מבוא לפרק

בהמשך לפרק הקודם שבו למדנו שאין לתת מקום להרהורים רעים ותאוות רעות הנופלות לאדם במחשבתו ויש לו לדחותם ולהסיח דעת מהם. בפרק זה ממשיך רבנו לעסוק בצורת ההתייחסות לאותם הרהורים בלתי רצויים שבאים להתארח אצל האדם כאורחים בלתי רצויים.

כמובן שעל הבינוני לדחותם מיד ובפרק זה נלמד להעריך את גודל הנחת רוח הנוצר למעלה כשיהודי מתגבר על עצמו וכופה את יצרו, גם בדברים המותרים, ובלבד שכל כוונתו לעשות נחת רוח ליוצרו, ובזכות זה זוכה שמקדשים אותו הרבה מאד מלמעלה.

לעומת זאת, מי שהוא גס רוח שאינו מכיר את מקומו עלול ליפול לייאוש ולעצבות על עצם בואם של הרהורים רעים אלו, למרות שאינם מצליחים להפיל את הבינוני ברשתם, אך עצם קיומם יכול לגרום לנפילת רוח בבינוני. אך באמת צריכה להיות לו שמחה גדולה כשדוחה אותם ועליו להיות שמח בחלקו מעצם קיומם!!?.

כדי להבין מדוע על האדם להיות שמח בחלקו גם אם ייאלץ כל ימיו להילחם בהם מסביר רבנו את הנקודות הבאות:

א. חשיבות העבודה בבחינת אתכפיא שהיא כפיית היצר.

ב. גודל הנחת רוח המיוחד במעלה כשוסק בכפיית היצר.

ג. גם כשהיא באה על דברים המותרים יש בה נחת רוח למעלה.

ד. עבודת הצדיקים היא עבודת האתהפכא ואילו הבינוניים עבודתם בבחינת אתכפיא. ולכן ההרהורים קיימים ומזכים את הבינוני בעבודת ההתגברות שלו עליהם.

כשהעצבות באה מהרהורים רעים

ואם העצבות אינה מדאגת עוונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו. בפרק הקודם דובר על אדם שנופל בעצבות מדאגת עוונותיו לאחר שכבר נכשל בהם ורוצה לשוב בתשובה או כשמתעורר מעצמו בעת עסקיו בהרהורי תשובה על העבר. אבל כאן בפרק זה ובפרק שלאחריו, מדובר באחד שלא עובר עבירה כמו בנוני, אלא שהרהוריו רעים הם. והם באים עליו שלא בשעת לימוד תורה ותפילה וקיום מצוות ובכל זאת במהלך היום כשבאים הרהורים אלו הוא מסיח דעתו מהם. ובפרק הבא יעסוק רבנו בהרהורים הבאים דווקא בשעת לימוד ותפילה. הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר (במדבר פרק טו' פסוק לט') וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:

ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים חס ושלום אלא בבינוניים כיוצא בו שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו' ולא כתב רבנו בין באיסור אלא וכו' כי הבינוני לא שייך לאיסור. וכשמסיח דעתו, מקיים לאו זה, ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (משנה מסכת מכות פרק ג' משנה טו') כָּל חַיָּבֵי כְרֵיתוֹת שֶׁלָּקוּ, נִפְטְרוּ יְדֵי כְרֵיתָתָן, שֶׁנֶאֱמַר (דברים פרק כה פסוק (ג) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה) וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ, כְּשֶׁלָּקָה הֲרֵי הוּא כְאָחִיךָ, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, מָה אִם הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, נוֹטֵל נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ. הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּנָּתֶן לוֹ נַפְשׁוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הוּא לָמֵד, שֶׁנֶאֱמַר (ויקרא פרק יח פסוק (כט) כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה) וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשׂת וְגוֹ' (מִקֶּרֶב עַמָּם:) וְאוֹמֵר (שם בויקרא פרק יח פסוק (ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (אֲנִי יְהֹוָה:) הָא, כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה, (דהיינו) ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצווה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים פרק יב פסוק (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ',  (וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:) וּמָה אִם הַדָּם שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ, הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּו מְקַבֵּל שָׂכָר. גָּזֵל וַעֲרָיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמְּדָתָן, הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָל הַדּוֹרוֹת: ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו שהרי בקיימו את הציווי "ולא תתורו אחרי לבבכם הרי הוא מקיים מצוות לא תעשה כפי שמופיע בספר המצוות להרמב"ם מצוות לא תעשה מז' – האזהרה שהזהרנו מלהיות חופשיים במחשבותינו עד שנאמין דעות המנוגדות לדעות שהביאה התורה אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה סיג שתעמוד אצלו, והן מצוות התורה ואזהרותיה. והוא אומרו יתעלה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ולשון ספרי: "ולא תתורו אחרי לבבכם" – זו מינות כעניין שנאמר (בקהלת פרק ז פסוק (כו) וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת וגו' (אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ:) "ואחרי עיניכם" – זו זנות, שנאמר (בשופטים פרק יד פסוק (ג) וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים) וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו וגו' (אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי:) הכוונה באמורם זו זנות – רדיפת התענוגות והתאוות הגופניות והעסקת המחשבה בהן תמיד". כמו בקיום מצוות עשה ממש ראשית אומר רבנו כי על האדם שמתגבר על הרהוריו הרעים לשמוח על קיום מצוות לא תעשה מהתורה, כמו בקיום מצוות עשה, שצריך לעבוד את השם בשמחה.

ועל כך אמרו רבותינו זיכרונם לברכה שהיושב ולא חוטא כבר נותנים לו שכר על כך, על אחת כמה וכמה אדם שבא לידו ניסיון של חטא והתגבר על עצמו, כמו שמופיע הסיפור בתלמוד מסכת קידושין דף לט' סוף עמוד ב' על רבי חנינא בר פפי שפעם תבעה אותו לדבר עבירה אשת שר מכובד ברומי, אמר איזה מילה והתמלא כולו בשחין וצרעת, כדי שהיא תתרחק ממנו אבל היא עשתה איזה דבר והתרפא כולו נאלץ לברוח ממנה והטמין את עצמו במקום שבו היו מזיקים מסוכנים שאפילו אם היו באים שני אנשים ביחד וביום שבדרך כלל המזיקים לא מזיקים כששני אנשים באים כאחד ורק בלילה ושם מקום זה היה מסוכן ביותר שאפילו שנים וביום היו ניזוקים והוא ניצל מפני שהתגבר על עצמו. הרי גודל השכר למי שהתגבר על עצמו וממילא יעשה זאת בשמחה עצומה על זכות שנפלה בחלקו להתגבר על הרהורי חטא. 

העצבות באה מגסות הרוח

ואדרבה אם הוא לא מקבל את ההתגברות על החטא בשמחה אלא הוא עצב שיש לו הרהורים רעים שידע כי העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו. כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק והלוואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת הרי זאת היא מדת הבינוניים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנזכר לעיל (בספר התניא פרק יב')

ובכל דחייה ודחייה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא סטרא אחרא לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ואתכפיא סטרא אחרא דלעילא (זוהר חלק ב' דף קלה' עמוד ב') מארמית ללשון הקודש: כופה את הצד האחר למטה ועל ידי התעוררות מלמטה ממשיכים התעוררות מלמעלה ואז נכפה הצד האחר שלמעלה שהוא המקור לצד האחר שלמטה. כי הצד האחר הוא גסות הרוח המגביה עצמה כנשר לקיים מה שכתוב (עובדיה פרק א' פסוק ד') אִם תַּגְבִּיהַּ וגו' כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה: וכמו שהפליג בזוהר פרשת תרומה [דף קכח (עמוד ב')] בגודל נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא דאסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו' מארמית ללשון הקודש: כאשר כופים את הצד האחר למטה מתעלה כבודו של הקדוש ברוך הוא על הכל, יותר מכל שבח אחר, והתעלות זו היא למעלה מכל ההתעלויות האחרות.   

ולכן על ייפול לב האדם עליו ולא ירא לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד. כל אדם חייב להכיר את מקומו ולדעת באיזה מצב הוא נמצא בעבודת השם ואם יחשוב שהוא במדריגה גבוהה יותר ממקומו או במדרגה תחתונה ממקומו הרי הוא עלול ליפול בעבודתו. כיצד? האדם שחושב עצמו לצדיק ובאמת אינו אלא רשע והלוואי היה בינוני ובאים לו הרהורי תשובה הגורמים לעצבות בידוע שזהו עצת היצר להפילו בזרועות הייאוש. ואם חושב עצמו לבינוני גם אין לו להתעצב מכך כי הוא במלחמה והמלחמה עצמה היא עבודתו להיות חייל שנלחם כל הזמן.

ועל זה אמר איוב (תלמוד מסכת בבא בתרא דף טז' עמוד א') בראת רשעים ולא שיהיו רשעים באמת חס ושלום אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם כדי לאכפיא לסטרא אחרא ולא יוכלו לבטלה מכל וכל כי זה נעשה על ידי צדיקים. חובה אמנם להשתדל להיות בינוני ואפילו אם רשע אתה בדרגה הנעלית של רשע וטוב לו מכל מקום חובה עליך שלא תהיה רשע כל ימיך אלא לשעה קלה תתרחק מהרע. אך דע את מקומך האמיתי בעבודת השם.

וכל כפיית יצרך ודחיית הרע גורמת לתענוג לשכינה למעלה הרבה מאד. ואל ייפול לבך בקרבך כי יתכן שלכך נוצרת להיות כרשע הנאבק כל ימיו עם הרע. ולזה כיוון איוב באומרו בראת צדיקים ובראת רשעים לא שיהיו צדיקים או רשעים בפועל ממש אלא שיבואו לידי נסיונות של צדיקים ונסיונות של בינוניים.

שני מיני נחת רוח לפניו יתברך

ושני מיני נחת רוח לפניו יתברך למעלה. שני מיני נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא הא' – אחת מביטול הסטרא אחרא לגמרי ואתהפכא ממרירו למיתקא ומחשוכא לנהורא מארמית ללשון הקודש: הפיכת המר למתוק והחושך לאור על ידי הצדיקים. – מעבודת הצדיקים שהם מבטלים את הסטרא אחרא לגמרי באה הנחת רוח לבורא יתברך. והב' – ושנית כד אתכפיא סטרא אחרא בעודה בתוקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר ומשם מרידה השם באתערותא דלתתא על ידי הבינונים. – מעבודת הבינוניים שדוחים ומתגברים על יצרם למרות שאחר כך עדיין היצר והסטרא אחרא נשאר בתוקפו ובמקומו.

וזה שאמר הכתוב (בראשית פרק כז' פסוק ד') ביצחק המבקש מעשיו בנו שיביא לו צייד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת: מטעמים לשון רבים שני מיני נחת רוח והוא מאמר השכינה לבניה כללות ישראל כדפירשו בתיקונים (תיקון כא' דף נא' עמוד ב'). אמנם יצחק אמר זאת לעשיו אך בתיקוני הזוהר משליח מאמר זה מהשכינה לכללות ישראל. וזה לשון התיקונים: בההוא זמנא יימא קודשא בריך הוא לישראל, ועשה לי מטעמים ברעותא דשכינתא, (באותו הזמן יאמר הקדוש ברוך הוא לישראל עשה לי מטעמים ממצוות עשה שציויתיכם). וכמו שבמטעמים גשמיים דרך משל יש שני מיני מעדנים אחד ממאכלים ערבים ומתוקים. רומז לעבודת הצדיקים שעבודתם הוא בהגברת האור. והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש רומז לעבודת הבינוניים שכופים את היצר. וזה שאמר הכתוב (משלי פרק טז' פסוק ד') כֹּל פָּעַל יְהֹוָה לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה: כלומר כל מה שעשה השם הוא למען קילסו ושיבחו ואפילו רשעות הרשע נועד לקבל את עונשו ביום רעה ואף זה משבחו של הקדוש ברוך. פירוש אלא שרבנו מפרשו שלא ייתכן לומר שהקדוש ברוך הוא ברא אדם להיות רשע כדי להענישו אלא תפקידו להתגבר על עצמו ביום רעה ואז יהיה מכך נחת רוח לבורא יתברך. שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה כד אתכפיא סטרא אחרא ואסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא. להמחשת העניין הביא רבנו שני פסוקים פסוק א' – מבראשית פרק כז' פסוק ד' "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" ועל כך פירשו בתיקוני הזוהר שזהו לא רק מאמרו של יצחק לעשיו אלא זהו מאמר השכינה לכנסת ישראל כולה שיגרמו שני מיני נחת לפניו כי מטעמים לשון רבים וכשם שבגשמיות ישנם שני סוגי מאכלים מתוק וערב לעומת חמוץ, מלוח וחריף כך גם לפניו יתברך שני מיני נחת רוח. והפסוק השני ממשלי פרק טז פסוק ד' "כל פעל השם למענהו וגם רשע ליום רעה" בוודאי אין לפרש הפסוק כפשוטו שהקדוש ברוך הוא יצר רשע כדי להרע לו אלא כדי שיתגבר על עצמו וזה יביא את הנחת רוח לפניו יתברך.

ולא עוד עד כאן דובר בהתגברות על הרהורים רעים ומוסיף רבנו אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי כל מה שהאדם זובח יצרו מקור ביטוי זה בתלמוד מסכת סנהדרין דף מג' עמוד ב' אמר רבי יהושע בן לוי כל הזובח את יצרו ומתוודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. דכתיב (תהילים פרק נ' פסוק כג') זובח תודה יכבדנני. אפילו שעה קלה ומתכוין לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות ועוסק בתורה באותה שעה. כדאיתא בגמרא (תלמוד מסכת שבת דף י' עמוד א') תנו רבנן שעה ראשונה מאכל לודים (פירש רש"י אומה שהיו אוכלי אדם ורעבים תמיד) שעה שניה מאכל לסטים, שלישית מאכל יורשים (פירש רש"י אנשים שיש להם רכוש שבא להם בירושה ואינם טורחים לפרנסתם אלא לחפש את תפנוקי גופם) שעה רביעית מאכל כל אדם שעה חמישית מאכל פועלים ושעה שישית מאכל תלמידי חכמים. והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכוונה זו אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום. וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שליבו מתאווה מאד לדברם מענייני העולם וכן בהרהורי מחשבתו אפילו במעט מזעיר דאתכפיא סטרא אחרא לתתא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא וקדושתו לעילא הרבה כפיית היצר אינה רק בדברים אסורים אלא גם בדברים מותרים כמו אכילה ושתייה כשרים למהדרין ואם מעכב אכילתו ואפילו לשעה קלה מתוך כוונה לכוף את יצרו, או בדיבור המותר או בהרהורי מחשבה. זוכה לגרום נחת רוח לשכינה.

הסיוע שבא מלמעלה למקדש עצמו

ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך. וזה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת יומא דף לט' עמוד א') "תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה. (מקדש עצמו) מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, (מקדש עצמו) בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא". לבד מה שמקיים מצוות עשה והוא לדעת רס"ג רמב"ן וספר חרדים. של תורה (ויקרא פרק יא' פסוק מד') כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וכו' וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כשמקדש עצמו במותר לו ופירוש והתקדשתם שתעשו עצמכם קדושים כלומר אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מסטרא אחרא כמו בעבודת הצדיקים אלא הוא בינוני אלא עושה עצמו "קדוש" כי היא שאצלו הסטרא אחרא בתוקפה ובגבורתה כתולדתה בחלל השמאלי רק שכובש יצרו ומקדש עצמו. והייתם קדושים כלומר סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה מלבו מעט מעט: על הפסוק והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני השם אומר המדרש רבה לבראשית פרשה צ' אות ב' "והייתם קדושים יכול כמוני תלמוד לומר קדושתי למעלה מקדושתכם" כלומר המדרש אומר והתקדשתם הולך על האדם עצמו שנדרש ממנו לקדש את עצמו ואפילו בדברים המותרים, והייתם קדושים משמעו שתזכו להיות קדושים בזכות ש"והתקדשתם" יכול כמוני? כלומר האם יכול להיות שתהיו קדושים כמו הקדוש ברוך הוא? תלמוד לומר לא! כי קדוש אני דהיינו קדושתי היא למעלה מקדושתכם" אלא שניתן לומר שכוונת המדרש היא כפשוטו דהיינו והתקדשתם והייתם קדושים על ידי התקדשותכם הנכם זוכים להיות קדושים, כי קדושתי למעלה נגרמת על ידי קדושתכם. לא בדרך שאלה ותשובה אלא בניחותא כלומר מתוך קביעה שכך באמת הדברים. למרות שלא סילקתם את הסטרא אחרא לגמרי אלא רק גירשתם אותה מעט בכל זאת זכיתם לגרום נחת רוח לשכינה. שבזה מתקדשת למעלה השכינה. 

סיכום הפרק

בהמשך לפרק הקודם בו למדנו שצריך לדחות את ההרהורים הרעים הן ממילי דעלמא לגמרי והן ממילי דשמייא לשעת הכושר בפרק זה הבנו את מעלת דחיית הרע שגורמת נחת רוח למעלה ולכן אדרבה במקום לפול ברוחו היהודי הדוחה את הרע צריך לשמוח שמחה גדולה בהיותו גורם נחת רוח למעלה.

כי אם העצבות היא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו. אם נופלות בעת עסקיו אדרבה, יש לו לשמוח בחלקו, שמקיים מצוות השם ולא תתורו וגו'. ובכל דחייה שדוחה אותן ומסיח דעתו מהן, אתכפיא סטרא אחרא ויש מזה נחת רוח למעלה.

ולא עוד אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפילו שעה קלה ומתכוון לאכפיא לסטרא אחרא. וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שליבו מתאווה לדברם. וכן בהרהורי מחשבתו. אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא וקדושתו לעילא הרבה. ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה. וזהו והתקדשתם והייתם קדושים.

ואם בכל זאת הוא נופל בעצבות עליו לדעת שאין זה אלא מגסות הרוח הבאה מכך שאינו מכיר את מקומו.

שני מיני נחת רוח לפניו יתברך כשני מיני מאכלים אחד ערבים ומתוקים והשני חריפים וחמוצים אלא שהם מתובלים היטב ונעשים למשיבי נפש. כך למעלה שני מיני נחת רוח אחד מהפיכת הרע לטוב והשני מדחיית הרע. וכלל הוא שכשאדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשים אותו הרבה מלמעלה.

סיפור חסידי לפרק

סיפר הרבי יוסף יצחק:

החסיד רב מרדכי מהורדוק אמר פעם לחסיד רב שמואל דוב מבוריסוב "הפתגם הראשון ששמענו אנו חבורת הצעירים שהגיעה לליאזנא מקום משכנו של רבנו הזקן מפי הרבי בעל התניא היה מה שאסור – אסור ומה שמותר – מיותר. עם הפתגם הזה עבדנו בעצמנו שלוש ארבע שנים עד שהחדרנו אותו בכל תחומי החיים ורק אחר כך הרגשנו שאנו יכולים להיכנס ליחידות לרבי לקבל הדרכה בעבודת השם.

ואכן בספר "היום יום" מופיע הפתגם: "חסידים עשו הסכם בנפשם שכל דבר המותר אם יש להם רצון וחמדת הלב אליהם – לא יעשו אותו ועל ידי כך הגיעו לשבירת התאווה".

ומספרים על הרבי רבנו שלום דובער בהיותו ילד בגיל בית ספר למד הרבי ביחד עם נערים וילדים בני גילו אצל מלמד חסידי בליובאוויטש. הסדר היה שהיו הלימודים מתחילים בשעה מוקדמת לאחר תפילת שחרית והיו נמשכים עד שתיים בצהרים באמצע הייתה הפסקה וכל ילד היה מביא מביתו פת שחרית. גם לרבי רבנו שלום דובער נתנו בבית פת שחרית לאכול בהפסקה אלא שכעבור זמן רב נודע בבית שהילד מחלק את האוכל בין חבריו ואינו אוכל אלא הוא מתענה כל יום עד השעה שתיים בצהרים לקיים מה שאמרו בגמרא שעה ששית מאכל תלמידי חכמים שהיו מרעיבים את עצמם לכפות את יצרם. והוא בסך הכל ילד בגיל בית ספר!!!