מבוא לפרק

מפרק זה עד פרק מ' מתחיל מהלך נוסף בספר התניא ובו יבואר בצורה מעמיקה את מהות הנשמה, מהותן של מצוות מעשיות ולימוד התורה, היחס בין גוף המצווה לרגש של מקיימה ומעל הכול תכלית בריאת העולם והדרך להשראת השכינה בתחתונים.

מתוך מהלך זה בשלושת הפרקים הבאים לה' לו' לז' יבואר התכלית של בריאת העולמות לעשות רצונו יתברך.

בפרק זה מתייחס רבנו הזקן בהמשך לנאמר עד עתה, על שמחת הנפש בהתבוננות במעלת הנפש על הגוף, וכאן יוסיף רבנו ביאור לעניין שהוזכר כבר בעבר על "תסכולו" לכאורה, של הבינוני בכך שלדרגת צדיק אינו מגיע ואילו כל ימיו נגזר עליו להיות במלחמה ובמאבק עם הנפש הבהמית שלו למרות שהוא אינו נופל חס ושלום וחוטא, שהרי מהבחינה המעשית הוא מושלם. וכבר נתבאר שזהו תענוגו של הבורא ממאבקו התמידי ועמידתו התמידית בניסיונות הרבים הנמצאים לו על כל צעד ושעל. וגם יוכל הבינוני לקבוע לו עיתים להתנהג כמעשה הצדיקים בדברים שכן נמצאים במסגרת "יכולתו", כמו להתבונן ולמאוס ברע.

בפרק זה בא רבנו לנחמו בכפליים לתושייה על ידי שיתבונן במעלת המצוות המעשיות ומכיוון שמבחינה מעשית הבינוני מושלם, אם כן זו תהיה נחמתו ביודעו את מעלת העבודה המעשית.

הבינוני נלחם תמיד

והנה לתוספת ביאור תיבת  מהפסוק בדברים פרק ל' פסוק יד': כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:- פסוק זה משמש כידוע היסוד לספר התניא כאמור בדף השער.

וגם להבין מעט מזעיר תכלית בריאת הבינוניים וירידת נשמותיהם לעולם הזה להתלבש בנפש הבהמית שמהקליפה וסטרא אחרא מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה בחלל השמאלי שבלב שלא יעלו ממנה הרהורים אל המוח כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה היא בתקפה ובגבורתה אצלם כתולדתה רק שלבושיה אינם מתלבשים בגופם כנזכר לעיל (בספר התניא פרק יב') ואם כן למה זה ירדו נשמותיהם לעולם הזה ליגע לריק חס ושלום להלחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו לכאורה למה עשה השם כך לבינוני שייאלץ כל ימיו להיות במלחמה תמידית ללא הפסקה וללא הכרעה או ניצחון או כישלון, ונדרש ממנו לעמוד על המשמר בכל רגע נתון ואין לו נחת בעבודתו, או נקודות הצלחה מעודדות. כפרק זה בא רבנו לנחמו וכדלהלן.

דברי הינוקא

ותהי זאת נחמתם לנחמם בכפלים לתושייה מקור הביטוי לנחמם בכפלים הוא מאיכה רבה פרשה א' אות נז' בסופו: "חטאו בכפלים דכתיב (איכה פרק א' פסוק (ח) חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר: ולקו בכפלים דכתיב (ישעיה פרק מ' פסוק (ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהֹוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ: ומתנחמים בכפלים דכתיב (ישעיה פרק מ' פסוק (א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: והמקור לביטוי "כפלים לתושיה" באיוב פרק יא' פסוק (ו) וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַ מֵעֲוֹנֶךָ: פירוש המילה "תושיה" עצה או חכמה כמו שכתוב במשלי פרק ח' פסוק (יד) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה: ולשמח לבם בהשם השוכן אתם בתוך תורתם ועבודתם והוא בהקדם לשון הינוקא מארמית ללשון הקודש "ינוקא" פירושו ילד קטן או תינוק ומקורו בתלמוד מסכת גיטין דף נז' עמוד א' בביתר הוו נהיגי (בביתר היה נהוג) כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא (כשנולד תינוק זכר היו שותלים עץ ארז) ינוקתא שתלי תורניתא (וכשנולדה תינוקת היו שותלים עץ הנקרא תורניתא) וכי הוו מינסבי קייצי להו ועבדו גננא (וכשהיו מתחתנים היו מקצצים עצי סרק אלו ועושים מהם חופה לזוג). אבל כאן מדובר אודות אדם ושמו רבי אבא בנו של רבי המנונא סבא שהיה חי בתחילת שנות ד' אלפים לבריאת העולם והיה קודם זמנו של רבי שמעון בר יוחאי ומופיע בספר הזוהר הקדוש מאמרים רבים בשמו וכבר בהיותו "ינוקא" כלומר בילדותו נשמעו ממנו ביאורים בתורה בדרך הסוד בצורה נפלאה. וכך מופיע [בזוהר פרשת בלק (זוהר חלק ג' דף קפז' עמוד א')] על פסוק (קהלת פרק ב' פסוק יד') הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם: שואל הינוקא על הפסוק החכם עיניו בראשו וכי באין אתר עינוי דבר נש כו' מארמית ללשון הקודש וכי היכן נמצאים העיניים בבני אדם לא בראשו? (במילה וכו' הוא המשך המאמר מהזוהר) "האם ביד או ברגל" אלא קרא הכי הוא ודאי אלא פירוש הפסוק כך הוא בוודאי דתנן שלמדנו בתלמוד מסכת קידושין דף לא' עמוד א' "רב הונא בנו של רבי יהושע לא היה הולך ארבע אמות בגלוי הראש אמר ששכינה למעלה מראשי. ולכן אומר הינוקא לא יהך בר נש בגילוי דרישא ארבע אמות מאי טעמא דשכינתא שריא על רישיה וכל חכם עינוהי ומילוי ברישיה אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לנדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דבר נש איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צוח מארמית ללשון הקודש "לא ילך אדם בגילוי ראשו ארבע אמות מה הטעם? מפני ששכינה שורה על ראשו! וכל חכם נותן עיניו ושם ליבו בראשו במקום שבו שורה וקיימת השכינה על ראשו ומניח עיניו שם לידע שנר דולק לו על ראשו משום השכינה ונר זה זקוק לשמן כי אם גופו פתילה ובראשו דולק אש בוודאי זקוק הוא לשמן להדלקה. ועל כך התכוין שלמה המלך ואמר בקהלת פרק ט' פסוק ח' בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר: דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדאן טבאן מארמית ללשון הקודש נר זה הנמצא מעל גופך זקוק לשמן והשמן הוא מעשים טובים. ועל דא החכם עיניו בראשו ועל עניין דאגת מילוי השמן תמיד נותן החכם את שימת ליבו. אם כן הנחמה שבא רבנו לנחם את הבינוני באה על ידי דברי ה"ינוקא" וכפי שיוסבר בהמשך. עד כאן לשונו.

הינוקא בדבריו מדגיש שלושה דברים:

א. שאסור לאדם ללכת בגילוי הראש משום שהשכינה שורה על ראשו תדיר.

ב. השכינה השורה על האדם משולה לנר והגוף לפתילה ותפקיד ה"חכם" לדאוג שלא יחסר השמן בפתילה כדי שהנר יידלק תדיר.

ג. השמן שבפתילה נוצר ממעשיו הטובים של האדם.

מכאן ימשיך רבנו לבאר כמה חשיבות ישנה במעשים הטובים הנעשים על ידי האדם וזאת נחמת הבינוני שלפחות בדברים הטובים הוא מושלם וכדלהלן.

אור הנר ושמן הפתילה

והנה ביאור משל זה שהמשיל אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא על ידי מעשים טובים דווקא ולא די לו בנשמתו שהיא באיוב פרק לא פסוק ב' וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים: להיות היא כשמן לפתילה מבואר ומובן לכל משכיל

כי הנה נשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור עובד השם ביראה ואהבה בתענוגים אף על פי כן אינה בטילה במציאות לגמרי ליבטל וליכלל באור השם ממש להיות לאחדים ומיוחדים בייחוד גמור רק הוא דבר בפני עצמו ירא השם ואוהבו.

מה שאין כן המצוות ומעשים טובים שהן רצונו יתברך

ורצונו יתברך הוא מקור החיים לכל העולמות והברואים שיורד אליהם על ידי צמצומים רבים והסתר פנים של רצון העליון ברוך הוא וירידת המדרגות עד שיוכלו להתהוות ולהבראות יש מאין ודבר נפרד בפני עצמו ולא יתבטלו במציאות כנזכר לעיל (תניא פרק כא') מה שאין כך המצוות שהן פנימית רצונו יתברך ואין שם הסתר פנים כלל אין החיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו יתברך והיו לאחדים ממש בייחוד גמור. כדי להבהיר את המשל נדרש רבנו הזקן להדגיש שאין הנשמה לבדה יכולה להיות השמן לפתילה אלא נדרשים מעשים טובים.

וזאת משום שכשהנר דולק הוא אינו יכול להסתפק בעץ כדי לדלוק כי אז הבעירה היא אינה באור זך ונקי משום שהעץ עצמו הוא חומר גס גם אור היוצא מהעץ הוא אור גס אלא שבאמצעות השמן שהוא חומר עדין יותר גם האור שבפתילה הוא אור עדין. הגוף מצד עצמו למדנו כבר בעבר שהוא כמו משל על העץ שאם האור לא נאחז בו צריך להכותו. ובהיות הגוף חומר גס אין האור מאיר בטוב, והנשמה למרות מעלתה שהיא חומר רוחני אין היא יכולה לשמש כשמן מפני שאין היא בטילה לגמרי לאור אין סוף ואינה יכולה להתבטל לגמרי וממילא בה לא ישכון האור האלוהי כי אין השכינה שורה אלא בדבר הבטל אצלו יתברך בפועל ממש. ואפילו נשמותיהם של צדיקים שבוודאי נשמתם רוחנית מאד אין היא בטילה לגמרי כמו במעשים הטובים. מאחר ותמיד ימצא בביטול זה הרצון האישי של הנשמה להתקרב אל הבורא והמניע הטהור הזה בכל זאת הוא האני העצמי הרוצה להתקרב אל האלוהות. ולכן אין זה ביטול מושלם. ואילו במעשים הטובים שהם רצונו יתברך המעשה עצמו הוא בא מפנימיות רצונו יתברך והוא בביטול מושלם.

לכן אין הנשמה יכולה להיות השמן לפתילה אלא רק המעשים הטובים הם ישמשו כשמן לפתילה.

השראת השכינה כיצד?

והנה עניין השראת השכינה הוא גילוי אלוהותו יתברך ואור אין סוף ברוך הוא באיזה דבר והיינו לומר שאותו דבר נכלל באור השם ובטל לו במציאות לגמרי שאז הוא ששורה ומתגלה בו השם אחד

אבל כל מה שלא בטל אליו במציאות לגמרי אין אור השם שורה ומתגלה בו ואף צדיק גמור שמתבדק בו באהבה רבה הרי לית מחשבה תפיסא ביה כלל באמת כי אמיתת השם אלוהים אמת מקור ביטוי זה מירמיהו פרק י' פסוק י' וַיהֹוָה אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ: הוא יחודו ואחדותו שהוא לבדו הוא ואפס בלעדו ממש.

ואם כן זה האוהב שהוא יש ולא אפס לית מחשבה דיליה תפיסא ביה כלל ואין אור השם שורה ומתגלה בו אלא על ידי קיום המצוות שהן רצונו וחכמתו יתברך ממש בלי שום הסתר פנים לאחר שהבנו שאין השכינה שורה אלא בדבר הבטל לגמרי אליו יתברך ממשיך רבנו להבהיר נקודה נוספת מהי השראת השכינה כי הרי הנשמה היא חלק אלוה ממעל ממש וקיום מצוותיו הם התחברות אל הבורא ובוודאי הבינוני אחרי הכול למרות שאין הוא בביטול מושלם על כל פנים שאיפתו היא להמשך אל הקדושה והביטול וכל שכן הצדיק.

יבאר לנו רבנו עתה מהי היא השראת השכינה. ובשני מישורים.

א. במה תשרה השכינה

ב. מה ייעשה האדם לזכות להשראת השכינה.

ברור הדבר שהקדוש ברוך ושכינתו נמצאים בכל מקום ואין אתר פנוי ממנו אלא שהשראת השכינה פירושה גילוי האלוהות בעולם.

גילוי האלוהות בעולם ייתכן רק בדבר שבטל באופן מוחלט לבורא יתברך ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. משמע שאף מחשבה לא יכולה לתפוס את הבורא יתברך ולכן גם הצדיק שליבו ומחשבתו נתונים לבורא יתברך לא יוכל לתפוס בו כלל. וזאת משום שהשם אלוהים אמת לאמתו והוא יחודו ואחדותו שהוא לבדו הוא ואפס בלעדו ממש. וממילא כל עוד שהאדם יוצא מנקודת מוצא של ה"אני" ולא מנקודת מוצא של ביטול מוחלט אין בו תפיסה כלל אלא רק בהתפשטותו של הבורא מה שאין כן בקיום מצוותיו שזה גילוי של רצונו יתברך הוא אמת לאמיתו.

ולכן כדי לזכות להשראת השכינה אפשרי הדבר רק בקיום מצוות ומעשים טובים.

מובא על כך משל משני אנשים שאהבו את מלכם אהבה עזה אחד כל פעם שהיה רואה את המלך היה בהתרגשות רבה שגרמה לו להתעלף ואילו השני ביצע תמיד את הוראותיו של המלך בדייקנות ובזריזות לכאורה היה ניתן לחשוב שזה שמתעלף כל פעם שרואה או שומע את המלך הוא נעלה יותר אך רבנו כאן מבהיר כי זה שמתעלף בסך הכול מביע את רגשותיו ואינו בטל לגמרי אל המלך ואילו המבצע את הוראות המלך בדיוק הוא הבטל אל המלך באופן הנעלה והמושלם.

[הגהה: וכאשר שמעתי ממורי עליו השלום פירוש וטעם למה שנאמר בעץ חיים (שער מז' פרק ג') שאור אין סוף ברוך הוא אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא על ידי התלבשותו תחילה בספירת החכמה והיינו משום שאין סוף ברוך הוא הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה וכו' בהגהה זו מביא רבנו הסבר ששמע רבנו הזקן מרבו הרב המגיד ממזריטש למאמר שנאמר בספר עץ חיים להאר"י ז"ל.

בעץ חיים נאמר שאפילו בעולם האצילות שנחשב לעולם גבוה מאד מבחינה רוחנית ולכן נקרא אצילות מלשון אצלו וסמוך לו גם שם אור אין סוף אינו מתייחד אלא על ידי התלבשותו בספירת החכמה תחילה.

והסביר על כך הטעם הרב המגיד ממזריטש כי חכמה המבטאת את הביטול בהיותו "חכמה" אותיות "כוח המה" כלומר כוח הביטול רק דרך הביטול יכולה להיות התייחדות והתלבשות השכינה.].

מעלת המצוות המעשיות

והנה כשהאדם עוסק בתורה אזי נשמתו שהיא נפשו האלוהית עם שני לבושיה הפנימיים לבדם שהם כוח הדיבור ומחשבה נכללות באור השם אין סוף ברוך הוא ומיוחדות בו בייחוד גמור והיא השראת השכינה על נפשו האלוהית כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת ברכות דף ו' עמוד א' וכן במשנה מסכת אבות פרק ג' משנה (ו) רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בתהלים פרק פב פסוק (א) מִזְמוֹר לְאָסָף אֶלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט: וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (בעמוס פרק ט פסוק (ו) הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ הַקֹּרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ יְהֹוָה שְׁמוֹ: (ופירש רש"י שאגודה היא חמשה) וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (בתהלים פרק פב פסוק (א) מִזְמוֹר לְאָסָף אֶלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט:  (ופירש רש"י שאלוקים אלו הדיינים שהם בית דין של שלושה) וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (במלאכי פרק ג פסוק (טז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהֹוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהֹוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהֹוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: וּמִנַּיִן שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו. שֶׁנֶּאֱמַר (בשמות פרק כ פסוק (כא) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש צריך לקיים מצוות מעשיות הנעשות על ידי הגוף ממש שאז כוח הגוף ממש שבעשייה זו נכלל באור השם ורצונו ומיוחד בו בייחוד גמור והוא לבוש השלישי של נפש האלוהית ואזי גם כוח נפש החיונית שבגופו ממש שמקליפת נוגה נתהפך מרע לטוב ונכלל ממש בקדושה כנפש האלוהית ממש מאחר שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצווה שבלעדו לא הייתה נפש האלוהית פועלת בגוף כלל כי היא רוחנית והגוף גשמי וחומרי והממוצע ביניהם היא נפש החיונית הבהמית המלובשת בדם האדם שבלבו וכל הגוף ואף שמהותה ועצמותה של נפש הבהמית שבלבו שהן מידותיה הרעות עדיין לא נכללו בקדושה מכל מקום מאחר דאתכפיין לקדושה ובעל כורחן עונים אמן מקור הביטוי בתלמוד מסכת שבת דף קיט' עמוד ב' שני מלאכים מלווים את האדם בשובו מבית הכנסת בערב שבת אחד מלאך טוב ואחד מלאך רע וכשהשולחן ערוך לקידוש מלאך הטוב מאחל שכך יהיה לשבת הבאה והמלאך הרע על כורחו עונה אמן.  ומסכימים ומתרצים לעשיית המצווה על ידי התגברות נפשו האלוהית שבמוח ששליט על הלב והן בשעה זו בבחינת גלות ושינה כנזכר לעיל (תניא פרק יג') ולכך אין זו מניעה מהשראת השכינה על גוף האדם בשעה זו דהיינו שכוח נפש החיונית המלובש בעשיית המצווה הוא נכלל ממש באור השם ומיוחד בו בייחוד גמור ועל ידי זה ממשיך הארה לכללות נפש החיונית שבכל הגוף וגם על הגוף הגשמי בבחינת מקיף מלמעלה מראשו ועד רגליו וזה שנאמר (בדברי הינוקא) דשכינתא שריא על רישיה על דייקא וכן בתלמוד מסכת סנהדרין דף לט' עמוד א' שאל אדם כופר את רבן גמליאל אתם אומרים אכל בי עשרה שכינתא שריא. שעל כל עשרה יהודים מישראל שכינה שרויה שם כמה שכינה יש לכם? וענה לו משל מאור השמש. מכך נמצאנו למדים שההבדל בין לימוד תורה וקיום מצוות שכשאדם לומד ועוסק בתורה אזי הוא מתייחד בייחוד גמור עם השכינה אך יודגש שזהו רק בכוחות הרוחניים של האדם קרי הנפש האלוהית שבו עם שני לבושיה הפנמיים מחשבה ודיבור בלבד.

ואילו כדי להמשיך אור השכינה דהיינו שיהיה גילוי אלוהות יכול להיות רק בקיום מצוות מעשיות למרות שהגוף מורכב גם ממידות רעות וגם ממידות שאינן מתוקנות ולא בטלות אליו יתברך אך מאחר ואין אפשרות לביצוע המצווה בגשמיות אלא על ידי הגוף והחלקים השלילים שבגוף על כורחן משתפים פעולה בביצוע המצווה לכן השראת השכינה יכולה להיות רק בקיום מצוות מעשיות.

ולסיום מדגיש רבנו שני עניינים:

א. הנפש מתייחדת בייחוד גמור עם הארת השכינה.

ב. גם הגוף כולו מואר בהארה זו אלא שעל הגוף בכל זאת השראת השכינה היא באופן מקיף וחופף וסובב מלמעלה.

וההוכחה לכך גם מדברי הינוקא בעצמו שאמר שהשכינה שורה על ראשו והדגש הוא על מלשון "מלמעלה" כלומר באופן מקיף, וגם מדברי התלמוד במסכת סנהדרין המראה שעל כל עשרה מישראל שמתכנסים ביחד גם אם לא עוסקים בלימוד תורה או בקיום מצוות כבר השכינה שורה שם אלא שברור שזהו באופן מקיף בלבד.

מכאן יש צורך להשלים הסבר על אחדות השכינה ועל כך בהמשך.

אחדותו יתברך

והנה כל בחינות המשכת אור השכינה שהיא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא אינו נקרא שינוי חס ושלום בו יתברך ולא ריבוי כדאיתא בסנהדרין (דף לט' עמוד א') דאמר ליה ההוא מינא לרבן גמליאל אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא כמה שכינתא אית לכו מארמית ללשון הקודש אמר לו אותו כופר לרבן גמליאל אתם אומרים שעל כל עשרה יהודים השכינה שורה כמה שכינות יש לכם? קרייה לשמעיה מחא ביה באפתקא (בתרגום מארמית ללשון הקודש קרא רבן גמליאל למשמשו ומחה בו במקלו) אמר ליה אמאי על שמשא בביתיה דכופר (בטענה מדוע נכנסת השמש בחלונותיו של הכופר?) אמר ליה שמשא אכולי עלמא ניחא (והצטדק המשרת של רבן גמליאל כי השמש טובה ומאירה בכל העולם ואי אפשר לעצור את אורה בכך רצה רבן גמליאל לענות לכופר: והשיב לו משל מאור השמש הנכנס בחלונות רבים כו' ומה שמשא דחד מן אלף אלפי רבוא שמשי דקמי קודשא בריך הוא ניחא לכולי עלמא שכינתא דקודשא בריך הוא על אחת כמה וכמה (אם אור השמש שהוא אחד מאלף אלפי רבבות משרתיו של הקדוש ברוך הוא יכולה להאיר בכל מקום אפילו בביתו של הכופר ואין צורך להעמיד שמשות רבות על אחת כמה וכמה בנוגע לשכינה) והמשכיל יבין: בפרק זה ובהמשך לפרקים הקודמים שמנו אל הלב שישנם דרגות שונות בגילוי האלוהות בעולם.

א. כשאדם לומד תורה השראת השכינה היא על נפשו האלוהית וכוחותיה הפנימיים.

ב. נפש הבהמית שלנו המקיימת מצוות מעשיות נכללת באור השכינה.

ג. הגוף הגשמי בעת קיום מצווה מעשית שורה עליו השכינה.

ד. על כל עשרה מישראל שורה השכינה.

מתיאור זה היינו יכולים להגיע למסקנה מוטעית כי יש שינוי באחדות יתברך או ריבוי ממצב למצב. על כך בא רבנו בסיום הפרק להדגיש כי אחדותו יתברך היא פשוטה ואין בה שינוי או ריבוי והמשל מדברי רבן גמליאל מאור השמש הנכנס לכל פינה ומקום ואין חסר בשלמות השמש או שינוי או ריבוי.

סיכום הפרק

מפרק זה ועד פרק מ' מתחיל מהלך חדש בספר בו יבואר בהרחבה מעלת המצוות המעשיות והיחס בין מקיים המצווה לקדוש ברוך הוא.

בשלושת הפרקים הבאים זה הנוכחי ושני הפרקים שאחריו יבואר שתכלית כל הבריאה לעשות לו דירה בתחתונים על ידי קיום מצוות מעשיות.

בפרק זה בא רבנו בהתחלה לנחם את הבינוני שעומד בפני הצדיק ורואה שמבחינה מעשיית שניהם עושים את אותה הדבר אך בליבם הם חלוקים במעלתם ומאחר שהעיקר הוא המעשה הרי שמבחינה מעשיית לבינוני ישנה השתוות מסוימת לצדיק.

ובלשון הרב בקצרה:

לתוספת ביאור תיבת לעשותו ולהבין תכלית בריאת הבינוניים מאחר שלא יוכלו לדחות הנפש הבהמית לגמרי, והוא על פי מאמר הינוקא שהמשיל אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא על ידי מעשים טובים דווקא. ולא די בנשמה לבד כי נשמת אדם אפילו צדיק גמור עובד השם באהבה ויראה אינו בטל במציאות לגמרי ואין השכינה שורה אלא בדבר הבטל אליו. וגם כשהאדם עוסק בתורה אזי נשמתו שהיא נפשו האלוהית עם כוח הדיבור והמחשבה נכללות ומיוחדות באור אין סוף ברוך הוא בייחוד גמור והוא השראת השכינה על נפשו. אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית. צריך לקיים מצוות מעשיות הנעשות בכוח גופו ונפשו הבהמית. כי הגוף בטל לגמרי בעשיית המצווה ואף אם נפשו הַבְּהַמִית לֹא מתוקנת עדיין על כורחה עונה אמן. ואין בזה שינוי או ריבוי בשכינה כמשל אור השמש הנכנס בחלונות רבים.

סיפור חסידי לפרק

סיפר פעם הבעל שם טוב הקדוש:

בצעירותי הייתי חבר באגודת הצדיקים הנסתרים, מנהגנו היה ללכת מעיר לעיר ומעיירה לעיירה ולבקר בקהילות ישראל כדי לראות מה דרוש תיקון שם.

פעם הגענו לעיר "לבוב" שלושה חברים, והתפזרנו בעיר. אחד הלך לבית הכנסת והשני לבית העלמין ואנכי נכנסתי לשוק לסובב בין האנשים לשמוע ולראות כיצד מתנהגים היהודים במקום.

לפתע הגיע לשוק אדם הנושא כדי חלב והילדים כדרכם התלוצצו ממנו ורצו אחריו וקראהו בשם גנאי "צבי העז" אך הוא בדרכו לא השיב לחורפיו דבר אלא הלך לו לדרכו, ואנכי שמתי אל לבי כי עמוד אש של השכינה שורה על ראשו, והוא נראה כאחד הצדיקים הנסתרים והנני איני מכירו.

באותה תקופה מספר הבעל שם טוב הייתי מרוצה לשמים וכל שאלה ששאלתי מיד הייתי נענה, על כן פניתי לבורא העולם שיידע אותי מי האיש הלז. ולא נעניתי. הבנתי שאין אני ראוי לכך וקבלתי על עצמי תענית של תשובה עד שאהיה ראוי לגילוי זה. כך הדבר נמשך שלושה ימים אני עושה תעניות של תשובה אך תשובה משמים לא קיבלתי. ביום השלישי נאמר לי מן השמים, היום ייודע לך הדבר גש אל יהודי זה ובקש ממנו לשבור את תעניתך בחלב עזים שהוא מגדל בביתו, והוא יספר לך מעצמו על עצמו.

כשפגשתי אותו בשוק אמרתי לו רעב אנכי ואני מבקש קצת חלב עזים לשבור את צומי. והוא מיד השיב בא אל ביתי ואחלוב לך חלב עזים טרי.

באתי אל ביתו והעזובה והעוני והדלות היו בכל פינה אבל הבית מלא בעזים הוא פינה לי מקום וחלב את העז ונתן לי לשתות והחל לספר לי את סיפורו.

אנכי איש פשוט אלמן מזה עשר שנים אשתי עליה השלום הייתה אשת חסד ומעשים טובים והייתה חברה באגודת ביקור חולים שהיו מבקרים בבתיהם של חולים ומנסים להקל על סבלם. וכן באגודת נשים למען יולדות. שהיו באות לבית היולדת לעזור לה לאחר הלידה לטפל בתינוק. ועוד לא דברנו על חברותה באגודת הכנסת כלה, שהיו אוספות כסף ונדוניה למען כלות יתומות ומועטות יכולת, בקיצור הייתה אישה רבת פעלים. למרות כל זאת מעולם לא למדנו היא ואני קרוא וכתוב ולא ידענו להתפלל אך עשינו כל ימינו את המצוות שידענו.

לאחר פטירתה היא באה אלי בחולם הלילה ואמרה לי: צבי בעלי היקר אתה זוכר שפעם בא דרשן לעירנו ונתן דרשה בבית הכנסת וסיפר לנו מה קורה לנשמה לאחר הסתלקותה מן העולם, איך שמוליכים אותה לבית דין של מעלה ושם דנים את הנשמה על כל מעשיה בעולם הזה שום פרט לא נעלם מעיני בית הדין והם שוקלים את המצוות והמעשים הטובים על משקל וכנגד את העבירות והמעשים הרעים? אכן כך הם פני הדברים.

כשנפטרתי לבית עולמי הגעתי לבית דין של מעלה ופתאום אני רואה את כל השכנים החולים שטיפלתי בהם כשהם היו חולים כולם באו ללמד זכות עלי. וכן כל היולדות והיתמות והמשפחות העניות שעזרתי להם תמיד, ולמרות שמעשי הרעים היו רבים אך כל החולים והיולדות והכלות התיישבו בכף המאזנים וברוך השם הכול הכריע לטובה.

לכן באתי אליך בעלי צבי היקר לומר לך, על אף שאינך יודע להתפלל ואינך יודע ללמוד תורה אבל דע לך כי יקר מאד בשמים מעשים טובים, הקדש כל חייך לעשיית מעשים טובים.

מאז ממשיך צבי בעל העזים לספר לבעל שם טוב מכרתי כל רכושי וקניתי עזים הנני מגדל אותם בביתי וכל כסף שיש לי אני מקדיש אותו לצדקה ולטפול בעזים, כשאני חולב אותם אני מחלק לכל העניים והחולים והמסכנים בעיר את חלב העזים ומחייה את נפשם.

אמש לאחר עשר שנים לפטירת אשתי היא שוב באה אלי בחולם ואמרה לי שמחר יבוא אדם לבקש ממך בשוק חלב לשתות כי רעב הוא קח אותו לביתך וספר לו כל זה וממנו תהיה לך ישועה גדולה.

הבעל שם טוב לקח יהודי זה וישב ללמוד אתו תורה ולימד אותו עד שהפך לתלמיד חכם גדול, אך נשאר כל ימיו צבי המכונה "צבי העז".