מבוא לפרק

פרק זה מהווה השלמת הביאור (שהחל בפרק כ') ל"דבר השם" המחייה ומהווה את הבריאה כולה, אף על פי שאין הבריאה נפרדת ממנו יתברך.

הרעיון המרכזי המופיע בפרק זה הוא "דברה תורה כלשון בני אדם" ואכן ישנם נבראים שנבראו בדבר השם כאילו דיבורו של הקדוש ברוך הוא נפרד ממנו יתברך כמו באדם למטה, דהיינו שהם כמו בלשון בני אדם שאצל בני אדם הדיבור נפרד, כי האדם המדבר והדיבור הוא חוץ ממנו. כך לגבי הקדוש ברוך הוא שלמרות שלית אתר פנוי ממנו נותן להם הקדוש ברוך הוא, את ההרגשה לאותם נבראים, שהם נפרדים ממהותו ועצמותו יתברך, אך יודגש כי פירוד זה הוא חד סטרי כלומר אינו כפשוטו ממש. בוודאי לא מצד הקדוש ברוך הוא ששום דבר לא נפרד ממנו, אלא רק מצדם של הנבראים המרגישים את עצמם נפרדים מאיתו יתברך.

אגב כך יבאר לנו רבנו בשתי סיבות למה נקראים האלילים ועבודה זרה בשם "אלוהים אחרים" ומהו החילוק בין כפירה באחדותו יתברך, לבין כפירה במציאותו יתברך.

דיברה תורה כלשון בני אדם

רק שהתורה דברה כלשון בני אדם מקור ביטוי זה הוא בתלמוד מסכת ברכות דף לא' עמוד ב' ועוד הרבה מקומות בתלמוד, לשון השגור בתלמוד כשמנסים לפרש פסוק ולהבינו וההסבר היחיד שיש למילים הוא כלשון השגור בבני אדם שאין הם מעמיקים להתכוון לכל מילה היוצאת מפיהם. דהיינו לפעמים אדם אומר דבר ואין לו כוונה כל כך עמוקה בדבריו אלא לשון השגור בפי אנשים, גם התורה לפעמים תדבר ואין לדייק מהלשון והמילים דברים וכוונות נסתרות אלא דברים כפשוטם. או שיש צורך לדרוש בהם כל עניין לפי עניינו ולגופו של עניין. ונקרא בתורה דבורו של מקום ברוך הוא בשם דבור ממש כדבורו של אדם למרות ההבדל בין דיבור אנושי לדיבור אלוהי בכל זאת הדיבור האלוהי מדבר כלשון אנושי, וזאת האמת, מפני שכשם שהדיבור באדם הוא נפרד מהמדבר כך למעלה אצל הקדוש ברוך הוא לפעמים לגבי נבראים מסוימים יכול להיות שהם יהיו נפרדים מהקדוש ברוך הוא המדבר. לפי שבאמת כך הוא דרך ירידת והמשכת החיות לתחתונים בצמצומים רבים ועצומים מינים ממינים שונים להבראות ממנו ברואים רבים מינים ממינים שונים וכל כך גברו ועצמו הצמצומים והסתר פנים העליונים עד שיכלו להתהוות ולהבראות גם דברים טמאים וקליפות וסטרא אחרא ולקבל חיותם וקיומם מדבר השם ורוח פיו יתברך בהסתר פנים וירידת המדרגות ישנם נבראים כגון "דברים טמאים קליפות וסטרא אחרא" שאת חיותם הם מקבלים בריבוי צמצומים מבחינת אחוריים עד שלבסוף קיימת הרגשה אצלם שהם דבר נפרד מקדושתו של מקום ברוך הוא. וְלָכֵן נִקְרָאִים כמו שכתוב בשמות פרק כ' פסוק ג') לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: מפני שיניקתם וחיותם אינה מבחינת פנים אלא מבחינת אחוריים דקדושה. והם נקראים אלוהים אחרים, אלא שלכאורה יש מקום לשאול איך נקרא להם בשם אלוהים אחרים ובקריאה זו אנו נותנים להם מציאות כשכל מציאותם היא אינה אמת ועוד לכאורה אינו מובן למה יקראו בשם "אלוהים" למרות שזהו אלוהים אחרים, למה להשתמש בשם זה.

אלא שמבאר רבנו שתי סיבות לכך:

א.  א-לוהים שיונקים מאחוריים, ונקראים אלוהים אחרים. כי יניקתם הוא מהאחוריים.

ב.  הם כופרים בהשם ומחשיבים את עצמם כאלוהים אחרים.

וכפי שיבאר רבנו בהמשך.

פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון

ופירוש אחוריים כאדם הנותן דבר לשונאו שלא ברצונו  שמשליכו לו כלאחר כתפו כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו כך למעלה בחינת פנים הוא פנימית הרצון העליון וחפצו האמיתי אשר חפץ השם להשפיע חיות לכל הקרוב אליו מסטרא דקדושה. אבל הסטרא אחרא והטומאה היא תועבת השם אשר שנא ואינו משפיע לה חיות מפנימית הרצון וחפצו האמיתי אשר חפץ בה חס ושלום כי אם כמאן דשדי בתר כתפוי מארמית ללשון הקודש כמי שמשליך דבר מאחורי כתפו לשונאו שלא ברצונו רק כדי להעניש את הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים דאכפיין לסטרא אחרא וזה נקרא בחינת אחוריים דרצון העליון ברוך הוא.

והנה רצון העליון בבחינת פנים הוא מקור החיים המחיה את כל העולמות ולפי שאינו שורה כלל על הסטרא אחרא וגם בחינת אחוריים של רצון העליון אינו מלובש בתוכה ממש אלא מקיף עליה מלמעלה לכך היא מקום המיתה והטומאה השם ישמרנו כי מעט מזעיר אור וחיות שיונקת ומקבלת לתוכה מבחינת אחוריים דקדושה שלמעלה הוא בבחינת גלות ממש בתוכה בסוד גלות השכינה הנזכר לעיל (תניא פרק יז' יט') אם כן הכרנו מושג חדש, פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון.

בכלל ישנו בכל רצון חיצוניות ופנימיות למשל כשאדם הולך לעבוד לפרנסתו, חיצוניות הרצון שלו הוא ללכת לעבוד אך בפנימיות הרצון כל כוונתו הוא להתפרנס בכבוד.

ההבדל בין חיצוניות ופנימיות הרצון הוא שעל החיצוניות, האדם הייה מוותר בשמחה אם היה לו אפשרות אחרת, כלומר אם היה יכול להתפרנס בדרך אחרת מבלי לעבוד היה בהחלט בוחר באפשרות השניה ובלבד שישיג את פנימיות רצונו.

כך גם לגבי הקדוש ברוך הוא בבריאת העולמות מפני שהקדוש ברוך הוא חפץ בבחירה החופשית של אדם וחפצו לתן שכר טוב לצדיקים הכופים את יצרם ומתגברים על הסטרא אחרא ולהעניש את החוטאים החפצים להידבק במה ששנוא עליו יתברך מוכרח הוא כביכול לברוא את הסטרא אחרא, אבל אין היא מבחינת פנימיות הרצון אלא מבחינת חיצוניות הרצון.

חיצוניות הרצון נקרא "אחור" בעוד שפנימיות הרצון נקראת "פנים" וכשם שאדם מקבל את חברו ששמח בו בסבר פנים יפות, את מי שהוא נאלץ לקבל והוא שונא אותו הוא משליך לו מאחורי גבו ובלבד שלא יצטרך לראות אותו.

ועל סמך זה מובן מדוע נקראת העבודה זרה והסטרא אחרא בשם אלוהים אחרים: מפני יניקתם מבחינת אחוריים. וכמי שמשליך להם את חיותם מאחורי גוו ובלבד שלא יראה אותם. ועוד סיבה נוספת מפני שמחשיבים את עצמם כמציאות נפרדת. וזה יתבאר בסמוך.

אלוהים אחרים מלשון אחור וכפירה

ולכן נקראת בשם אלוהים אחרים שהיא עבודה זרה ממש וכפירה באחדותו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כאן מסביר הרבי פירוש נוסף למה הקליפות נקראים אלוהים אחרים בעוד שבפירוש הראשון הסיבה מפני יניקתם מבחינת האחוריים, כאן מבטא הרבי עניין נוסף והוא חוסר הביטול שלהם לאלוהות והרגשתם שהם אלוהות בעצמם ולכן נקראים אלוהים אחרים. כי מאחר שאור וחיות דקדושה הוא בבחינת גלות בתוכה אינה בטלה כלל לגבי קדושת הקדוש ברוך הוא ואדרבה מכל הפסוקים שמביא רבנו בהמשך נראה את הדרך המתדרדרת של הסטרא אחרא מדחי אל דחי. וכדלהלן: א. מַגְבִּיהַ עַצְמָה כְּנֶשֶׁר על יסוד הפסוק בעובדיה פרק א' פסוק ד' אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה: – להיות מציאות חשובה בפני עצמה ולא שאין שם אלוה מעליה אלא שאף על פי כן גם היא מציאות נחשבת. ומשם נמשך להתדרדרות נוספת ב. לוֹמַר על יסוד הפסוק בישעיה פרק מז' פסוק ח' וְעַתָּה שִׁמְעִי זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל: כלומר אני הוא הדרך הישרה לקבל חיות ולעבוד את השם ולא הצד של הקדושה. ונמשך למטה יותר ג. וכמאמר חבור שני פסוקים בספר יחזקאל פרק כט בפסוק (ט) וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי: כלומר כל תכלית הבריאה זה אני הסטרא אחרא ולא הצד של הקדושה. ועוד מתדרדר ל- ד. עד שאומר אין אלוהים מבעלדי ואני הוא זה שיצר וברא את הכל. וכפי שמופיע ביחזקאל פרק כט פסוק (ג) דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" כלומר אני עשיתי ובראתי את הכל. ויתכן שזו הסיבה שלא כתב הרבי כדכתיב וכדומה אלא כמאמר כי הוא לא פסוק אחד אלא שילוב שני פסוקים.

גסות הרוח היא עבודה זרה

ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת סוטה דף ד' עמוד ב') שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה ממש בתלמוד מסכת סוטה "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא (כתוב כאן במשלי פרק טז' פסוק (ה) תּוֹעֲבַת יְהֹוָה כָּל גְּבַהּ לֵב יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה: וכתיב התם (וכתוב שם בדברים פרק ז' פסוק (כו) וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא: ורבי יוחנן דידיה אמר (ורבי יוחנן בעצמו אמר ולא בשם רבותיו) כאילו כפר בעיקר שנאמר (דברים פרק ח' פסוק

(יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: ולמרות שכתוב כאילו עובד עבודה זרה רק בכאילו וכדמיון בכל זאת רבנו מציין שזהו עובד עבודה זרה ממש. כי עיקר ושרש עבודה זרה הוא מה שנחשב לדבר בפני עצמו נפרד מקדושתו של מקום ולא כפירה בהשם לגמרי כדאיתא בגמרא (תלמוד מסכת מנחות דף קי' עמוד א') אמר רב אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא ואמרי לה (ויש אומרים) אמר רב יהודה אמר רב מצור ועד קרטיגני (ממקום הנקרא צור ועד מקום הנקרא קרטיגני) מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים (פירש רש"י מאמינים בישראל ובקדוש ברוך הוא ולא מאמינים בעבודה זרה) ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים, איתביה (הקשה) רב שימי בר חייא לרב (הרי כתוב במלאכי פרק א' פסוק יא') כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת: (אם כן איך הנך אומר שממערב לצור וממזרח לקרטיגני אין מכירים לא את מעלת עם ישראל ולא את מי שברא עולם?) אמר ליה שימי (ענה רב לרב שימי) אית דקרו ליה אלהא דאלהיא מארמית ללשון הקודש: "יש שקרואים להשם בורא שמים וארץ בכינוי: אלוהי האלוהים" כלומר הא-ל הגדול מכולם. אלא שגם הם מחשיבים עצמם ליש ודבר בפני עצמו ובזה מפרידים את עצמם מקדושתו של מקום ברוך הוא מאחר שאין בטלים לו יתברך כי אין קדושה עליונה שורה אלא על מה שבטל לו יתברך כנזכר לעיל (תניא פרק ו') ולכן נקראים טורי דפרודא מארמית ללשון הקודש "הרים נפרדים". בזוהר הקדוש (זוהר חלק א' דף קנח' עמוד א') מוזכר שבשיר השירים מופיע פעם בפרק ח' פסוק (יד) בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים: ופעם בפרק ב פסוק (יז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר: ועומד הזוהר על השינוי בלשונות לומר שבתר מלשון להפריד וההרים הם נפרדים "טורי דפרודא" והרי זו כפירה באחדותו האמיתית דכולא קמיה כלא חשיב ובטל באמת לו יתברך ולרצונו המחיה את כולם ומהווה אותם מאין ליש תמיד. עוד מבאר לנו רבנו כי "גסות הרוח" ואפילו אמונה בבורא העולם אלא שבאה שלא מתוך "ביטול להשם" נחשבים כעבודה זרה וככפירה באחדותו יתברך. שהרי גם הקליפות מכירות בגדולתו של הקדוש ברוך הוא אלא שהם קוראים לו אלוהי האלוהים כלומר אמנם אתה הכי גדול אבל גם אנחנו מציאות נפרדת וזהו גסות הרוח ממש ולכן כל גס רוח שקול כנגד עבודה זרה.

בעצם אנו מבחינים כאן בשני עניינים של כפירה:

א.  כפירה במציאותו של הבורא יתברך

ב.  כפירה באחדותו יתברך. 

מבחינת חומרת הדברים שני ענייני הכפירה שווים ונקראים עבודה זרה ממש לא רק הכפירה במציאותו של הבורא אלא אפילו בכפירה באחדותו יתברך נחשבת לעבודה זרה למרות שהם מאמינים במציאותו של הבורא ואף מאמינים בגדולת הבורא יותר מכל הנבראים, אלא שמחשיבים את עצמם למציאות נפרדת מאחדותו יתברך, בזה הם נחשבים כעבודה זרה ממש. ויתירה מזו מדגיש רבנו שזוהי העיקר הכפירה והעבודה זרה ולא השטות המכחישה את מציאותו יתברך.

סיכום הפרק

התורה דברה כלשון בני אדם. ונקרא בתורה דיבורו של מקום ברוך הוא בשם דיבור ממש. למדנו מלשון חכמינו זיכרונם לברכה "דברה תורה כלשון בני אדם" שהוא לשבר את אוזן השומעים, והוא מדויק ויש אכן נבראים הנחשבים כנפרדים לא חס ושלום על פי האמת אלא על פי הרגשתם הם, שהם מחשיבים עצמם כנפרדים מאחדותו יתברך והם הסטרא אחרא והקליפות.

לפי שבאמת כך הוא דרך ירידת החיות לתחתונים בצמצומים רבים והסתר פנים העליונים עד שיוכלו להבראות גם דברים טמאים ולקבל חיותם וקיומם מדבר השם בהסתר פנים וירידת המדרגות.

ולכן עבודה זרה נקראת "אלוהים אחרים" משתי סיבות:

א. מפני היותם מקבלים את החיות שלהם מבחינת אחור ולא מבחינת פנים וכאן הוסבר לנו בהרחבה מושג חדש והוא פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון שחיצוניות הרצון נקרא "אחור" בעוד ש"פנים" זהו פנימיות הרצון. ולכן עבודה זרה נקראת "אלוהים אחרים" מצד היותם מקבלים חיותם מחיצוניות הרצון.

ב. גסות הרוח הנובעת אצלם מחוסר הכרה ב"אמת". ממי הם באמת מקבלים את חיותם הופכת אותם להיות אחרים ולא אמת. ולכן נקרא אלוהים אחרים מפני שיניקתם מבחינת אחוריים דקדושה. כמאן דשדי בתר כתפוי לשנאו. וגם בחינת אחוריים הוא בבחינת מקיף. והחיות בבחינת גלות בתוכם. ואינם בטלים לגבי קדושת הקדוש ברוך הוא.

ולכן אמרו שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה ממש. ונקראים טורי דפרודא. וכופרים באחדותו האמיתית דכולא קמיה כלא חשיב. כי כל מי שבא מגסות הרוח ומגביה עצמו כנשר העף מעל האמת, הרי הוא אחר ולא שייך לעצם האמיתי. ומכאן למדנו שכל מי שיש בו גסות הרוח ואינו בטל ועניו הרי הוא מקושר ומחובר לעבודה זרה הנקראת "אלוהים אחרים" ולא מתחבר ל"השם אלוהינו השם אחד".

סיפור חסידי לפרק

הגאון רבי אברהם מקאליסק היה גאון עולם בקי בכל התלמוד והפוסקים וכבר בקטנותו בהיותו בן 11 או 12 שנים ניכר בו שהוא עילוי גדול מאד, אך אביו לא רווה ממנו נחת כי ניכר היה שהלימוד והידע שלו גרמו לו לגסות הרוח וישות גדולה שהחזיק מעצמו גאון כבר מקטנותו.

אביו שהיה חסיד של רבנו הזקן נכנס ליחידות לרבנו וביקש ממנו עצה וברכה מה לעשות עם בנו שלמרות גדולתו בתורה אך הרגשת הישות שלו גבוהה ודבר זה גורם לו לגסות הרוח. אמר לו רבנו הזקן שבפעם הבאה שיבוא לכאן שיבוא עם בנו ורבנו הזקן ישוחח עמו.

כשהגיע הגאון רבי אברהם לרבנו הזקן שאל אותו רבנו האם אתה יודע ללמוד? וענה כן!

קם רבנו מלוא קומתו מכיסאו והוציא מארון הספרים ספר של פסקי הרא"ש (רבנו אשר) והראה לו פסק הלכה ושאל אותו אם הוא מבין את דברי הרא"ש והשיב כן. היקשה על דברי הרא"ש רבנו הזקן קושיא וביקש מהנער לענות תשובה ולא יכל, רבנו ענה תירוץ ושאל התירוץ טוב? ענה כן. שוב היקשה רבנו קושיא על התירוץ וביקש מהנער לענות תירוץ ולא יכל. וכך נמשך הדבר מספר פעמים רבנו מקשה ומתרץ והנער עומד נרעש. אז רבנו אומר לנער כיצד אתה אומר שאתה יודע ללמוד? ובכך הוציא ממנו את הגסות הרוח. כעבור כמה שנים שוב ביקר הרב הגאון אצל רבנו הזקן והוציא רבנו ספר שאלות ותשובות מהרב רבי מאיר מרוטנבורג (מהר"ם) והראה לו ששאלו את הרב רבי מאיר שאלה וענה תשובה והסביר בתשובתו שהעניין הוא כך וכך, והביא ראיה לכך מתלמוד אך הראיה היא קלושה מאוד.

שאל רבנו הזקן את רבי אברהם אם הוא יכול להביא ראיות יותר טובות מהתלמוד והוא הביא עוד חמש ראיות חזקות מאד מהתלמוד, רבנו הזקן בעצמו הביא עוד שש ראיות נוספות טובות מהתלמוד סך הכל 11 ראיות טובות.

ואז שאל רבנו את רבי אברהם אם ישנם עוד 11 ראיות כל כך טובות למה לא הביא אותם הרב רבי מאיר ורק את הראיה הקלושה הוא הביא.

ואז סתר רבנו הזקן את כל ה-11 ראיות הטובות ורק את הראיה הקלושה לא הצליח לסתור.

אמר רבנו הזקן לרבי אברהם שלא תחשוב שהרב רבי מאיר חשב על כל הראיות והסתירות והביא רק את הראיה ה-12 כי לה אין סתירה אלא ישר הוא הלך על הראיה האחרונה ללמדך שכשלומדים תורה מתוך ביטול להשם יתברך מאיר ישר הדרך הנכונה, כי אצל קדושי עליון אלו מאיר האמת. ובכך ביטל אצלו את הישות לגמרי.