תניא לעם – פרק לז בליקוטי אמרים

הקראת כתבה
יום שלישי ה׳ מרחשון ה׳תשע״ה
בפרק זה יתבאר לנו מדוע המשכת אור אין סוף ברוך הוא נדרשת מפני היותה גם על הגוף ונפש הבהמית ואי אפשר להסתפק בלימוד התורה שהמשכת האור בה היא על הנפש הא-לוהית, ועד כדי כך שזהו תכלית כל בריאת העולמות.
מאת הרב שלמה יצחק במהרי"ל פראנק
שיחים

 

 

מבוא לפרק

 

בהמשך למהלך שבו החל רבנו לבאר את מעלת המצוות המעשיות על מנת לנחם בכפלים את הבינוניים.

הוזכר שישנה מעלה בקיום מצוות מעשיות על לימוד התורה שבעוד שבלימוד התורה מתחברת נפשו האלוהית של האדם באלוהות וייחוד זה הוא ייחוד נפלא, בקיום מצוות מעשיות המשכת האור אין סוף ברוך הוא היא גם על הגוף ונפש הבהמית.

בפרק זה יתבאר לנו מדוע המשכת אור אין סוף ברוך הוא נדרשת מפני היותה גם על הגוף ונפש הבהמית ואי אפשר להסתפק בלימוד התורה שהמשכת האור בה היא על הנפש האלוהית ועד כדי כך שזהו תכלית כל בריאת העולמות.

בתחילת הפרק פותח רבנו בקביעה שכל המשכת האור תלוי במעשינו ועבודתנו. ובהמשך יסביר רבנו שמאחר וה"תכלית" הוא בתחתון שאין תחתון למטה ממנו הרי שה"תכלית" הוא בקיום מצוות מעשיות דווקא.

 

מעשינו ועבודתנו

 

והנה תכלית השלמות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי תלוי במעשינו ועבודתנו ההבדל בין מעשה לעבודה שהמעשה הוא גמר והשלמת הפעולה כמו שכתוב (משלי פרק לא' פסוק (לא) תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ: ואילו עבודה הוא יצירת פרט אחד ממכלול שלם וכל פרט נחשב כחלק מהתהליך הבא להשלים את המעשה כמו שכתוב (תהילים פרק קד' פסוק (כג) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב: ומדגיש לנו רבנו כי לא רק בגמר ושלימות העבודה יהיה הגילוי אור אין סוף בעולם, אלא אפילו בכל פעולה ופרט בעבודה כבר יש בה בעצמה המשכת האור אין סוף, כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת בבא בתרא דף ט' עמוד א') כל פרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון גדול. כל זמן משך הגלות דובר בפרק הקודם על היות מצב גילוי אור אין סוף בעולם שהיה כבר לעולמים בעת מתן תורה אלא שההבדל בין מתן תורה לזמן העתיד לבוא שבמתן תורה באה ההתעוררות מלמעלה כמו שכתוב (שמות פרק יט' פסוק (כ) וַיֵּרֶד יְהֹוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהֹוָה לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה: ואילו בגאולה העתידה הכול תלוי במעשינו ועבודתנו ולא רק בגמר ושלימות העבודה אלא בכל משך זמן הגלות בכל פרט ופרט בעבודתנו עתה.

 

שכר מצווה מצווה

 

כי הגורם שכר מצוות היא המצווה בעצמה כך הלשון במשנה מסכת אבות פרק ד' משנה (ב) בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה: כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור אין סוף ברוך הוא מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה בדבר שהיא תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצווה מעשיית כגון קלף התפילין ומזוזה וספר תורה וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת שבת דף קח' עמוד א' שאל החכם "קרנא" את רב, מנין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה? אמר לו דכתיב (שמות פרק יג' פסוק (ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהֹוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם: בפיך מהמותר בפיך". לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך. וכן אתרוג שאינו ערלה בהמשך לכותרת הפרק שכל מעשינו ועבודתנו הם המביאים את הגילוי האור אין סוף ברוך הוא בעולם מזכיר רבנו את מאמר המשנה במסכת אבות פרק ד' משנה ב' ששכר המצווה היא המצווה בעצמה כלומר לא רק שבסיום עבודה אנו מקבלים את שכרנו אלא עצם ביצוע המצווה עתה כבר ישנו גילוי אור אין סוף בקיום המצווה עצמה.

מכאן מבאר רבנו שהמשכת האור אין סוף היא גאולה מסוימת שבאה לגאול את האור החבוי בקליפות ובסטרא אחרא.

וכידוע כבר למדנו בעבר שישנם שלוש קליפות הטמאות לגמרי שאין להם תקנה ושבירתם היא תקנתם אך ישנה קליפה רביעית והיא ממוצעת בין צד הקדושה לצד האחר, "קליפת נוגה", שבה חבויים ניצוצות של קדושה שבשימוש נכון בהם האדם יכול להעלותם לצד הקדושה או חס ושלום להורידם למטה לצד האחר, ובשימוש נכון בדברים הנמצאים בקליפת נוגה גואלים אותם מהקליפה ומחברים אותם באור אין סוף ברוך הוא.

 

[הגהה – שהערלה הם משלוש הקליפות הטמאות לגמרי שאין להם עליה לעולם כמו שכתוב בעץ חיים (שער מט' פרק ו') וכן כל מצווה הבאה בעבירה חס ושלום בנוגע לפירות ישנו מצב מוזר שהפרי נמצא בשלוש קליפות הטמאות וכעבור זמן הוא הופך לקליפת נוגה. לדוגמא ה"אתרוג".

בהיותו "ערלה" כלומר בשלוש שנים הראשונות לעץ הם מקושרים בשלוש קליפות הטמאות ואין אפשר להעלותם כלל ובעבור הזמן משתנה מצבן לקליפת נוגה ואז אפשר להעלותם לקדושה.

דבר זה שווה גם בכל מצווה הבאה בעבירה שהדבר עצמו יכול שיהיה קליפת נוגה ואותו דבר יכול להיות משלוש קליפות הטמאות. לדוגמה כסף של ראובן שנגנב ממנו על ידי שמעון וניתן לצדקה על ידי שמעון כסף זה הוא משלוש קליפות הטמאות ואילו בהחזירו לראובן את הכסף וראובן נותן אותו לצדקה הרי הוא מקליפת נוגה שיכול להעלות לקדושה.]

ומעות הצדקה שאינן גזל וכיוצא בהם. ועכשיו שמקיים בהם מצוות השם ורצונו הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור אין סוף ברוך הוא שהוא רצונו יתברך המלובש בהם מאחר שאין שם בחינת הסתר פנים כלל להסתיר אורו יתברך. רבנו הביא שלוש דוגמאות מהדומם, צומח והחי. החי היינו בהמה הטהורה באכילה שניתן להשתמש בה לצורך כתיבת תפילין ומזוזות וספרי הקודש שבהם משתמשים לקיום מצוות מעשיות. מהצומח היינו פרי האתרוג שמברכים עליו בחג הסוכות ומקימים מצווה מעשית בו. וכן מהדומם זהו הכסף המחולק לצדקה כשהמעות אינן מן הגזל הרי הם עולים לצד הקדושה במצווה מעשית של נתינת צדקה.

 

כוח הנפש בעשיית המצוות

 

וכן כוח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצווה הוא מתלבש גם כן בעשייה זו ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצווה שהיא רצונו יתברך ובטל באור אין סוף ברוך הוא

וגם במצוות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפילה וכיוצא בהן אף שאינן בעשייה גשמית ממש שתחת ממשלת קליפת נוגה מכל מקום הא קיימא לן דהרהור לאו כדבור דמי מארמית ללשון הקודש מוסכם אצלינו שהרהור אינו דומה לדיבור. ומקורו בתלמוד מסכת ברכות דף כ' עמוד ב' ושם נדון האם הרהור נחשב כדבור לגבי תפילה או לימוד תורה או אינו כדבור אך להלכה נפסק בשולחן ערוך סימן סב' סעיף ג' "צריך להשמיע לאוזנו מה שמוציא בפיו ואם לא שמע יצא ובלבד שיוציא בשפתיו". כלומר אין להסתפק רק בהרהור אלא צריך להוציא בפיו, וכן בסימן קא' סעיף ב' צריך לחתוך הדברים בפיו ולא יתפלל בלב בלבד. ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו וקיימא לן מארמית ללשון הקודש ומונח אצלנו דעקימת שפתיו הוי מעשה בתלמוד מסכת בבא מציעא דף צ' סוף עמוד ב' נפסק שכשאדם מנהיג בקולו בהמה ומפחידה אינו יכול לטעון שלא עשיתי כל מעשה בהרימי את קולי ואיני מתחייב בנזקים שנגרמו עקב הפחדתי את הבהמה כי עצם עקימת השפתיים נחשב כבר כעשייה, ושם אמנם תלוי דין זה במחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אך מוסכם אצלנו שההלכה כדברי רבי יוחנן. וממילא עקימת השפתיים נחשב כמעשה. כי אי אפשר לנפש האלוהית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם על ידי נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש

וכל מה שמדבר בכוח גדול יותר הוא מלביש ומכניס יותר כוחות מנפש החיונית בדיבורים אלו וזה שאמר הכתוב תהילים פרק לה' פסוק י' כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה וגו' יְהֹוָה מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ: ולא רק במצוות מעשיות ישנה מעלת הגאולה מהקליפות והסטרא אחרא כי אם גם בלימוד תורה ובתפילה שנחשבות כמצוות עיוניות ולא מעשיות גם בהם ישנה את מעלת העשייה בפועל הגורמת להוציא את האור אין סוף מהסתרתו וחביונו בקליפה וגילויו בעולם.

מאחר ולימוד התורה או תפילה נאמרים בשפתיים ויש צורך להוציא הדבר בפיו ויודע שההלכה היא שעקימת השפתיים כבר נחשבת למעשה.

וגם לימוד התורה וחיות הגוף נובעת מעצם הימצאות הנפש הבהמית בגוף והנפש האלוהית לא יכולה ללמוד ללא הוצאת הקול על ידי הגוף ובפרט כשלומד ומתפלל בקול הדיבור נובע ממאמץ הגוף ותפילה נעשית עם כל הגוף כמו שכתוב בתהילים פרק לה' פסוק י' "כל עצמותי תאמרנה וגו'".

  

עצה נגד שכחה

 

וזה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת עירובין סוף דף נג' עמוד ב' ואילך: ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה גריס בלחישה, (ברוריה אשתו של רבי מאיר מצאה תלמיד שלומד בלחש) בטשה ביה (הכתה בו בפיה) אמרה ליה לא כך כתוב (שמואל ב' פרק כג' פסוק (ה) כִּי לֹא כֵן בֵּיתִי עִם אֵל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ כִּי לֹא יַצְמִיחַ: אם ערוכה בכל רמ"ח אברים שלך משתמרת ואם לאו אינה משתמרת. כי השכחה היא מקליפת הגוף ונפש החיונית הבהמית שהן מקליפת נוגה בזוהר הקדוש חלק א' דף קצג' עמוד ב' מבאר את כפל הלשון בפסוק (בראשית פרק מ' פסוק (כג) וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ: כי מאחר ולא זכר מדוע יש להוסיף ש"וישכחהו" אלא מקום השכחה נובע מקץ סטרא דחשך כלומר מסוף וקצה קליפת החושך שהוא מקליפת נוגה. הנכללת לפעמים בקדושה והיינו כשמתיש כחן ומכניס כל כוחן בקדושת התורה או התפילה: אגב הזכרת העניין של לימוד או תפילה בכל עצמותי מוסיף רבנו שזה גם משמש כעצה טובה נגד השכחה כי הגוף מצד עצמו מקושר ומחובר לקליפת נוגה ועל ידי שמשקיע כוחות בלימוד ובתפילה באופן שכל עצמותי תאמרנה מכניע את הגוף וקליפת נוגה ואז ישמר הלימוד בגופו כשיהיה נפרד מקליפת נוגה ויתחבר לאור אין סוף. מכאן עצה פשוטה כשתלמד בקול ובחיות עם כל גופך הדברים יישארו ויזכרו ולא ישכחו.

 

הנפש נעשית מרכבה

 

זאת ועוד אחרת שכוח נפש החיונית המתלבש באותיות הדבור בתלמוד תורה או תפילה וכיוצא בהן או מצוות מעשיות הרי כל גידולו וחיותו מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש שהן כל אוכלים ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם שהיו תחת ממשלתה וינקו חיותם ממנה ועתה היא מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדושה על ידי כוח נפש החיונית הגדל ממנה שנתלבש באותיות אלו או בעשייה זו אשר הן הן פנימיות רצונו יתברך בלי שום הסתר פנים וחיותן נכלל גם כן באור אין סוף ברוך הוא שהוא רצונו יתברך ובחיותן נכלל ועולה גם כן כוח נפש החיונית

ועל ידי זה תעלה גם כן כללות קליפת נוגה שהיא כללות החיות של עולם הזה הגשמי והחומרי

כאשר כל הנשמה ונפש האלוהית שבכל ישראל המתחלקת בפרטות לששים ריבוא תקיים כל נפש פרטית כל תרי"ג מצוות התורה שס"ה לא תעשה להפריד שס"ה גידים של דם נפש החיונית שבגוף שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלוש קליפות הטמאות לגמרי שמהן נשפעים שס"ה לא תעשה דאורייתא וענפיהן שהן מדרבנן ושוב לא תוכל נפש החיונית לעלות אל השם אם נטמאה בטומאת השלוש קליפות הטמאות שאין להן עליה לעולם כי אם ביטול והעברה לגמרי כמו שכתוב בזכריה פרק יג' פסוק ב' וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ: ורמ"ח מצוות עשה להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה להעלות לו ולקשר ולייחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף בייחוד גמור להיות לאחדים ממש כמו שעלה ברצונו יתברך להיות לו דירה בתחתונים והם לו למרכבה כמו האבות. לא רק הנפש והגוף יוצאים מגלותם ונכללים בצד הקדושה אלא דבר זה פועל על כל העולמות.

ראשית מסביר רבנו מה נפעל בגופו של היהודי שכל כולו יוצא מגלותו ונהפך למרכבה לאלוהות כמו אבותינו אברהם יצחק ויעקב שהיו מרכבה לאלוהות.

כי החיות של הגוף הוא מקליפת נוגה וגם החיות של כל העולם הזה הגשמי הוא מקליפת נוגה וכשהאדם מתגבר על קליפת נוגה למשול עליה ולהנהיגה ולהוציאה מטומאת שלוש הקליפות הטמאות והעלאתה לצד הקדושה נהפך הגוף כולו למרכבה לאלוהות.

באופן כללי ישנם שני סוגי עבודת השם בזמן משך הגלות אנו עוסקים בעבודת ה"בירורים" שתפקידה לברר את ניצוצות הקדושה שנפלו לעמקי הקליפות והם למרות שמטבע תולדתם הם מצד קליפת נוגה והשלוש קליפות הטמאות שולטים עליהם ומושכים אותם למטה לצד האחר ותפקידנו הוא לברר ולהפריד את הטוב מהרע ואת האור האלוהי השבוי בגלות שלוש קליפות הטמאות ולהוציאו ממסגר אסיר. ואילו בגאולה העתידה עבודת השם תהיה עבודת ה"ייחודים" לייחד ולקשר כל דבר לצד הקדושה.

בזמן הגלות מתחלקת העבודה בין עבודת הבירורים ששייכת בעיקרה לבינוניים ועבודת הייחודים ששייכת בעיקרה לצדיקים. אך גם לבינוני ניתן לעבוד בעבודת הייחודים מיד לאחר שהתגבר על רוח הטומאה השולטת בקליפת נוגה ונהפכת עבודתו ברגע זה ולא באופן תמידי אבל בהחלט לעבודת הצדיקים עבודת הייחודים.

ומההצלחה על העולם הקטן הוא ה"גוף" נמשכת השפעה גם ב"גוף הגדול" הוא ה"עולם" וכדלהלן: 

 

עבודת היהודי פועלת על כל העולם

 

ומאחר שכללות נפש החיונית שבכללות ישראל תהיה מרכבה קדושה להשם אזי גם כללות החיות של עולם הזה שהיא קליפת נוגה עכשיו תצא אז מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה להיות מרכבה להשם בהתגלות כבודו וראו כל בשר יחדיו ויופיע עליהם גאון עוזו וימלא כבוד השם את כל הארץ וישראל יראו עין בעין כבמתן תורה דכתיב (דברים פרק ד' פסוק לה') אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ: ועל ידי זה יתבלעו ויתבטלו לגמרי כל שלוש קליפות הטמאות כי יניקתן וחיותן מהקדושה עכשיו היא על ידי קליפת נוגה הממוצעת ביניהן. על ידי ההכנעה של קליפת נוגה באדם ההכנעה זו מכניעה את כללות קליפת הנוגה וממילא דבר זה נפעל גם על כל העולם כולו.

כל ניצחון ואפילו הקטן ביותר תורם לניצחון הגדול עד לניצחון של הגאולה השלימה בכל העולם ובכל העולמות.

מכאן יובן פסק דינו של הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ד' שעל האדם להתבונן שהוא עצמו שקול וכל העולם כולו שקול ואם עשה פעולה אחת חיובית הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו.

 

הכול תלוי במעשינו ועבודתנו

 

ונמצא שכל תכלית של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי כבודו ואלוהותו יתברך ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ תלוי בהמשכת אלוהותו ואור אין סוף ברוך הוא לנפש החיונית שבכללות ישראל בכל רמ"ח אבריה על ידי קיומה כל רמ"ח מצוות עשה ולהעביר רוח הטומאה ממנה בשמירתה כל שס"ה מצוות לא תעשה שלא יינקו ממנה שס"ה גידיה

כי כללות ישראל שהם ששים ריבוא נשמות פרטיות הם כללות החיות של כללות העולם כי בשבילם נברא וכל פרט מהם הוא כולל ושייך לו החיות של חלק אחד מששים ריבוא מכללות העולם התלוי בנפשו החיונית להעלותו להשם בעלייתה דהיינו במה שמשתמש מעולם הזה לצורך גופו ונפשו החיונית לעבודת השם כגון אכילה ושתייה ודומיהם ודירה וכל כלי תשמישיו על הפסוק (בראשית פרק א' פסוק (א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: נאמר במדרש ילקוט שמעוני פרק א' אות ב' מדוע החל את סיפור הבריאה במילה "בראשית" אלא לומר לך שבשביל שני דברים שנקראו ראשית נברא העולם בשביל ישראל שנקראו ראשית שנאמר (ירמיה פרק ב' פסוק (ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם יְהֹוָה: ובשביל התורה שנקראת ראשית שנאמר (משלי פרק ח' פסוק (כב) יְהוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז:

מכאן שתכלית בריאת העולמות נעשה בשביל שישראל יקימו תורה ומצוות. וקיום זה ענינו גאולת קליפת נוגה מהקליפות והעלתם לצד הקדושה. וישראל זהו ראשי תיבות של ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה.

 

ירידה לצורך עליה

 

אלא שששים ריבוא נשמות פרטיות אלו הן שרשים וכל שורש מתחלק לששים ריבוא ניצוצות שכל ניצוץ הוא נשמה אחת וכן בנפש ורוח בכל עולם מארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשייה

וכל ניצוץ לא ירד לעולם הזה אף שהיא ירידה גדולה ובחינת גלות ממש כי גם שיהיה צדיק גמור עובד השם ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלות דביקותו בהשם בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעולם הזה החומרי לא מינה ולא מקצתה שורש ביטוי זה מופיע בתלמוד מסכת סוטה דף ה' עמוד א' ושם דובר האם לתלמיד חכם נדרש קצת מדת גאווה כדי שיקבלו דבריו ורב נחמן בר יצחק טוען שלא ממינה ולא מקצתה. ואין ערך ודמיון ביניהם כלל כנודע לכל משכיל שהגוף אינו יכול לסבול כו' במילת וכו' הכוונה להענין שהגוף עצמו לא יכול לסבול ענינים פשוטים כמו אהבה ויראה אלא אם כן הוא יתוקן ולכן כתב רבנו בוכו' להורות שאין כדאי להזכיר מצב שלילי אבל לצערנו אפשרי. אלא ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית הוא כדי לתקנם בלבד ולהפרדם מהרע של שלוש קליפות הטמאות על ידי שמירת שס"ה לא תעשה וענפיהן ולהעלות נפשו החיונית עם חלקה השייך לה מכללות עולם הזה ולקשרם ולייחדם באור אין סוף ברוך הוא אשר ימשיך בהם על ידי קיומו כל רמ"ח מצוות עשה בנפשו החיונית שהיא היא המקיימת כל מצוות מעשיות כנזכר לעיל (פרק לה')

וכמו שכתוב [בעץ חיים שער כ"ו (פרק א')] ואמנם ידעת גם כן כי כל המצות אינם אלא לצרף ולברר הצלם והחומר אך הצורה אינה צריכה תיקון כלל כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו' ולא הוצרכה להתלבש בעולם הזה כו' בצלם וחומר רק להמשיך בהם אור לתקנם והבן זה מאד. כי זה טעם ירידת הנשמה בעולם הזה לתקן ולברר דוגמת גלות השכינה לברר ניצוצין שנפלו כנודע. ודע כי יש מלאכים גדולים מהנשמה ומלאכים קטנים מהנשמה ולכן אותן המלאכים אינם בחינת גוף כמו האדם כי אינם מתלבשים בגוף והבן זה מאד. רק להמשיך אור לתקנם כו' אמנם בחינת המלאכים המלוין לאותו אדם הם פחותין ממנו כי האדם עצמו הוא צורה והמלאכים המלוין לו הם תרי"ג איברי הצלם עבדים ומרכבה שלו נמצא שיש מלאכים מרכבה לאדם ואלו המלאכים הם גרועים מהאדם אך המלאכים שהם מרכבה לקודשא בריך הוא הם גבוהים מאדם והוא ממש דוגמת סוד גלות השכינה לברר ניצוצין וכו'. ובזה תבין שיש מלאכים גדולים מהנשמות כנ"ל:

לאחר שהוסבר כי ישנם ששים ריבוא נשמות בישראל לכאורה אינו מובן הרי ישנם בפועל יותר נשמות יהודיות בעולם ועל כך מסביר רבנו ששישים ריבוא נשמות פרטיות אלו הם שורשים שכל שורש כולל בתוכו שישים ריבוא נשמות.

ירידת הנשמה לעולם הזה התחתון אינה לצורך תיקון לנשמה או עונש חס ושלום כי הנשמה עצמה טהורה היא ואינה צריכה תיקון כלל אלא כל תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה הוא לצורך עליה למעלה.

אך יודגש כי עליית הנשמה אפשרית רק לאחר הירידה לעולם הזה. ולמרות שירידה זו היא ירידה עצומה אפילו אצל צדיק העובד את השם ביראה ואהבה אין לזה ערך לאותה עבודה כמו שהיא בעולמות עליונים מבלי הפרעת הגוף. אך כאמור העלייה יכולה להיות רק על ידי תיקון ובירור הנפש הבהמית והגוף הניזונים מקליפת נוגה ואז העלייה היא גדולה יותר ממה שהיה לפני הירידה.

 

מעלת מצוות הצדקה

 

ובזה יובן מה שהפליגו רבותינו זיכרונם לברכה במאוד מאד במעלת הצדקה בתלמוד מסכת בבא בתרא דף ט' עמוד א' מופיעים מספר מאמרי חכמינו זיכרונם לברכה למעלת הצדקה ואחד מהם "אמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצוות שנאמר (נחמיה פרק י' פסוק (לג) וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: מצווה לא נאמר אלא מצוות" ואמרו ששקולה כנגד כל המצוות ללמדך ששקולה כנגד כל המצוות. ובכל תלמוד ירושלמי לדוגמא במסכת פאה פרק ח' הלכה ח' וכן במסכת הוריות פרק ג' הלכה ד'. היא נקראת בשם מצווה סתם כי כך היה הרגל הלשון לקרא צדקה בשם מצווה סתם

מפני שהיא עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה שכולן הן רק להעלות נפש החיונית להשם שהיא היא המקיימת אותן ומתלבשת בהן ליכלל באור אין סוף ברוך הוא המלובש בהן ואין לך מצווה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצוות הצדקה

שבכל המצוות אין מתלבש בהן רק כוח אחד מנפש החיונית בשעה מעשה המצווה לבד אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו הרי כל כוח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו וכשנותן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה להשם וגם מי שאינו נהנה מייגעו מכל מקום הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית הרי נותן חיי נפשו להשם. ומתוך כל המצוות המעשיות אין לך מצווה מעשית שבה הנך משקיע את כל גופו ונפשו וחיותו כמו מצוות הצדקה.

ולכן הפליגו חכמינו זיכרונם לברכה במעלת מצוות הצדקה וכן בכלל בתלמוד הירושלמי נקראת מצוות הצדקה בשם מצווה סתם להורות שמצווה זו היא שורש כל העניין של עשיית המצוות המעשיות הגורמות להמשכת וגילוי האור אין סוף ברוך הוא.

והטעם לכך הוא מפני שבכסף זה יכול להשיג לחיי נפשו ובנתינתו את הכסף לצדקה הוא בעצם מוותר על חיי נפשו ועוד שהרי בכל מצווה מעשית מושקע רק כוח אחד מכוחות נפשו ואילו בצדקה כל כולו מונח שם.

 

גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה

 

ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת בבא בתרא דף י' עמוד א' "אמר רבי יוחנן גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר (ישעיה פרק נו' פסוק (א) כֹּה אָמַר יְהֹוָה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת: לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כוחות ובחינות בכמה מצוות מעשיות אחרות. לא רק שבשעת עשיית מצווה האדם נעשה מרכבה לאלוהות ויוצא מהגלות הפנימית בה הוא שרוי במצוות הצדקה מאחר והוא משקיע את כל כוחות נפשו הרי שמצווה זו מקרבת ומביאה ומחישה את הגאולה הכללית.

אלא שעדיין צריך לבאר הרי ידוע שהתלמוד גדול מן המעשה ובפרט תלמוד תורה ועל כך מסביר רבנו בהמשך.

 

ותלמוד תורה כנגד כולן

 

ומה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה ש במשנה מסכת פאה פרק א' משנה (א) אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם: הרי שגמילות חסידים קרי צדקה נמוכה מתלמוד תורה שהוא כנגד כל הנזכרים לעיל. היינו מפני שתלמוד תורה היא בדיבור ומחשבה שהם לבושים הפנימיים של נפש החיונית וגם מהותן ועצמותן של בחינות חכמה בינה דעת מקליפת נוגה שבנפש החיונית נכללות בקדושה ממש כשעוסק בתורה בעיון ושכל

ואף שמהותן ועצמותן של המידות חסד גבורה תפארת כו' לא יוכלו להם הבינוניים להפכם לקדושה היינו משום שהרע חזק יותר במדות מבחכמה בינה דעת מפני יניקתן שם מהקדושה יותר כידוע ליודעי חכמה נסתרת:

זאת ועוד אחרת והיא העולה על כולנה במעלת עסק תלמוד תורה על כל המצוות על פי מה שכתוב לעיל (פרק כג') בשם התיקונים (תיקון ל') דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברים דמלכא וכמו באדם התחתון דרך משל אין ערוך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח איבריו לגבי החיות שבמוחין שהוא השכל המתחלק לשלוש בחינות חכמה בינה דעת ככה ממש דרך משל להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ בהארת אור אין סוף ברוך הוא המתלבשת במצוות מעשיות לגבי הארת אור אין סוף שבבחינת חכמה בינה דעת שבחכמת התורה איש איש כפי שכלו והשגתו.

ואף שאינו משיג אלא בגשמיות הרי התורה נמשלה למים שיורדים ממקום גבוה כו' מקור עניין זה הוא בתלמוד מסכת תענית דף ז' עמוד א' "אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב (ישעיה פרק נח' פסוק (א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וגו' וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב: לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקימין אלא במי שדעתו שפלה". כמו שנתבאר לעיל (פרק ד') ולכאורה איך ניתן לומר על המצוות ובפרט מצוות הצדקה שהיא שקולה כנגד כל המצוות הרי תלמוד תורה עולה על כולן.

ובפרט שבקיום המצוות ניתן לתקן רק את המידות וגם אז באופן מוגבל ואילו בלימוד תורה האדם מתאחד עם הכוחות הפנימיים יותר של הנפש כמו מחשבה ודיבור מה שאין כן במצוות מעשיות רק כוח המעשה מתלבש במצווה.

ובפרט ובעיקר ישנו הבדל גדול מאד במעלת המוחין על המידות ובלימוד תורה מושקע המוחין של האדם מה שאין כן במצוות מעשיות רק מידותיו. אם כן איה איפה הנחמה לבינוני שבבחינה המעשית יש לו הצלחה הרי זה נמוך ממעלת המוחין ומעלת לימוד התורה המושקע בכוחות הפנימיים של האדם?. והתשובה לכך בהמשך.

 

לא המדרש עיקר אלא המעשה

 

ואף על פי כן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה במשנה מסכת אבות פרק א' משנה (יז) שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא, ובדברים פרק ז' פסוק (יא) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם: כתיב ומבטלים תלמוד תורה לקיים מצווה מעשית כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים מקורו מהתלמוד מסכת מועד קטן דף ט' עמוד א': ושם מסופר שרבי יונתן בן עמסיי ורבי יהודה בן גרים ישבו לפני רבי שמעון בר יוחאי ולמדו ממנו הלכות נדרים, כשרצו להיפרד ממנו קרא רבי שמעון בר יוחאי לבנו ואמר לו בני אדם הללו אנשים של צורה הם (כלומר חכמים – רש"י) לך להתברך מהם הלך רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ומצא אותם מסבירים סתירה בין שני פסוקים. פסוק אחד כתוב במשלי פרק ד' פסוק (כו) פַּלֵס מַעְגַּלּ רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ: (פירש רש"י כלומר שקול בפלס את המצוות ועיין איזו מצווה גדולה ועשה הגדולה) ופסוק שני במשלי פרק ה' פסוק (ו) אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע: (פירש רש"י משמע עשה כל מצווה בין גדולה ובין קטנה, ואל תניח קטנה מפני הגדולה), והסבירו שאין כאן סתירה אלא פסוק ראשון מדבר במצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים ואז בחר לך מצווה גדולה והנח הקטנה לאחרים והפסוק השני מדובר במצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים ואז עשה בין קטנה ובין גדולה. משום כי זה כל האדם ותכלית בריאתו וירידתו לעולם הזה להיות לו יתברך דירה בתחתונים דווקא לאהפכא חשוכא לנהורא וימלא כבוד השם את כל הארץ הגשמית דייקא וראו כל בשר יחדיו כנזכר לעיל (בפרק זה ובפרק לו')

מה שאין כן כשאפשר לעשותה על ידי אחרים אין מבטלים תלמוד תורה אף שכל התורה כולה אינה אלא פירוש המצוות מעשיות והיינו משום שהיא בחינת חכמה בינה דעת של אין סוף ברוך הוא ובעסקו בה ממשיך עליו אור אין סוף ברוך הוא ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה על ידי פיקודין שהן אברים דמלכא וזהו שאמר רב ששת בתלמוד מסכת פסחים דף סח' עמוד ב' רב ששת היה חוזר על תלמודו אחת לשלושים יום כשהיה נשען על משקוף הדלת ואמר חדאי נפשי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי מארמית ללשון הקודש שמחי נפשי שמחי נפשי בשבילך אני קורא ובשבילך אני שונה. כמו שמבואר במקום אחר באריכות: נכון שתלמוד תורה נחשב כנגד ובמעלה יתירה ממצות מעשיות אך בוודאי אינו העיקר כי רק מי ששייך לכך, כגון תלמיד חכם שמושקע כולו בלימוד התורה ורואה ברכה בעמלו עמל התורה אז נחשב לימוד תורה שלו בכלל מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. וכן ידוע שלא המדרש עיקר אלא המעשה ומתי תלמוד גדול כשהוא מביא לידי מעשה.

אבל עיקר המשכת האור אין סוף הוא על ידי קיום מצוות מעשיות דווקא בהם דווקא מהפכים חושך הגלות וחושך הגוף לאור וקדושה.

 

קרוב השם לכל קוראיו

 

והנה המשכה והארה זו שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור אין סוף ברוך הוא על נפשו ועל נפשות כל ישראל היא השכינה כנסת ישראל מקור כל נשמות ישראל כמו שיתבאר לקמן (בפרקים מא' ונב') על ידי עסק התורה נקראת בלשון קריאה קורא בתורה

פירוש שעל ידי עסק התורה קורא להקדוש ברוך הוא לבוא אליו כביכול כאדם הקורא לחברו שיבוא אליו וכבן קטן הקורא לאביו לבוא אליו להיות עמו בצוותא חדא ולא ליפרד ממנו ולישאר יחידי חס ושלום

וזה שכתוב (תהילים פרק קמה' פסוק יח') קָרוֹב יְהֹוָה לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת: בתלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ג' הלכה ח' על הפסוק בדניאל פרק ח' פסוק (יב) וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה: מסביר התלמוד אימתי שישראל משליכים דברי תורה ארצה מלכות עובדי כוכבים ומזלות גוזרת ומצלחת שנאמר ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה ואין אמת אלא תורה שנאמר (משלי פרק כג' פסוק (כג) אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה: דהיינו שקורא להקדוש ברוך הוא על ידי התורה דווקא לאפוקי מארמית ללשון הקודש "להוציא" כלומר להבדיל ממי שקורא שלא על ידי התורה. מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה אלא צועק כך אבא אבא וכמו שקובל עליו הנביא בישעיה פרק סד' פסוק ו' וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ כו' מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ כִּי הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ: וכמו שמבואר במקום אחר (סוף פרק מ').

ומזה יתבונן המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה כמו שנתבאר לעיל [פרק כ"ג]. ולסיום מדגיש רבנו את גודל המעלה בלימוד התורה והמשכת אור אין סוף על ידה כי לימוד התורה מצוין כקורא בתורה, ואין הכוונה לקריאה ועיון בלבד אלא מלשון קריאה לחבר או לאב על ידי בנו ואז כשאדם קורא לחברו חברו נפנה אל הקורא בכל ישותו ובכל רמ"ח אבריו כך גם בלימוד התורה שנחשב כקורא בתורה היינו שקורא לקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא נפנה אליו.

ממילא המשכת האור אין סוף בלימוד התורה הוא במעלה נפלאה ולכן כל המשכיל על דבר השם ידע כיצד לגשת ללימוד התורה, כדבעי למהוי.

  

סכום הפרק

 

וממשיך רבנו בפרק זה לבאר שעיקר הגילוי שיהיה לעתיד לבוא בימות המשיח תלוי במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות.

כי המשכת אור אין סוף ברוך הוא בביצוע מצווה עתה בזמן הגלות הרי הוא גאולה מסוימת הגואלת את האור האלוהי מעמקי הקליפות.

ולא רק בגוף של היהודי נפעלת גאולה מסוימת זאת אלא בכל העולמות ואפילו העולמות העליונים וכל סדר ההשתלשלות של הבריאה.

ומאחר וכל זה נעשה על ידי ביצוע מצווה בכוחו של יהודי מובן אם כן שירידת נשמתו לעולם הזה אינה עונש או חסרון בנשמה אלא זכות גדולה שנבחרה נשמתו להיות ממקימי הרצון העליון.

הבחירה בתחתון דווקא מלמדת על מעלתם של המצוות המעשיות ואפילו יותר מלימוד תורה בעולם למרות שבלימוד תורה מעלה עצומה בפני עצמה אף על פי כן לא המדרש עיקר אלא המעשה ובפרט מצוות הצדקה ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".

כי תכלית השלמות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי, תלוי במעשינו ועבודתנו במשך הגלות. כי הגורם שכר המצווה היא המצווה בעצמה. כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור אין סוף ברוך הוא להתלבש בגשמיות העולם הזה. דווקא בדברים גשמיים שמשתמש בהם למצווה ממשיך אור אין סוף כמו קלף בהמה שנהפכה לתפילין ואתרוג הצומח בעץ נהפך למצווה ולברכה, והכסף הגשמי הפך למצוות צדקה כל עניני העולם הזה היו תחילה תחת ממשלת קליפת נוגה. ובקיום המצווה ולא רק במצוות מעשיות אלא גם בלימוד תורה ותפילה כי הרי הרהור לא נחשב כדבור ועקימת השפתיים נחשב כמעשה ואם מקיים המצוות ולומד תורה בחיות יותר החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור אין סוף ברוך הוא. וכן כוח נפש החיונית הבהמית. וגם כל אוכלים ומשקים שאכל ושתה ונעשו דם. מתהפכים מרע לטוב להיכלל בקדושה. ועל ידי זה תעלה גם כן כללות קליפת נוגה. וכללות ישראל שהם כללות החיות של כל העולם כולו וכשכל אחד יעלה חלקו שבעולם יתעלה כללות העולם. וזהו תכלית ירידת הנשמה.

ומה שהפליגו רבותינו זיכרונם לברכה במאוד מאד במעלת הצדקה. עד שנקראת מצווה סתם. והיא שקולה כנגד כל המצוות. כי בהם מורגש יותר העלאת כל החיות לקדושה שהרי בכסף זה יכול לקנות חיי נפשו ובכל זאת נתנו לצדקה.

ומה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שתלמוד תורה כנגד כולן. כי על ידי לימוד תורה ממשיך לא רק את המידות של האדם אלא גם את המוחין שלו שהן באין ערוך נעלים יותר מהמידות ועוד שבהם משתמשים בלבושים הפנימיים יותר של האדם כמו מחשבה ודבור לעומת מצוות מעשיות שהשימוש הוא בו בכוח המעשה בלבד. ואף שהמשכת החיות שבחכמת התורה היא למעלה מכוחו של היהודי אבל התורה ירדה ממקום גבוה למקום נמוך כמו המים שהתורה נמשלה למים.

ואף על פי כן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה לא המדרש עיקר אלא המעשה. כי זה המעשה תכלית כל בריאת העולמות אבל כל זה כשמצליח בלימודו וזאת מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כי במצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים מפסיקים מלימוד התורה למען המצווה.

והמשכה והארה שהאדם ממשיך על נפשו ונפשות כל ישראל על ידי עסק התורה נקראת בלשון קריאה "קורא בתורה". כמו שכתוב קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת, ואין אמת אלא תורה. ומזה ישכיל כל אדם כיצד עליו ללמוד תורה.

אגב לימוד הפרק ניתנה לנו עצה מרבנו הזקן כיצד לא לשכוח את לימוד התורה והוא על ידי לימוד בקול ובהוצאת הלימוד בפיו.

 

סיפור חסידי לפרק

 

פעם היה יהודי בשם ר' יוסל עני מרוד אך ירא אלוהים, לפרנסתו היה מוכר "כעכים", אך בביתו משפחה גדולה והפרנסה אינה מספיקה לכן היה משלים הכנסתו על ידי סיוד בבתים ואשתו הייתה מכבסת בגדים בבתי עשרים, וכך היה מקבץ על יד לפרנסתו.

לימים הגיעו ימי בין המייצרים אף אחד לא מסייד את ביתו וגם כביסות לא עושים ולא כל כך רצים לקנות כעכים ומטה ידו נחלש מיום ליום.

בימים אלו הגיע לעיירה הצדיק הגדול רבי זושא מאנפולי והוא במרכבתו נכנס לשוק, כל היהודים רצו לקראתו כדי לזכות להתברך מפיו. אך הוא הצדיק מבקש את יוסף שייגש אליו.

ר' יוסל שמע שהצדיק בא לעיר אך לא התקרב למרכבתו כי ממילא אין לו שום פרוטה בכיסו לתת פדיון נפש לצדיק ולבוא בידיים רקות לא עלה על דעתו.

אמנם שמע ר' יוסל כי הצדיק מחפש את יוסף ואכן שמי יוסף, אבל כמה יוסף איכא בשוקא (כמה יוסף יש בשוק) בוודאי אין הכוונה אליו.

אך הצדיק מחפש את יוסף וכל ה"יוספים" שנגשו נדחו לא אתה הוא המבוקש.

עד שבכל זאת נגש ר' יוסל והצדיק מיד מחייך אליו חיוך רחב ושואל ר' יוסף מה מצב הפרנסה?

ברוך השם אבל רע מאד – עונה ר' יוסל.

הצדיק שולף מתוך העגלה בקבוק יין, מוזג לר' יוסל כוסית, ר' יוסל מברך על היין "בורא פרי הגפן" ושותה מעט ומאחל לרבי לחיים טובים ולברכה.

הרבי מוציא מכיסו שלוש מטבעות ומעניק לר' יוסל ואומר לו תטיל מטבעות אלו לקופת צדקה אשר בביתך ותן אחר כך מטבע אחת לצדקה והשנייה לצורכי ביתך והשלישית תשאיר בקופה. וזכור זאת תמיד לבל תישאר הקופה ריקה לעולם.

וזכור זאת לעולם כשם שברכת ברכת בורא פרי הגפן וגפן הם ראשי תיבות ג' "גוף בריא" (באידיש גיזוענט) פ' "פרנסה" נ' "נחת". שתמיד תהיה בריא ופרנסתך תהיה מצויה תדיר ושיהיה לך נחת מהילדים.

ברכתו של הצדיק התקיימה במלאה ור' יוסל הפך לבעל צדקה גדול כשכל פעם הוא מוציא מטבעות מקופת הצדקה ומחלק לעניים ולנזקקים.

 

פרסום תגובה חדשה

test email