בהתוועדות שבת פרשת האזינו תשכ"ז (והדברים הוגהו ונחתמו בטבעת המלך בקיצור בלקוטי-שיחות חלק י"ט ע' 339 ואילך ובמיוחד בעמוד 446) מדבר הרבי שליט"א מלך המשיח אודות הפסוק בפרשת האזינו "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר. עלה אל הר העברים הזה הר נבו וגו'. ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך וגו'."

   אומר רש"י על הפסוק: "בשלושה מקומות נאמר בעצם היום הזה. נאמר בנח … לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך, אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה. ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה. אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה.

   "במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה', לפי שהיו מצריים אומרים, בכך וכך, אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותם לצאת. ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם. אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה.

   "אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך, אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו. אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכו'."

ליהודים יש במפורש כח למחות

   במשך חלק גדול של ההתוועדות מסביר הרבי באופן נפלא את הפרטים ברש"י על פי דרך הפשט. אך בסיום ההתוועדות הוא מבאר על פי "יינה של תורה".

   מדוע, שואל הרבי, משנה רש"י בלשונו: בשתי הפעמים הראשונות, בנח ובמצרים, כותב רש"י "אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה". ואילו בפעם השלישית, בנוגע למיתתו של משה, כותב רש"י רק "אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכו' " – מדוע אין הוא כותב במפורש "וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה"?!

   אי אפשר לתרץ שרש"י מקצר משום שהוא סומך על מה שנאמר בפעמים הקודמות – כי אם כן הי' לו לקצר גם בפעם השני', במצרים, ולסמוך על מה שאמר כבר בפעם הראשונה, בנח. ואם אינו מסתפק בזה וכותב זאת במפורש, מדוע אינו כותב גם בפעם השלישית "וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה"?!

   ונוסף לכך לכאורה קשה בכלל: איך ייתכן שנברא יעלה על דעתו למנוע את מיתתו של משה, "אין אנו מניחין אותו" – נברא עלול לחשוב שהוא יכול למנוע בכח את כניסתו של נח לתיבה או את יציאתם של ישראל ממצרים, אבל איך בכלל עלול נברא להעלות על דעתו שהוא יוכל למנוע ממישהו להיפטר מן העולם? וכי זהו דבר שבכוחו של נברא?!

   והרבי מבאר: אכן, העובדה שרש"י אינו כותב "וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה" היא בדיוק – משום שבמפורש יש בכוחם של ישראל למחות: כאשר ישראל זועקים ומכריזים באופן מוחלט שבשום אופן "אין אנו מניחים אותו", הרי אפילו אילו הייתה גזירה על כך, הרי המחאה של ישראל יש בכוחה להועיל ולמנוע זאת, כדברי הגמרא (ב"מ נט, ב) "קודשא בריך הוא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני", ומתבטלת לגמרי פטירתו של משה!

   אמנם באותו מקרה, אצל משה רבינו, לא הי' כך, אומר הרבי, משום שאז הי' צריך דווקא להיות שמשה לא ייכנס אז לארץ לטובתן של ישראל. וכמרומז בלשון "בעצם היום הזה", שהדבר הי' נוגע לעצם מציאותם של ישראל. שכן אילו הי' אז משה רבינו נכנס לארץ ובונה את בית המקדש, לא הי' יכול להיות עוד חורבן הבית. וכאשר היו חוטאים, הרי במקום החורבן הגשמי, בו "שפך חמתו על העצים ועל האבנים", הי' ח"ו עושה כלה בשונאיהם של ישראל (בלשון סגי נהור). ולכן עשה הקב"ה שהדברים לא יהיו באופן כזה, "אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכו' " – אבל לגופו של ענין, רש"י לא יכול לכתוב "וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה", שכן עקרונית, במפורש יש בכוחם של ישראל למחות, והמחאה מועילה שלא תהי' כלל פטירתו של משה. עד כאן תוכן דברי הרבי באותה התוועדות.

בזמן "פרוע" צריך לדבר דיבורים "פראיים"

   בהתוועדות שבת פרשת האזינו תשמ"ו (התוועדויות ח"א ע' 155) תובע הרבי שליט"א שצריכה להיות ההנהגה של "אין אנו מניחים אותו" בנוגע לכ"ק מורי וחמי נשיא דורנו. ואם יטענו, ממשיך הרבי, שאלו דברים "פראיים", "ווילדע רייד" – יש לדעת שנמצאים בזמן "פרוע", "ווילדע צייט", ולכן צריך לדבר "ווילדע רייד"! ועוד ועיקר שאין זה כלל "ווילד" אלא כך הוא על פי תורת אמת וכו'.

   [כתוב שם אמנם גם "הקיצו ורננו שוכני עפר" – כיוון שבגלוי מדובר שם על הרבי הריי"צ, כפי שמדגיש שם "ומה שהי' מעשה בשנת תש"י". וכדרכו של הרבי שליט"א כשהוא מדבר על "כ"ק מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו", שהכוונה היא הן לרבי הריי"צ והן "כפי שהוא באופן דדור התשיעי לאחרי ההסתלקות" (שיחת כ"ב שבט תשנ"ב וש"נ. ושם: שנולד בי"א ניסן והגיע לנשיאות בגילוי בי"א שבט תשי"א). או כפי שהרבי אומר בפירוש (שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב כפי שנדפסה בשיחות-קודש בלתי מוגה) "ועל דרך זה ממלא מקומו שלאחרי זה". ובכל מקום מובן כפי הענין. ובכל אופן, מה שכאילו הרבי מדבר על "אין אנו מניחים אותו" אודות שנת תש"י דווקא בשנת תשמ"ו (בעיצומו של משפט הספרים, "דידן-נצח") מובן שהכוונה היא גם ואולי בעיקר לעצמו. ובכל זאת מופיעים שם מילים ששייכות דווקא לרבי הריי"צ כיוון שבגלוי מדובר עליו].

כל ההנהגה ב-770 – "אין אנו מניחים אותו"

   ההנהגה ב"770", כל כולה זעקה ומחאה נמרצת ומוחלטת של הציבור כולו כאיש אחד בלב אחד, "אין אנו מניחים אותו". ודווקא מתוך שמחה וטוב לבב, ובפשטות מוחלטת, ללא שנכנסים לשום שקלא וטריא.

   יותר מזה. אין זו רק מחאה של שלילת משהו שאין מסכימים אתו. אלא קביעת עובדה חיובית אמיתית ומוחלטת שאכן כך הם פני הדברים בפשטות. "אין אנו מניחין אותו" נקודה. הוא אתנו ואנו עמו, וגם ודווקא בפשטות ובגשמיות, בגופו הגשמי, גם אם לא זכינו עדיין לראות זאת בעיני בשר.

   כאשר נכנסים לתפילת יום חול רגילה עם הרבי מלך המשיח שליט"א ב-770, כשפורסים את השטיח ומכינים את הכסא והסטענדער במקומם, שתי המנורות הקטנות מודלקות, כל הציבור פותח בשירת "יחי אדוננו" אדירה שהולכת וגוברת בעוצמה ששום דבר לא יכול לעצור אותה, ה"שביל" נפתח, וההרגשה שהרבי נכנס עתה להתפלל אתנו היא מוחשית ומורגשת היטב למי שרק לא אוטם את לבו מלהרגיש.

   על אחת כמה וכמה ברגעים נשגבים במיוחד, שרבים כמותם בחודש תשרי. כמו בהתוועדויות המופלאות עם הרבי, כשכל הציבור העצום, המונה כמה וכמה אלפי איש עומד כולו כאיש אחד בלב אחד סביב סביב, מנגנים את ניגוני רבותינו נשיאינו ואת הניגונים של הרבי שליט"א, כל אחד מושיט ידו באמירת 'לחיים' אל הרבי, וההתלהבות גוברת והולכת ומתלהבת ומתעצמת יותר ויותר. ממש מורגש בחוש שיש כאן מי שמנצח על השירה ומניף את ידו לעודדה, גם אם עדיין לא זכינו לראות זאת בעיני בשר.

   אם בתקיעת שופר בראש השנה, עם הכרזת הקודש וניגוני רבותינו נשיאינו לפני כן. אם אצל התמימים בברכת הבנים בערב יום הכיפורים. במארש של מוצאי יום הכיפורים. בברכה על הד' מינים של הרבי. ב"הקפות" של שמחת תורה. ובעצם בכל ההנהגה כולה, יום יום ושעה שעה.

   וכדברי הרבי הנ"ל, זעקה ומחאה זו, שהיא גם הכרזה וקביעת עובדה כנ"ל – פועלת פעולתה ומגלה גם במציאות העולם את העובדה הפשוטה והברורה שלא הייתה ולא יכולה להיות בשום אופן הסתלקות של המלך המשיח, והוא חי וקיים גם בגופו הגשמי כפשוטו ממש לעולם ועד, גם אם לא ראינו זאת בעיני בשר ממש.

   והרי במפורש נאמר בברכות ההפטרה "כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד". ושבועת הקב"ה בוודאי שהיא מתקיימת בפשטות.

   ודווקא הנהגה זו מביאה לכך שנראה זאת גם בעיני בשר תיכף ומיד ממש בהתגלות הרבי מלך המשיח שליט"א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה.

   אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. אשרינו שאנו משכימים בכל יום ואומרים באהבה: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

בפשטות ובפשיטות

מי שנוסע אל הרבי בפשטות, בלי מירכאות, ובא להתפלל עם הרבי ולהתוועד עם הרבי בשעות הקבועות, בלי לחפש נוסחאות איך לקרוא לתפילה במניין של הרבי ולהתוועדות עם הרבי.

מי שמתייחס בפשטות לעובדה שלפני התפילה בשעה הקבועה מוציאים את הכסא ואת הסטענדער מכיסויו, פורסים את השטיח, מדליקים את המנורה ממעל, פותחים את ה"שביל" ומתחילים בניגון עד רגע תחילת התפילה, כאומרים: רבי, הכל מוכן, אנו עומדים להתפלל אתך. וכן לעובדה שלפני התוועדות עם הרבי, בלי מירכאות, פורסים את המפה על השולחן, מעמידים עליו את בקבוק היין המכוסה בנייר, את הגביע, ואת כסא הארגמן על-יד השולחן במקומו הקבוע –

הרי גם אם לא רואים ולא שומעים, יודעים ומרגישים ומאמינים ובטוחים שהרבי נמצא כאן, ונמצאים אכן באמת לאמיתה בהתוועדות עם הרבי.

וכפי שאומר הרבי מלך המשיח שליט"א (שיחת אחרון של פסח תש"י. התוועדויות ע' 26) "הרבי נמצא אתנו כבעבר. הוא נמצא בחדרו ושומע אותנו מתוועדים כאן. אם כן, כיצד אנו מתוועדים כאן – משום שרצונו הוא שנתוועד. פעם הפעיל הרבי בחדרו את המיקרופון ושמע את ההתוועדות כאן. גם עתה כן הדבר, ובמידה יתירה, כמובן".

מובן ופשוט שאין אנו מסתפקים בכך ח"ו. כל חיינו מלאים בתשוקה וצימאון כפי שלא היו מעולם ובזעקה מעומק הלב: "רצוננו לראות את מלכנו" בפשטות בלי פירושים ובלי פשעטלאך. ומוכנים אנו לעשות הכל, הכל ממש, לשם כך. וכל זמן שאין אנו רואים זאת, אין אנו יכולים לשקוט ולא לנוח, כשזעקת "עד מתי?!" אינה פוסקת מפינו ומעומק לבבנו, ולא רק "מפני הציווי" –

אבל יחד עם זאת, ודווקא בגלל זאת, צריך לזכור ולדעת את האמת כמות-שהיא, שהרבי נמצא בפשטות ב-770. כפי שאומר במפורש בשיחה הנ"ל "הוא נמצא בחדרו".

הרבי נמצא בפשטות במקומו בזמן ובמקום הגלות (שיחת ש"פ תזו"מ תנש"א) "ששם ממתין ומצפה בקוצר רוח ובכליון עיניים להתגלות (מההעלם בזמן ומצב הגלות), דמלך המשיח גואל את ישראל בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות, כפסק דין הרמב"ם יעמוד מלך מבית דוד וכו'." הוא נמצא דווקא במקום שעליו נאמר "יבנה מקדש במקומו" – בבית רבינו שבבבל. ושם דווקא – ולא בשום מקום אחר, קדוש ככל שיהי' – יורד בית המקדש השלישי מן השמים, ומשם הוא שב יחד עם כולנו לירושלים.

וכשאנו נוסעים אל הרבי, כדי לקבל מהרבי את הכוחות לעודד ולחזק איש את רעהו בהיצמדות המוחלטת אל ה"נקודה" בלי לסטות ממנה כמלוא נימה, בהתקשרות לגמרי בכל מציאותנו אל האמת האמיתית של הרבי מלך המשיח שליט"א – אזי פשוט פשוט, נוסעים לרבי, נמצאים אצל הרבי, מתפללים עם הרבי ומתוועדים עם הרבי.

ומה שחסרים, ואכן חסרים לנו מאד, ה"גילויים" – אין זה גורע מאומה ממה שישנו כאן ה"עצם" בפשטות.

ולאחר מכן, את הכוחות שקיבלנו מהרבי, עלינו להביא הביתה ולהשתמש בהם כאן. בבחינת: "עשה כאן – בכל מקום ומקום – 770", מקום שבו הרבי נמצא יותר ויותר בגלוי.

בלי התחמקויות

לכן חשוב ביותר לא להתחמק מניסוח ברור של הדברים.

חשוב ביותר להכניס את הכרזת הקודש "יחי אדוננו", את התואר "שליט"א" כלפי הרבי מלך המשיח וכיוצא-בזה, בכל פרסום, בכל אירוע ובכל הזדמנות אפשרית. ולהתרחק כמטחווי-קשת מכל ביטוי שעלול להתפרש כאילו הדברים שייכים לעבר ולא להווה, חס ושלום.

חשוב ונחוץ וחיוני ומוכרח, שצמד המילים "הרבי שליט"א", בלי לנסות להתחמק מכך, בלי הסברים ובלי תירוצים, ודווקא בפשטות ובפשיטות – יישמע וייכתב ויודפס ויפורסם בתדירות, כמה שיותר, בכל מקום ובכל הזדמנות, הן בדיבור הן בכתב, בפרסומים למיניהם, ובכל צורה אפשרית.

עלינו לדעת, להסביר, להדגיש ולחיות עם העובדה הפשוטה שבלי ראש אי-אפשר לחיות אף רגע, ואין זה מליצה או ביטוי נחמד וכדומה, אלא מציאות עובדתית פשוטה בשטח.

וכמובן, כאשר מפיצים את תורתו של הרבי בחוברות המופצות בכל החוגים ובכל השכבות, צריכה להיות דווקא הכותרת "שליט"א". ולעניות דעתי זה חשוב כמו, ואף יותר, מההדגשה שמדובר במלך המשיח.

שגם בזה ישנה אותה נקודה ואותו רעיון – להדגיש זאת בכל הזדמנות ובכל צורה אפשרית כדי שענין זה ייכנס ויתקבל בעולם. שיתרגלו לעובדה שזו המציאות בפשטות, בלי עוררין ובלי הסברים וביאורים.

ודווקא זו גם אחת מצורות ההשפעה החזקות ביותר גם בגדרי העולם הזה הגשמי. כפי שנהוג בכל הפרסומות במיוחד לאחרונה – שזה אומר שהדבר פועל את פעולתו, שהרי הם אינם עושים זאת "לשם שמים" – שהעיקר הוא שהנושא המפורסם יזעק מכל קיר ומכל פינה אפשרית בגדול, באדום, בצורה הבולטת והחזקה ביותר, גם ללא הסבר וביאור. ודווקא זה פועל על הלקוחות לרכוש את המוצר, כנראה בחוש.

זה מביא את ההתממשות לעיני בשר

אנו מאמינים באמונה שלימה שבכל פעם שמכריזים, קוראים וכותבים "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". כל מקום נוסף שנאמר, נכתב או מודפס בו התואר "שליט"א" כלפי הרבי מלך המשיח. ובפרט כאשר הדבר נעשה ללא התחמקויות, כגון כאילו שאין זאת אלא הדפסה משנה קודמת. כל פרסום והדגשה וחזרה נוספת על העובדה שהרבי חי וקיים בלי מירכאות (וגם אם נדמה למישהו שזה מוגזם – ההגזמה צריכה להיות אך ורק בכיוון זה) – הדברים פועלים את פעולתם.

בכך אנו מכריזים "אז אידן אנערקענען ניט אין גלות" (שיהודים אינם מכירים בגלות. ראה לקו"ש ח"ז ע' 274 ועוד).

ה"כלי" לגלות את הדברים גם לעיני בשר, היא אמונתנו וביטחוננו המוחלטים בדברי הרבי, והכרזתנו על כך ללא שום התחשבות כלל במה שרואות העיניים ושומעות האוזניים.

כי לנו יש רק מציאות אמיתית אחת, בלי מירכאות – מה שהרבי אומר. אם זה מתאים למציאות שרואות עינינו, מוטב. ואם לאו – סימן שהעיניים מתעתעות בנו, בשביל הניסיון האחרון הנדרש מאתנו, כדי לגלות את האמת והפנימיות גם בתחתון שאין תחתון למטה הימנו.

וכפי שמלמד אותנו הרבי מלך המשיח שליט"א, כאמור, הנהגה כזו אכן פועלת, ממשיכה, מביאה ומזרזת את התממשות והתגלות הדברים לעיני כל בשר בפשטות ממש, בהתגלות מלכנו משיחנו לעיני כל בשר לגאול את עמו ואת העולם כולו בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".