מבוא לפרק

כשם שרמ"ח מצוות עשה הן פנימיות רצונו יתברך וכשמקיימם נעשה ייחוד בין נפש האלוהית עם הרצון העליון, כך בצד שכנגד כשעובר על הרצון העליון נעשה פירוד גמור מהקדושה. מה חומרתה ומשמעותה של עבירה יוסבר בפרק זה, ומתוך כל המשמעות הבעייתית של עבירת עבירה מתמקד רבנו בפרק זה בבעיה הערכית של ביצוע העבירה. אשר בראש וראשונה מהווה פירוד מייחודו ואחדותו יתברך.

נלמד את גודל החומרה מבחינה ערכית בעשיית מעשה החטא שבעצם היהודי בהיותו חוטא חס ושלום הוא מושפע מרוח שטות שמכסה ומסתירה ומעלימה את המהות האמיתית של היהודי.

מעלתו של יהודי וחסרונו:

א. מי שלא חוטא הרי מצד נשמתו הוא במעלה יתירה על כל הברואים.

ב. אם יחטא הרי שאפילו קליפה התחתונה ביותר כקליפת היתוש קודמת לו במעלה.

ג. קדימה זו היא גורם נוסף לריחוק הערך שבין יהודי ליתוש מבחינת קבלת השפע מלמעלה.

ד. ודווקא על ידי החטא יוצר האדם ירידה גדולה ומרידה קשה באלוהות המחייה את נפשו.

הקליפות נפרדים מייחודו יתברך

בקהלת פרק ז' פסוק (יד) בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה: הן שס"ה מצוות לא תעשה דאורייתא וכל איסורי דרבנן מאחר שהן נגד רצונו וחכמתו יתברך והפכם ממש הם נפרדים מייחודו ואחדותו יתברך בתכלית הפירוד ממש כמו הסטרא אחרא והקליפה הנקראת עבודה זרה ואלוהים אחרים בתלמוד מסכת שבת דף קה' עמוד ב'. והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד אמר רב אבין מאי קראה (היכן הפסוק על כך) (תהילים פרק פא' פסוק י') לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר: איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה היצר הרע. מחמת הסתר פנים של רצון העליון כנזכר לעיל (תניא פרק כב) וכן שלושה לבושי הנפש שמקליפת נוגה בישראל שהם מחשבה דבור ומעשה המלובשים בשס"ה לא תעשה דאורייתא ודרבנן וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה כולם מיוחדים ממש בסטרא אחרא בעוד שהתורה והמצוות מחברים ומייחדים את מקיים המצווה עם המצווה וזהו לשון מצווה, צוותא וחיבור והם רמ"ח מצוות עשה והעובר על אחת משס"ה מצוות לא תעשה נעשה נפרד מייחודו יתברך ומוסיף רבנו שגם הנפש הבהמית ולבושיה וכוחותיה מתלבשים בקליפות והסטרא אחרא. וקליפה זו הנקראת עבודה זרה

החוטא נפרד יותר מייחודו יתברך

ולא עוד אלא מפרט רבנו ארבע לשונות לתאר המצב הגרוע, א. שבטלים בטל הכוונה שיש הרגש נחיתות בפני הקליפה. ב. וטפלים אליה בהמשך נהיה טפל אליה ג. וגרועים ופחותים ממנה מאד ועד שמוסיף להיות נחות ופחות ממנה. כי היא אינה מלובשת בגוף חומרי ויודעת את ריבונה ואינה מורדת בו לפעול פעולתה במשלחת מלאכי רעים שלה שלא בשליחותו של מקום ברוך הוא חס ושלום מפני שני טעמים. א. כי הקליפה אינה מלובשת בגוף חומרי ואינה יכולה ליצור מציאות של רע בתוך העולם החומרי מה שאין כן האדם שכן יכול ליצור מציאות רע, ב. היא יודעת את ריבונה ואינה מתכוונת למרוד בו מה שאין כן האדם יכול לדעת את ריבונו ויתכוון למרוד בו. וכמאמר בלעם (במדבר פרק כד' פסוק יג') אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהֹוָה וגו' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֹתוֹ אֲדַבֵּר: שאפילו בלעם שהיה קליפה קשה אומר ומבין שלא יוכל לעבור על דבר השם.

ואף שנקרא עבודה זרה (תלמוד מסכת מנחות דף קי' עמוד א') אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא ואמרי לה (ויש אומרים) אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטיגני (שמות מקומות) מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים. איתיביה (הקשה – שאל) רב שימי בר חייא לרב (הרי כתוב) "ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה". (אם כן למה תאמר שישנם מקומות שלא מכירים את הקדוש ברוך הוא הרי נאמר בכל מקום?) אמר ליה (השיב לו רב!) הא קרו ליה אלהא דאלוהיא (הם קוראים לקדוש ברוך הוא אלוהי האלוהים) כלומר הקליפות קוראים לקדוש ברוך הוא אלוקים שלנו אבל גם אנחנו אלוהים אלא שהוא האלוקים של האלוהים וגם אומות העולם מאמינים שיש בורא ומנהיג לעולם אלא שעזב השם את הארץ בידי כוכבים ומזלות והגם שלפעמים ישנם כופרים ממש בין הגויים כמו סנחריב שלא מאמינים בכלום על כל פנים על הרוב מדובר. ואינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך כי יודעים ומשיגים שהוא חיותם וקיומם שיונקים מבחינת אחוריים דאחוריים של רצון העליון ברוך הוא המקיף עליהם אלא שיניקתם וחיותם שבתוכם היא בבחינת גלות בתוכם להחשיב עצמן אלוהות והרי זו כפירה באחדותו. אבל מכל מקום אינן כופרים וכחשו בהשם לגמרי ולומר לא הוא יש לציין שהלשון כופרים – עבר, וכחשו – הווה, ולומר לא הוא – עתיד. אלא דקרו ליה אלהא דאלהיא דהיינו חיותם וקיומם הנמשך ויורד עליהם מרצונו יתברך ולכן אינן עוברין רצונו יתברך לעולם בהסבירו לנו את חומרת הפירוד מייחודו יתברך הקיים בחוטאים מראה לנו רבנו שהחוטא גרוע יותר מהקליפה עצמה והסטרא אחרא כי: הקליפה אינה מתלבשת בגוף גשמי ואף יודעת את רבונה ואינה מורדת בו.

ואף שנקראת עבודה זרה אינה כופרת בהשם ואינה מכחישה את קיומו ואינה מעלה בדעתה שמשהו אחר מנהיג את העולם אלא שקוראת לו אלוהי האלוהים לומר שגם הם מציאות נפרדת. ואם כן האדם העובר על רצונו יתברך הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהסטרא אחרא וקליפה הנקראת עבודה זרה ואלוהים אחרים והוא בתכלית הפירוד מייחודו ואחדותו של הקדוש ברוך הוא יותר ממנה וכאילו כופר באחדותו יותר ממנה חס ושלום. ואילו החוטא גרוע יותר מפני ש:

א. בעבורו על רצון הבורא הרי הוא מחלל את השם מלשון חלל ומקום פנוי לומר שכאן אין אלוהים ובכך כופר באחדותו יתברך.

ב. הוא כופר יותר מהקליפה עצמה על ידי מעשה החטא כי בזה הוא עובר ממש על רצונו מה שהקליפות לא עוברות ומשנות את תפקידם.

וכמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ב פרק ד' כתוב כך: וזה ענין שכתוב ביחזקאל פרק ה' פסוק (ה) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת: כי מלכות דעשיה נקרא ירושלים וסביבותיה הם הקליפה שהם השבעים (70) שרים הנזכרים פרשה ויקהל דף ר"ט וקו זה נמשך עד הקרקע נמצא כי אמצעית קרקע הוא גן עדן הארץ והוא חומר זך מאד קדוש וסביבותיו הארץ הזאת חומרית מאד ששם שולטין הקליפה שהרע שבעולם הזה החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' שאין גסות גדול מהם והוא תכלית הבירור וכו' והעבות כי כמו שגן עדן הארץ תכלית גסות ועביות של כל העולמות והיכלות עליונים דקדושה כן הארץ הזו תכלית ועביות דקליפות ולכן כל מעשה העולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו וכו' בסוד יש הבל אשר נעשה על הארץ וכו'. עד כאן ציטוט דברי העץ חיים לענינו. כלומר להסברת העניין מביא רבנו את דברי העץ חיים בשער מב' פרק ד': שאפילו בעולמות העליונים הנבראים הגשמיים מעלימים ומכסים על האמת אך יודעים ומכירים את האמת הנעלמת. ואילו בחומריות העולם הזה החושך כפול ומכופל שגם מעלים על האמת ואפילו מכחיש את האמת ויתירה מזו טוען שהשקר הוא האמת וכל זה בא מהפסולת של הקליפות הגסות ביותר. נשאר להבין כיצד בכל זאת האדם חוטא ועל כך מסביר רבנו בהמשך.

החוטא נוהג בשטות

ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת סוטה דף ג' עמוד א') על פסוק (במדבר פרק ה' פסוק (יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: אין אדם עובר עבירה וכו' בספר במדבר התורה מדברת על מצב שאישה סטתה מדרך הישר, והיא נקראת אישה סוטה, על כך אמר ריש לקיש "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות משום שכתוב כי תשטה אשתו ולא כתוב כי תסטה אשתו, מכאן שמדובר לא בסטיה אלא בשטות. דאפילו אישה המנאפת שדעתה קלה (תלמוד מסכת קידושין דף פ' עמוד ב') התלמוד שואל מה הטעם מותר לאשה להתייחד עם שני גברים ואין מותר לשתי נשים להתייחד עם גבר אחד אומר התלמוד משמו של תנא דבי אליהו משום שנשים דעתן קלה להתפתות, הייתה מושלת ברוח תאוותה לולי רוח שטות שבה המכסה ומסתיר ומעלים מכסה מעלים ומסתיר כנגד שלוש קליפות הטמאות. את האהבה מסותרת שבנפשה האלוהית לדבקה באמונת השם ויחודו ואחדותו ולא לפרד חס ושלום מאחדותו אפילו נוטלים את נפשה ממנה לעבוד עבודה זרה חס ושלום ואפילו בהשתחואה לבדה בלי שום אמונה בלב כלל וכל שכן לכבוש היצר ותאוות הניאוף שהם יסוריים קלים ממיתה השם ישמרנו. וההפרש שאצלה בין איסור ניאוף לאיסור השתחואה לעבודה זרה הוא גם כן רוח שטות דקליפה המולבשת לנפש האלוהית עד בחינת חכמה שבה ולא עד בכלל מפני אור השם המלובש בחכמה כנזכר לעיל (תניא פרק יט). לאור האמור בפרק זה כל מי שמנסה לחלק שעבירה זו חמורה יותר ועבירה זו חמורה פחות אינו אלא שטות, כי בכל מצב גם בעבירה "קטנה" וגם בעבירה "גדולה" נפרד מייחודו יתברך והוא יותר גרוע מהקליפות והסטרא אחרא, אם כן אישה נואפת שחושבת שאינה נפרדת מאלוהות בעבירה של ניאוף אלא רק בעבירה של עבודה זרה, אינו אלא רוח שטות.

אגב נראה שהדוגמא מאישה אינו מקרי אלא רומז על כללות כנסת ישראל הנקראת אישה לגבי בעלה שהוא הקדוש ברוך הוא ומאחר ופנויה הנואפת אין בה חומרה גדולה כל כך כמו באישה נשואה הבוגדת בבעלה לכן השתמש רבנו בדוגמא מאישה הנואפת.

גם בעבירות קלות

אבל באמת לאמיתו אפילו עבירה קלה הרי העוברה עובר על רצון העליון ברוך הוא והוא בתכלית הפירוד מייחודו ואחדותו יתברך יותר מסטרא אחרא וקליפה הנקראת אלוהים אחרים ועבודה זרה ממש ויותר מכל הדברים הנשפעים ממנה בעולם הזה שהם בהמות טמאות וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים למרות שישנם חילוקים בין מצוות וכמו שכתוב במשנה באבות פרק ב' משנה א' "והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה" וכן בבית הדין דנים או בסקילה או בשריפה או בהרג או בחנק או במיתה בידי שמים או בכרת או אפילו במלקות אבל כל זה מצד למטה אבל מצד הרצון העליון אין הבדל בין מצווה קלה לחמורה.

החוטא גרוע מיתוש

וכמאמר (תלמוד מסכת סנהדרין דף לח' עמוד א') תנו רבנן אדם נברא בערב שבת ומפני מה שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית דבר אחר שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קידמך במעשה בראשית. פירוש דאף יתוש שמכנים ואינו מוציא שהיא קליפה היותר תחתונה ורחוקה (תלמוד מסכת גיטין דף נו' עמוד ב') כך מסופר בתלמוד על טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה ואמר לקדוש ברוך הוא גיבור אתה? עלה ליבשה ועשה עמי מלחמה!? אמר לו הקדוש ברוך רשע בן רשע בן בנו של עשיו הרשע, בריאה קלה יש לי, ולמה נקרא שמה בריאה קלה כי היא מכניסה ולא מוציאה, ועשה איתה מלחמה והסוף ידוע שהיתוש ניצח את טיטוס הרשע. לכן נקראת קליפה מאחר והיא רק מוצצת דם ואינה מפרישה כלל. מבחינת הקדושה המשפעת בתכלית הריחוק קודמת לאיש החוטא בהשתלשלות וירידת החיות מרצון העליון ברוך הוא

וכל שכן שאר בעלי חיים הטמאים ואפילו חיות רעות שכולם אינם משנים תפקידם ופקודתו יתברך שמרה רוחם שתפקידם לטרוף רק בעלי חיים ולא בני אדם. ואף על גב דאיהו לא חזי כו' וכמו שכתוב (בראשית פרק ט' פסוק (ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: וכפירוש רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת שבת דף קנא' עמוד ב') "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים שנאמר (בראשית פרק ט' פסוק ב') וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתו אמר רב פפא נקיטינן אריה אבי תרי לא נפיל (מונח אצלנו שאריה לא מתנפל על שני בני אדם ביחד) הא קא חזינן דנפיל (שואל התלמוד והרי ראינו שכן מתנפל) ההוא כדרמי בר אבא דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנאמר (תהילים פרק מט פסוקים (יג) וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ: (כא) אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ: שאין חיה רעה מושלת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה. והצדיקים שאין צלם אלוהים מסתלק מעל פניהם כל חיות רעות אתכפיין קמייהו מארמית ללשון הקודש מתבטלים לפניהם כלומר החיות נכפפות בפני הצדיקים. כמו שכתוב בזוהר (זוהר חלק א' דף קצא' עמוד א') גבי דניאל בגוב אריות. אומרים לו לאדם החוטא אתה נוצרת ביום השישי למעשה בראשית ואילו היתוש נוצר ביום חמישי למעשה בראשית, קדימה זו כשאתה חוטא הופכת להיות קדימה במעלה כלומר היתוש יותר נעלה ממך החוטא וקדימה זו במעלה נובעת למרות שהיתוש רק מקבל ולא משפיע כי אחד מסימני הקדושה שהיא לא רק מקבלת אלא גם משפיעה ואפילו השפעה מועטת ואילו קליפת היתוש אפילו השפעה מועטת לאדם קרוב אין ממנה.

והנך גרוע אף מבעלי חיים הטמאים והטורפים שהם מקיימים את רצון הבורא שלא לטרוף בני אדם ומקימים רצון העליון שיהיו בני אדם שולטים עליהם ואפילו שהחיות אינן יודעות זאת שלא לטרוף בני אדם מזלם מלמד אותם להבחין בין צדיק בעל צלם אלוהים לבהמה המהלכת על שנים.

מצבו בשעת החטא

ואם כן החוטא ועובר רצונו יתברך אפילו בעבירה קלה בשעת מעשה הוא בתכלית הריחוק מקדושה העליונה שהיא יחודו ואחדותו יתברך יותר מכל בעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים המושפעים מסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה. אם החוטא והעובר על רצון הבורא יתברך הוא בתכלית הריחוק ואין הבדל בין עבירה קלה לחמורה, אם כן מהו שרואים הבדל בין עבודה זרה למצוות שבת ולא כפי שביאר רבנו מקודם שההבדל נובע מרוח שטות של האדם שעושה הבדלים בין עבירה קלה לעבירה חמורה. וכדלהלן:

ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות (תלמוד מסכת יומא דף פב' עמוד א') בתלמוד נאמר שאדם החולה נותנים לו לאכול אפילו ביום כיפור "שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" וגם יעבור ואל ייהרג (תלמוד מסכת סנהדרין דף עד' עמוד א') בתלמוד מסכת סנהדרין אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד "כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תיהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים". היינו כפירוש חכמינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת שבת דף קנא' עמוד ב') בתלמוד מסכת שבת "תניא רבי שמעון בן גמליאל אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת, תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" ולא משום קלות העבירות וחומרן [תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כעבודה זרה לעניין שחיטת מומר לדבר אחד ביורה דעה סימן ב' (סעיף ה') ההלכה אומרת ששחיטת גוי נבלה ושחיטת יהודי מומר טרפה ואפילו הוא מומר רק לדבר אחד כמו מחלל שבת בפרהסיה או עובד עבודה זרה שחיטתו פסולה. מה שאין כן במומר לגילוי עריות ואפילו הכי פיקוח נפש דוחה שבת ולא גילוי עריות אלא דגזרת הכתוב הוא] אלא שאין החילוק בין המצוות נובע מחומרה וקולה שהרי הדין הוא שמומר לחלל שבת שחיטתו אסורה כמו המומר לעבודה זרה ואילו מומר לגילוי עריות אין שחיטתו פסולה מכאן ההוכחה שאין שבת קלה מגילוי עריות שהרי בדין פיקוח נפש של שבת אומרים לו חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ואין אומרים זה בגילוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים מכאן שכל זה נובע רק מגזרת הכתוב.

מצבו לאחר החטא

בשעת החטא האדם נפרד מאלוהות ואין משנה סוג העבירה אבל מבחינת הפגם בנשמה מהחטא יש להבדיל בין סוגי העבירות אם הם בדין כרת או מיתות בית דין וכדומה. אלא שלאחר מעשה החטא אם היא מעבירות שאין בהם כרת ומיתה בידי שמים שאין נפשו האלוהית מתה לגמרי ונכרתת משרשה באלוהים חיים רק שנפגם קצת דבוקתה ואחיזתה בשרשה בחטא זה

[הגהה: ולפי ערך וחלוקי בחינת הפגם בנפש ושרשה בעליונים כך הם חלוקי בחינת המירוק והעונש בגיהנם או בעולם הזה לכל עון וחטא עונש מיוחד למרק ולהעביר הלכלוך והפגם וכן בחייבי מיתה כרת אין פוגמין כולם בשווה בהגהה זו מציין רבנו שהפגמים בנפש אינם שווים ולכן גם התיקון והמירוק של הנפש אינו שווה בכל, אלא לכל עבירה התיקון והמירוק שלה.].

הרי גם נפשו החיונית הבהמית המלובשת בגופו וכן גופו חוזרים ועולים מהסטרא אחרא וקליפה זו ומתקרבים לקדושת נפש האלוהית המלובשת בהם המאמינה בהשם אחד והסיבה לכך כי בשעת החטא אם החטא אינו חמור שיש בו כרת הרי רק נתרופפה קצת הייחוד שיש בין הנשמה להקדוש ברוך הוא ולכן על ידי תשובה יכול לחזור ולהתייחד עם הבורא יתברך.

וגם בשעת החטא הייתה באמנה אתו יתברך רק שהייתה בבחינת גלות ממש תוך נפש הבהמית מסטרא אחרא המחטיאה את הגוף ומורידתו עמה בעמקי שאול למטה מטה תחת טומאת הסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה השם ישמרנו ואין לך גלות גדול מזה מאיגרא רמה כו' (תלמוד מסכת חגיגה דף ה' עמוד ב') מארמית ללשון הקודש מהר גבוה ושם בתלמוד נאמר כמשל על הנפילה משמים לארץ בלשון מאיגרא רם לבירא עמיקתא כלומר מהר גבוה לבור עמוק. וכמו שנתבאר לעיל (בתניא פרק ב') דשרש ומקור נפשות כל בית ישראל הוא מחכמה עילאה והוא יתברך וחכמתו אחד וכו'

והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה שאין לך עלבון גדול מזה אפילו עושה כן לפי שעה שהקליפות וסטרא אחרא נקראות (ישעיה פרק כח' פסוק ח') כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם: כנודע. (זוהר חלק ב' דף קנד' עמוד ב') וגם בשעת החטא עצמו היה באמנה אתו אלא שהתנהגות נשמתו באופן של גלות ושינה. למרות גודל העלבון שקיים בכך כי הרי הוא מושך את הקדוש ברוך הוא למקום הטינופת בעוברו את העבירה. והמשל לכך זה להכניס את המלך למקום קיא צואה כמו שהקליפות והסטרא אחרא מכונות בזוהר הקדוש.

סיכום הפרק

בפרק זה למדנו את חומרתה של ביצוע עבירה חס ושלום על ידי יהודי.

בעוד שבפרק הקודם הוסבר חיבור והפלא הנוצר ליהודי עם הקדוש ברוך הוא על ידי קיום מצוות ולימוד תורה. כאן בפרק זה למדנו על גודל הריחוק הנוצר בביצוע עבירה.

כי זה לעומת זה, העובר והעושה אחת משס"ה לא תעשה או איסור דרבנן, הרי בשעת מעשה החטא, הנפש ולבושיה המלובשים בהן נפרדים מייחודו ואחדותו יתברך בתכלית הפירוד, כמו הקליפות ועבודה זרה ויותר מהן. ובא מצד רוח שטות המכסה ומעלים את האהבה המסותרת.

כמה שוטה שנכנס בו רוח שטות החוטא וכמה רחוק הוא במעלתו אפילו מהיתוש שקדמו בבריאה ועוד יותר גרוע הוא היהודי החוטא מהקליפות והסטרא אחרא עצמן.

אלא שלאחר מעשה החטא, אם היא מעבירות שאין בהם כרת ומיתה בידי שמים. רק שנפגם קצת דבקותה. הרי נפשו וגופו חוזרים ועולים ומתקרבים לקדושת נפש האלוהית.

וגם בשעת החטא הייתה באמנה אתו יתברך רק שהייתה בגלות.

סיפור חסידי לפרק

לא רק דניאל ישב בגוב האריות וניצל מפני היותו אדם השלם ואין האריה מתנפל על האדם אלא כשנדמה לה כבהמה.

כך מסופר אף על רבי חיים בן עטר ה"אור החיים" הקדוש, אשר התפרנס ממקצוע הצורפות והיה עובד רק כדי מחייתו בלבד. כשהשיג את פרנסתו היה פוסק מעבודתו ויושב ועוסק בתורה וכל הון שבעולם לא היה מוציא אותו מלימוד התורה כדי מחייתו.

מסופר שפעם מלך מרוקו נדרש לתכשיט שרק האומן במלאכתו הרב חיים בן עטר היה יכול לעשותו לו את התכשיט אלא שבאותו הזמן הוא כבר סגר את בית מלאכתו כי השיג כסף די למחייתו וישב ולמד תורה.

שליחי המלך דרשו ממנו לעשות את התכשיט למלך אך הוא סירב באומרו שהוא כבר אינו עובד יותר. המלך התרגז וציווה להשליך את רבי חיים לגוב האריות, על מרידה במלכות. אך האריות לא נגעו בו לרעה והמלך כשנודע לו זאת הבין שמדובר באיש קדוש והוציא אותו משם בבקשת מחילה וסליחה.

אף על רבי אברהם גלאנטי שהיה מראשי רבני ארץ הקודש ועסקניה מסופר שנסע פעם לגייס כספים בחוץ לארץ למען יהודי ארץ ישראל העניים. וכשאנייה הגיעה לטורקיה, נודע להם כי שני אריות ברחו מגן החיות והם מטילים את חיתתם על תושבי העיר. אף אחד לא העיז לרדת מהספינה ורק רבי אברהם ירד לעיר ולכד את שני האריות על מנת להחזירם למקומם ללא כל מורא ופחד.

כן מסופר על רבי סולימאן שרעבי מחכמי תימן שעלה לארץ הקודש בשיירה של עוברי מדברות מתימן לארץ הקודש וכשהגיע שבת הוא עזב את השיירה ושבת במקומו לבד במדבר.

בתוך כך הגיע אריה וישב לידו ושמר עליו כל השבת ובמוצאי שבת החווה האריה את עצמו להיות מוליך על גבו את רבי סולימאן על מנת להדביק את השיירה שהתקדמה לה בדרכה, ויהיה לפלא בעיני כל.