העולם בדבר השם

כי התהוות כל העולמות עליונים ותחתונים מאין ליש וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה אינו אלא דבר השם ורוח פיו יתברך המלובש בהם. כל זה יתבאר עם ירצה השם בחלק השני של התניא שער הייחוד והאמונה החל מפרק א' ואילך. שכל הבריאה נעשתה ברוח פיו ודבר השם כמו שכתוב ודבר אלוהינו יקום לעד. אך הקיום של העולמות נעשה בדבר השם והדיבור באדם למטה ימשיל על הקשר של הבריאה עם הבורא וכדלהלן:

דיבור האדם כמשל

ולמשל כמו בנפש האדם כשמדבר דבור אחד שדבור זה לבדו כלא ממש אפילו לגבי כללות נפשו המדברת שהוא בחינת לבוש האמצעי שלה שהוא כוח הדבור שלה שיכול לדבר דבורים לאין קץ ותכלית כל שכן לגבי בחינת לבוש הפנימי שלה שהוא המחשבה שממנה נמשכו הדבורים והיא חיותם ואין צריך לומר לגבי מהות ועצמות הנפש שהן עשר בחינותיה הנזכרים לעיל (בתניא פרק ג') חכמה בינה דעת כו' כל העשר ספירות מלבד חכמה בינה ודעת הם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות. שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו המלובשות בדבור זה כשמדבר כי המחשבה היא גם כן בחינת אותיות כמו הדבור רק שהן רוחניות ודקות יותר אבל עשר בחינות חכמה בינה דעת כו' הן שרש ומקור המחשבה ואין בהם בחינת אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה. למשל כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם קודם שעולה מהלב אל המוח לחשב ולהרהר בה אין בה בחינת אותיות עדיין רק חפץ פשוט וחשיקה בלב אל הדבר ההוא הנחמד אצלו וכל שכן קודם שנפלה התאווה והחמדה בלבו לאותו דבר רק הייתה בכוח חכמתו ושכלו וידיעתו שהיה נודע אצלו אותו דבר שהוא נחמד ונעים וטוב להשיגו ולדבק בו כגון למוד איזו חכמה או לאכול איזה מאכל ערב רק לאחר שכבר נפלה החמדה והתאווה בלבו בכוח חכמתו ושכלו וידיעתו ואחר כך חזרה ועלתה מהלב למוח לחשב ולהרהר בה איך להוציא תאוותו מכוח אל הפועל להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל הרי בכאן נולדו בחינת אותיות במוחו שהן אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם כל ענייני העולם. לצורך הוכחת העניין שהקדוש ברוך הוא כולא קמיה כלא חשיבי, מביא רבנו משל לכך מכוח הדיבור. שהרי הדיבור אינו בכלל בערך לגבי הגורמים שיוצרים את הדיבור. הדיבור נובע מ:

א. כוח הדבור בנפש שממנה נמשך כוח הדיבור בגוף.

ב. המחשבה שממנה נמשכו הדיבורים

ג. כוחות השכל ומידות שמהם נמשכו אותיות המחשבה שבסופו של תהליך יתלבשו בדיבור.

ומדגיש רבנו כמה גדול ריחוק הערך שבין מילה אחת הבאה בדיבור מהמחשבה הראשונית שיצרה את כל התהליך עד שיצאה המילה מהפה, כמו כן יובן למעלה אצל הקדוש ברוך הוא.

ויותר מכך יתבאר בפרקים הבאים כא' וכב'.

ולסיום יודגש כי למרות שרבנו מציין שדיבור זה הוא זהה בלשון עם ועם. הזהות בין כל השפות נובעת רק מהתהליך שנוצר בנפש מהחכמה ועד הדיבור בפועל אבל בכל זאת לגבי לשון הקודש אין בכלל שוויון. כי השווה הוא רק בנקודת המשל הבא להראות את גודל ריחוק הערך שבין הדיבור לבין שורשו אבל לעצם עניין הדיבור בלשון הקודש לעומת שפות אחרות ישנו שינוי מהותי בעוד ששפות אחרות הם הסכמיות, כלומר התאספו חכמי כל אומה ולשון והחליטו לקרוא לכל דבר בשמו שהוא נקרא בו באותה שפה אך לשון הקודש תתאפיין בכך:

א. השם מורה על העצם

ב. צרוף האותיות נוצר מצרוף אותיות אלוהי

ג. וגם צורת האותיות נוצר מחכמה אלוהית.

סיכום הפרק:

כדי לעורר את האהבה המסותרת שתעורר את היהודי שלא יבוא לידי חטא נדרשת ממנו התבוננות בכמה עניינים שיפורטו בפרקים הבאים.

בפרק הנוכחי ובפרק הבא יבאר רבנו את נושא התבוננות הראשון והוא אחדותו של הבורא יתברך.

ראשית נפתח בקביעה כי כל התורה כולה על תרי"ג מצוותיה כלולה בשני הדברות הראשונות של "אנכי השם אלוהיך" וזהו השורש לכל רמ"ח מצוות עשה, ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" הוא השורש לכל שס"ה מצוות לא תעשה. כי מצוות ואזהרת עבודה זרה שהם שני הדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך" הם כללות כל התורה,

כן למדנו להכיר את תאריו של הקדוש ברוך הוא המורים על אחדותו יתברך: אחד, יחיד ומיוחד, הוא לבדו הוא, הוא קודם שנברא העולם והוא אחר שנברא העולם, אין שינוי בו יתברך בין קודם הבריאה לזמן שאחר הבריאה. אחדותו של הקדוש ברוך הוא, שהוא לבדו הוא כקודם הבריאה. והעולמות אינם פועלים שינוי באחדותו. שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם היבראם כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם. וכלא חשיבי, כי התהוותם וחיותם הוא רק מבחינת דבר השם.

וכמשל דיבור אחד שהוא כלא חשיב לגבי עצמות הנפש. כי כל הבריאה נעשתה בדבר השם ורוח פיו כביכול, ועל דרך משל מאדם למטה שהדיבור אינו אלא נחות מעצם הנפש והחכמה שבו כך ויתירה מכך העולם אינו תופס מקום אצלו יתברך.

סיפור חסידי לפרק

לרבי ישראל בעל שם טוב היה תלמיד מסור בלב ונפש לרבו ובעל צורה איש קדוש בזכות עצמו ושמו רבי זאב וולף קיציס.

רבי זאב וולף רצה מאד לעלות לארץ הקודש אך לא עלה בדעתו לעזוב את רבו ללא רשות מפורשת מרבו.

כל פעם שפנה בבקשה לרבו כשהתעורר בתשוקה לארצנו הקדושה רבי ישראל דחה אותו, והדחייה עזרה להרגיע את רוחו למשך זמן.

יום אחד פנה רבי זאב לרבי ישראל הבעל שם טוב בבקשה לעלות לארץ הקודש ורבי ישראל הסכים, אך היזהר את רבי זאב לזכור תמיד כששואלים אותו שאלה לחשוב טוב לפני שהוא עונה.

רבי זאב בשמחה רבה החל את מסעו לארץ הקודש מתוך השתוקקות רבה לזכות לחנון את עפר הארץ.

בדרך האנייה עצרה למספר שעות באי בודד בלב ים והרב חובל הודיע לנוסעים שהם יכולים לסייר באי אך זכרו כשהאנייה תצפור פעם ראשונה כולם מוזמנים מיד לעלות ובצפירה השלישית האנייה שטה.

רבי זאב ירד מהאנייה להתפלל באי ונכנס לדבקות בתפילתו ולא שמע את הצפירה הראשונה והשניה רק בשלישית הוא שמע ועלה בדעתו שזו הצפירה הראשונה, כשהגיע לנמל האנייה כבר הפליגה לדרכה.

רבי זאב הבין שהכל מאתו יתברך והחליט להיכנס לאי כדי לחפש יהודים. בעוברו ברחובות העיר הוא גילה להפתעתו בית עם מזוזה גדולה בכניסה.

הוא דפק בדלת ופתח לו יהודי עטור זקן לבן ארוך בעל הדרת פנים מפליאה, והבעל הבית אומר לו שלום עליכם רבי זאב וולף קיציס בא ברוך הבא. הוא השתומם מאין בעל הבית מכירו אך לא היה לו יותר מדי זמן לברר את הדבר כי הבעל הבית הכניסו בשמחה והודיע לו שאין לו מה לדאוג אמנם יום חמישי היום, אך הוא מוזמן להישאר עד אחרי שבת קודש בבית זה ואם ירצה השם ביום ראשון תבוא אנייה חדשה בדרכה לארץ הקודש כך שהוא יוכל להמשיך בדרכו.

הימים והשעות במחיצת הזקן היו ימי עונג רוחני נפלא הם בילו בלימוד תורה ובשיחות קודש וכך חלפו להם השעות מתוך קדושה וטהרה. אמנם רבי זאב וולף התפלא איך יהודי בודד ללא מנין ובית כנסת גר במקום כזה ולא עובר לעיר שיש בה יהודים ומנין, אך העונג הרוחני שהיה לו במחיצת הזקן לא נתנו לו מקום לשאול שאלות מיותרות שרק יצר הסקרנות מנחה אותם.

באמת לאחר שבת ליווה אותו זקן את רבי זאב לנמל ומצאו אנייה חדשה הנוסעת לארץ הקודש, והפרידה הייתה לבבית מאד, לפני הפרידה שאל הזקן את רבי זאב וולף אומר לי אחי, הרי אתה נוסע בעולם מה מצב אחינו בית ישראל בעולם האם מצבם טוב או שמא צרות מתרגשות עליהם, ורבי זאב וולף השיב, ברוך השם ותודה לא-ל על כל הטובות שגומל לנו. וכך נפרדו לדרכם.

אך דרכה רגלו של רבי זאב וולף על הספינה והוא נזכר כי לא עשה את מה שהורה לו רבו רבי ישראל והוא השיב תשובה מבלי לחשוב. ולמרות גודל תשוקתו לארצנו הקדושה הוא לא נכנס לארץ ושב מיד לרבי ישראל הבעל שם טוב.

כשהגיע רבי זאב וולף לרבי ישראל על מפתן הדלת אמר לו רבו כי זה ששבת מיד ולא נכנסת לארץ כיפרת ולו במעט את הנזק שגרמת כשענית תשובה מבלי לחשוב.

ורבו החל לבאר לו את כל מה שאירע בדרך.

דע לך כי אברהם אבינו עליו השלום נעמד לפני הקדוש ברוך הוא ואמר ריבונו של עולם הרי בני נמצאים בגלות בצרות מרובות ומדוע לא תושיע את עמך ישראל, הרי הבטחת לי שבני ישבו לבטח.

אמר לו הקדוש ברוך הוא דע לך שהמצב לא כפי שאתה מתאר בניך נמצאים במצב טוב ולא רע להם כלל. וכדי להוכיח לך על כך אני אפגיש אותך עם יהודי שלעולם לא הוציא שקר מפיו ושאל אותו עם מצבם של היהודים כל כך גרוע כפי שאתה מתאר.

האדם שפגשת באי הבודד היינו אברהם אבינו עליו השלום ואיך לא שמת לבך לכך שיהודי הדור פנים זה מכיר אותך ויושב לו בכלל באי בודד, אלא שהוא בא לפוגשך כדי לשמוע ממך על מצבם של היהודים בגלות, ואם היית אומר שהם זקוקים לרחמי שמים מיד היינו נגאלים, אבל בזה ששבת אלי מבלי למלאות את תאוותך הגדולה לארץ ישראל כיפרת על המעשה שלא שמעת בקולי.