מבוא לפרק

בהמשך לפרק הקודם בו למדנו כי דבר השם וכל הבריאה שנוצרה על ידו אינו תופס מקום כלפי הבורא. בפרק זה מבהיר רבנו כי יש הבדל בין יחסו של הקדוש ברוך הוא לדיבורו ובין יחס הנבראים לדבר השם. ולכן יתבארו הנקודות הבאות:

א. מידתו של הקדוש ברוך הוא אינה כמידת בשר ודם.

ב. עניין הדיבור אצל הקדוש ברוך הוא מהו?

ג. אין דבר בעולם חוץ ממנו יתברך.

ד. מדוע נדמה לנבראים כי הבורא דומה לנו.

כי מאחר והעולם נברא בדבר השם יכול שיגיע האדם למסקנה מוטעית מאחר שהעולם שנוצר מדיבורו של הבורא בדבר השם שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם אם כן כשם שדיבור באדם נהיה דבר נפרד מהאדם, כך העולם נפרד ממנו יתברך. בא רבנו לשלול טענה זו בהסבירו כי אין דיבורו של הקדוש ברוך הוא כדיבורו של האדם. ואין העולם נפרד מהקדוש ברוך הוא בשום אופן אלא אחדותו של הבורא יתברך כוללת את כל הבריאה.

אין מידת הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם

והנה מדת הקדוש ברוך הוא שלא כמידת בשר ודם מקור ביטוי זה בתלמוד מסכת ברכות דף ה' עמוד א' ובהרבה מקומות בתלמוד: בשר ודם הוא כינוי לבן אנוש ומופיע רבות בתלמוד כמו במסכת ברכות דף ה' עמוד א' ושם אמר רבי זירא ויש אומרים שאמר רבי חנינא בר פפא "בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם, מידת בשר ודם מוכר חפץ לחברו מוכר עצב ולוקח שמח, הקדוש ברוך הוא אינו כן נתן להם תורה לישראל ושמח שנאמר במשלי פרק ד' פסוק (ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ: וכאן מדמה רבנו שכשאדם נותן משהו לחברו הוא מפסיק להיות בעל הבית על הדבר ואילו הקדוש ברוך הוא מכיוון שהוא אחדות פשוטה אין הוא מפסיק להיות בעל הבית גם לאחר הנתינה. והיינו כשאדם מוציא מפיו דיבור שוב אין הוא בעל הבית על דבריו כמשל היורה חץ מקשת ברגע שעזב החץ את המיתר אין אתה יכול להחזירו אבל מכיון שהבורא יתברך הוא אחדות פשוטה שום דבר אינו חוץ ממנו יתברך והרי הוא מאוחד איתו וכדלהלן: שהאדם כשמדבר דבור הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משורשו שהן עשר בחינות הנפש עצמה אבל הקדוש ברוך הוא אין דיבורו מובדל ממנו יתברך חס ושלום כי אין דבר חוץ ממנו ולית אתר פנוי מיניה (תיקוני הזוהר תיקון נז') ולכן אין דיבורו יתברך כדבורינו חס ושלום [כמו שאין מחשבתו כמחשבתינו כדכתיב: (ישעיה פרק נה' פסוק ח') כִּי לֹא מַחֲשַׁבוֹתַיי מַחֲשַׁבוּתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהֹוָה: וכתיב: (ישעיה פרק נה' פסוק ט') כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָבְהוּ דְרָכַי מִדַרְכֵיכֶם וגו' וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם: שתי תכונות מציין רבנו בדבור אנושי:

  א.  הבל הדבור הוא מורגש.

  ב.  הוא מובדל משורשו.

ואילו דבורו של הקדוש ברוך הוא אינו מובדל ממנו משתי סיבות:

א. אין דבר חוץ ממנו.

ב. לית אתר פנוי מיניה.

כלומר בכך שהאדם מוציא בפיו את דבריו הרי הם מורגשים לא רק בשמיעה אלא אפילו בהבל היוצא מן הפה. כשם שכשקריר בחוץ וההבל היוצא מן הפה הוא חם אפשר להרגיש ולראות את ההבל היוצא מן הפה כמו ענן קטן. וגם הדיבור מובדל משורשו שהוא במחשבה כי הרי על ידי הדיבור בקול, האדם עצמו משתכנע מהדברים, ולכן ההלכה מצווה אותנו בקריאת שמע ובתפילה להשמיע את מה שאנו מוציאים בפינו.

ואילו אצל הקדוש ברוך הוא שונים הדברים וההוכחה לכך משני הפסוקים בישעיה פרק נה פסוקים ח'-ט' שבהם נאמר: כִּי לֹא מַחֲשַׁבוֹתַיי מַחֲשַׁבוּתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהֹוָה: כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָבְהוּ דְרָכַי מִדַרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם:

השינוי שישנו בין הנבראים לבורא ביחס למחשבה דיבור ומעשה הוא שאין דמיון כלל, בעוד שדבורו של הקדוש ברוך הוא יוצר עולמות, הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד. ועוד שהרי האדם מעריך שמחשבתו היא כאין וכאפס כי עדיין לא ניכר בה שום פעולה לעומת הדיבור והמעשה שנחשבים אצל האדם כפעולה ניכרת ומציאותית ואילו הקדוש ברוך הוא נחשבת המחשבה כדבר ממשי ופעולה מציאותית כי אין שום דבר הנפרד ממנו יתברך. ודיבורו של הקדוש ברוך הוא אינו אלא על דרך משל וכפי שיתבאר בהמשך.

דיבור הקדוש ברוך הוא כמשל

ולא נקרא דבורו יתברך בשם דבור רק על דרך משל באדם אין מחשבתו ודברו פועלים בגשמיות ואילו אצל הקדוש ברוך הוא מחשבה ודבור בוראים עולמות. אבל קיים על דרך משל מושג שנקרא בשם המושאל "דיבור". כמו שדבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו כך למעלה באין סוף ברוך הוא יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגלוי לברוא עולמות ולהחיותם נקרא בשם דבור רק על דרך משל שכשם שהדיבור הוא גילוי לזולת כך גם למעלה כשהקדוש ברוך הוא מתגלה לנבראים  מדמים זאת לדיבור על דרך משל והן הן עשרה מאמרות שבהן נברא העולם כך נאמר במשנה מסכת אבות פרק ה' משנה א': בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת: וכן שאר כל התורה נביאים וכתובים שהשיגו הנביאים במראה נבואתם ברור שאין לקדוש ברוך הוא פה כי אין לו גוף ולא דמות הגוף אלא שכשם שבאדם למטה הדיבור נועד לגלות את מצפוני ליבו, כך כל התורה ודברי הנביאים נקראים דבר השם כי כתוב בתורה

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: וכן הנביאים אמרו: וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: והעולם נברא בעשרה מאמרות.  והרי דבורו ומחשבתו כביכול מיוחדות עמו בתכלית הייחוד דרך משל כמו דבורו ומחשבתו של אדם בעודן בכוח חכמתו ושכלו או בתשוקה וחמדה שבלבו קודם שעלתה מהלב למוח להרהר בה בבחינת אותיות שאז היו אותיות המחשבה והדבור הזה הנמשכות מחמדה ותשוקה זו בכוח בלב ומיוחדות שם בתכלית הייחוד בשרשן שהן החכמה ושכל שבמוח וחמדה ותשוקה שבלב. ועל דרך משל כמו למטה באדם שהדיבור מגלה את ההעלם כך למעלה באין סוף כשעלה במחשבתו להוציא דבר מההעלם אל הגילוי הוא נקרא בלשון דיבור ודבר השם.

ועוד דמיון קל ישנו בין האדם למטה לבין למעלה אלא שהאדם כשהוא חושב עדיין מחשבתו מאוחדת אתו ואין פירוד בין האדם לאותיות המחשבה שלו כך גם למעלה אפילו שהדבר יצא אל הגילוי מן ההעלם כמו בדיבור למטה עדיין הוא מאוחד עם הקדוש ברוך הוא כמו באותיות המחשבה שלנו.

בקיצור מחשבתנו דומה בדמיון קל לדיבור של הבורא, והדיבור של הבורא דומה כבר לעשייה בפועל אצלנו למטה. וכפי שימשיך לבאר רבנו.

ייחוד הקדוש ברוך הוא

וככה ממש דרך משל מיוחדות דבורו ומחשבתו של הקדוש ברוך הוא בתכלית הייחוד במהותו ועצמותו יתברך גם אחר שיצא דבורו יתברך אל הפועל בבריאת העולמות כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות ואין שום שינוי כלל לפניו יתברך אלא אל הברואים המקבלים חיותם מבחינת דבורו יתברך בבחינת יציאתו כבר אל הפועל בבריאת העולמות שמתלבש בהם להחיותם על ידי השתלשלות מעילה לעלול וירידת המדרגות בצמצומים רבים ושונים עד שיוכלו הברואים לקבל חיותם והתהוותם ממנו ולא יתבטלו במציאות. כאן מבאר רבנו איך שהעולמות בטלים ביחס למהותו ועצמותו יתברך, שהיות ודבורו של הקדוש ברוך הוא המהווה ומחיה את העולמות, מיוחד במהותו ועצמותו יתברך, ממילא מובן שכל הבריאה בטלה לגבי מהותו ועצמותו יתברך כביטול אור השמש בשמש, אלא שכל השינוי בגילוי ההעלם נובע רק מבחינת הנבראים למטה שלהם נראה הדבר כפירוד מאחדותו יתברך.

המשל על כך נובע מהדיבור שנמשל לחץ וקשת ברגע שדרכת קשת ושחררת את החץ שוב אינך יכול לעצור אותו עד הגיעו אל המטרה, כך דיבורו של האדם ברגע שיצא מפיך אין אתה בעל הבית לשנות את הדברים. ואילו אצל הקדוש ברוך הוא שהכל זה הוא וממנו הכל הרי שהוא מוליך את החץ למטרה ותמיד יכול לעצור את החץ גם כשיצא החץ מהקשת.

תכלית הצמצום

וכל הצמצומים הם בחינת הסתר פנים להסתיר ולהעלים האור והחיות הנמשך מדבורו יתברך שלא יתגלה בבחינת גילוי רב שלא יוכלו התחתונים לקבל ולכן גם כן נדמה להם אור וחיות הדבור של מקום ברוך הוא המלובש בהם כאילו הוא דבר מובדל ממהותו ועצמותו יתברך רק שנמשך ממנו יתברך כמו דבור של אדם מנפשו.

אך לגבי הקדוש ברוך הוא אין שום צמצום והסתר והעלם מסתיר ומעלים לפניו וכחשכה כאורה כדכתיב (תהילים פרק קלט' פסוק יב') גַם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁךְ מִמֶךָ וגו' וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה: משום שאין הצמצומים והלבושים דבר נפרד ממנו יתברך חס ושלום אלא כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה מארמית ללשון הקודש: כבעל החיים הזה הנקרא "קמצא" שלבושו ממנו ובו. כמו שכתוב (דברים פרק ד' פסוק לה') אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי הַשֵׁם הוּא הַאֱלוֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ: וכמו שכתוב במקום אחר (תניא חלק ב' שער הייחוד והאמונה פרק ו) ולכן קמיה כולא כלא חשיב ממש: פותח רבנו בהסבר מפורט אך בקצרה כי יתבאר אם ירצה השם בהרחבה בחלק השני של התניא בשער הייחוד והאמונה, על תכלית הצמצום ומטרתו והוא כדי להקל על הנבראים שהם מוגבלים בהגבלות גשמיות לקלוט את האור הרב של האלוהות מבלי שיתבטלו מפני עוצמת האור.

ברגע שהכלי קטן או עדין מלהכיל בתוכו עוצמה רבה מידי או חזקה מכדי יכולתו לסבול יגרם לכלי שבירה, לכן צמצם הקדוש ברוך הוא את האור למען הנבראים והצמצום עצמו אינו כפשוטו.

כי לגבי הקדוש ברוך הוא עצמו שום דבר לא מחשיך ומעלים עליו כי הכל זה הוא יתברך. ואין שום דבר הנפרד ממנו והמשל על כך מבעל חיים הנקרא "קמצא".

וכך מופיע במדרש בראשית רבה פרשה כא' אות ה' "דרש רבי פפוס (על הפסוק בראשית פרק ג' פסוק (כב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: כאחד ממלאכי השרת (כלומר האדם היה כמו אחד ממלאכי מרום) אמר לו רבי עקיבא דייך פפוס (כלומר אמר לו רבי עקיבא, אל תסחף) אמר לו מה אתה מקיים הן האדם היה כאחד ממנו (אם כך שואל רבי פפוס את רבי עקיבא איך אתה מסביר את הפסוק הן האדם היה כאחד ממנו?) אמר לו שנתן לו המקום לפניו שני דרכים דרך החיים ודרך המוות ובירר לו דרך אחרת … רבנן אמרי (חכמים מסבירים את הפסוק) כגבריאל (חכמים מסבירים שהאדם היה כמו המלאך גבריאל) שנאמר (דניאל פרק י' פסוק (ה) וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז: (מאחר ולא כתוב לובש בדים אלא לבוש בדים, משמע שהבדים הם חלק מעצמותו של האיש שהוא המלאך גבריאל) כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה וכו'

קמצא – פירש ב"מתנות כהונה" על המדרש מין שרץ, ויש אומרים שהוא מין חגב, והוא ממה שנאמר בבמדבר פרק יג' פסוק (לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: ותירגם אונקלוס (לג) ותמן חזינא ית גבריא בני ענק מן גבריא והוינא בעיני נפשנא כקמצין וכן הוינא בעיניהון: (מארמית ללשון הקודש: ושם ראינו את הגברים בני ענק מעל קומת ממוצע של גברים  והיינו בעיני עצמנו כקמצין וכן היינו נראים בעיניהם. מכאן שקמצא הוא מין חגב. בין כך ובין כך הוא ברייה שלבושו גדל עמו (בדוגמת הצב המוכר לנו) וכך אדם הראשון לבושו שהיה מכסה את גופו כציפורן הגדל ממנו ובעצמו. וכך הקדוש ברוך הוא, אין דבר הנפרד ממנו.

סיכום הפרק

דיבורו ומחשבתו של הקדוש ברוך הוא מיוחד בתכלית הייחוד במהותו ועצמותו יתברך. גם אחר שיצא דיבורו יתברך אל הפועל בבריאת העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, ואין שום שינוי כלל לפניו יתברך, והרי דיבורו ומחשבתו כביכול מיוחדות עמו. דרך משל כמו דיבורו ומחשבתו של אדם בעודן בכוח חכמתו. ואין שום שינוי לפניו יתברך. אלא אל הברואים, נדמה להם אור וחיות דיבורו כאילו הוא דבר מובדל כמו דיבור של אדם. אך לגבי הקדוש ברוך הוא אין שום הסתר מעלים. אלא שלא נטעה לחשוב שכשם שהדיבור באדם הוא מובדל מהדובר כי ברגע שהוציא מפיו את האמירה בהבל פיו שהוא מורגש אין הוא יכול להחזירו כמשל חץ וקשת שברגע שהחץ עזב את הקשת אי אפשר להחזירו וכך אולי גם למעלה לגביו יתברך,

ממשיך רבנו בפרק זה להדגיש כי הבדל גדול בין דיבור למטה לדיבורו יתברך. הדיבור באדם מתאפיין בשני עניינים

א.  ההבל של פיו הוא מורגש.

ב.  הדיבור מובדל משורשו בגוף המדבר.

ואילו הקדוש ברוך הוא אין דבר חוץ ממנו ואין מקום פנוי ממנו.

ממילא אין דיבורנו כדיבורו ורק דיברה תורה בלשון בני אדם לשבר את אוזנם. אלא כהדין קמצא. שלבושו וגופו הם חלק בלתי נפרד ממהותו. כי השם הוא האלוהים.

סיפור חסידי לפרק

לפני מספר שנים כיהן בארצות הברית ראש מדינה בשם "רייגן" איש זה במקורו היה שחקן קולנוע והפך להיות ראש מדינה אך כל ימיו נשאר במהותו שחקן.

מפעם לפעם נהוג שראש המדינה עורך מסיבת עיתונאים ומשדר את דבריו מחוף אל חוף ברחבי ארצות הברית, ואז מתכנסים נציגי תחנות הטלוויזיה מכל המדינות לחדר הסגלגל בבית הלבן ומשדרים את דבריו לאומה האמריקאית.

באותם הימים הייתה "מלחמה קרה" בין ברית המועצות לבין ארצות הברית, כשכל אחד מחפש סיבה ואפילו הקטנה ביותר להשמיד את השני ולהתחיל במלחמה עולמית. לארצות הברית היו טילים מכוונים למוסקבה טילי אטום עם כל המשתמע מכך ולברית המועצות היו צוללות גרעיניות מול חופי ארצות הברית. רק תינתן האות ושתי המדינות עלולות להיות מושמדות תוך פרק זמן קצר.

בדרך כלל לפני מסיבת העיתונאים עורכים בדיקת קול ותמונה במקלטי הטלוויזיה ובודקים לפני תחילת השידור עם הכול עובד כשורה ואף הפעם יושב לו ראש המדינה על כיסאו והמצלמות מכוונות עליו ומבקשים ממנו לומר מספר מילים רק כדי לבדוק עם הקולות נשמעים והמיקרופונים עובדים.

והוא כדרכו כשחקן עוטה ארשת רצינית מאד ואומר לצורך בדיקת המיקרופון הריני להודיעכם כי ברגע זה ממש נשמע הוראה ממני להשמיד את ברית המועצות, ובטעות כבר מספר תחנות החלו בשידור ישיר וכפסע היה עד שיקלט באוזני המערב והם יתחילו בהוראת השמדה על ארצות הברית מפליטת הפה האומללה הזאת שמיד אחריה באה הודאת הכחשה שרק התלוצצתי מעט איתכם העיתונאים. מכאן ניתן לראות שפליטת פה ודיבור פעוט יכול היה לגרום להרס וחורבן בל ישוער השם ישמרנו. ואם במידת פורענות כך על אחת כמה וכמה במידה טובה.