מבוא לפרק

בהמשך לפרק הקודם בו למדנו ששורש העבודה ועיקרה וראשיתה היא היראה דווקא ואפילו אם היראה היא רק יראה תתאה הנובעת מהתבוננות בכך שהקדוש ברוך הוא הניח את העליונים ומייחד מלכותו עלינו.

יראה זו שייכת לכל אדם ומאפשרת לו להימנע מלעבור על מצוותיו יתברך ולעשות ככל המוטל עליו בקיום המצוות בבחינת "סור מרע ועשה טוב".

תחילה יזכיר רבנו כי יראה זו נפעלת עלינו בזכות משה רבנו "הרועה הנאמן" המלמד אותנו דעת ואמונה לירא את השם יתברך ולעובדו בלבב שלם. ולא רק משה רבנו אלא כל הצדיקים קדושי עליון חכמי ישראל לדורותיהם עיני העדה שהם ניצוץ ממשה רבנו מזכים ומלמדים את העם דעת ואמונה ויראת השם.

ימשיך רבנו בפרק זה ללמד כי הדרך הישרה להגיע לגילוי ה"אוצר של יראת שמים" הוא על ידי התבוננות והתבוננות זו נדרשת שתבוא ביגיעת בשר ויגיעת נפש.

ולסיום נלמד כי התבוננות זאת תקבע את היראה בלבנו והנדרש מאתנו להפוך את האמונה לאימון והרגל כדי לקבוע את האמונה והיראה בלבנו.

היראה נמשלה כ"דבר קטן"

והנה במה שנתבאר לעיל (פרק מא') בעניין יראה תתאה יובן היטב מה שכתוב בגמרא בתלמוד מסכת ברכות דף לג' עמוד ב' "אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר על פסוק בדברים פרק י' פסוק יב' וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: אטו יראה מילתא זוטרתי היא בתרגום מארמית ללשון הקודש וכי יראה דבר קטן הוא? והרי אמר רבי חנינא משום רבי שמעון בר יוחאי אין לו לקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר (ישעיה פרק לג' פסוק (ו) וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ:  (אם כן שיראת שמים היא אוצר ולאוצר לא כל אחד יכול להגיע ולהיכנס אז למה מגדירים את היראה כדבר קטן ערך?, ומשיבה הגמרא) אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו' בתרגום מארמית כן! לגבי משה דבר קטן הוא. דאמר רבי חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול".

דלכאורה אינו מובן התירוץ דהא שואל מעמך כתיב. ביראה תתאה הנובעת מעצם נפשו של היהודי יובן היטב מאמר התלמוד על הפסוק (דברים פרק י' פסוק יב') וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ וגו' כלומר בסך הכול מה נדרש מאתנו? כִּי אִם לְיִרְאָה דהיינו הנדרש מהקדוש ברוך הוא לישראל בסך הכול ליראה את השם. על כך נשאל בתלמוד וכי יראה היא דבר קטן בעיניך? ומשיב כן! לגבי משה נחשבת היראה לדבר קטן.

לכאורה אינו מובן מה הוא שאל ומה נענה הרי השאלה לא לגבי משה רבנו שבוודאי יראתו שלמה ולכן כשיש לך יראה נחשב הדבר לפעוט הערך כמו במשל שהביא שכשיש לך כלי גדול הוא נחשב לדבר קטן. אלא השאלה היא לגבנו כי בפסוק נכתב לעם ישראל בכלל ולא למשה בפרט אם כן מהי התשובה לגבי משה.

משה רבינו "הרועה הנאמן"

אלא העניין הוא כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו עליו השלום

כי הוא משבעה רועים מקור הביטוי הוא ממיכה פרק ה' פסוק (ד) וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם אַשּׁוּר כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ וְכִי יִדְרֹךְ בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם: ופירשו בתלמוד מסכת סוכה דף נב' עמוד ב' מי הם שבעת הרועים? דוד באמצע אדם שת ומתושלח מימנו אברהם יעקב ומשה בשמאלו, ומי הם שמונה נסיכי אדם? ישי ושאול ושמואל עמוס צפניה צדקיה ומשיח ואליהו הממשיכים חיות ואלוהות לכללות נשמות ישראל שלכן נקראים בשם רועים ומשה רבנו עליו השלום הוא כללות כולם ונקרא רעיא מהימנא בתרגום מארמית ללשון הקודש רועה נאמן אך ניתן לומר אף רועה האמונה.

דהיינו שממשיך בחינת הדעת לכללות ישראל לידע את השם כל אחד כפי השגת נשמתו ושרשה למעלה ויניקתה משרש נשמת משה רבנו עליו השלום המושרשת בדעת העליון שבעשר ספירות דאצילות המיוחדות במאצילן ברוך הוא שהוא ודעתו אחד והוא המדע כו' בהלכות יסודי תורה פרק ב' הלכה י' כותב הרמב"ם "הקדוש ברוך הוא מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פנה ובכל דרך ייחוד. … נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד". תפקידו של משה רבנו בהיותו אחד משבעה הרועים הזנים ומפרנסים את העם. והוא משה רבנו עליו השלום עולה על כולם בהיותו נקרא ה"רועה הנאמן" או רועה האמונה.

עיקר השפעתו באמונה היא חיזוק הדעת. כלומר ההתקשרות של העם בדעת העליון שממנו נאצלו כל הנאצלים.

ניצוץ ממשה רבנו בכל חכמי הדורות

ועוד זאת יתר על כן בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבנו עליו השלום ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה ללמד דעת את העם ולידע גדולת השם ולעובדו בלב ונפש כי העבודה שבלב היא לפי הדעת כמו שכתוב בדברי הימים א' פרק כח' פסוק ט' וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד: ולעתיד הוא אומר בירמיה פרק לא' פסוק לג' וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהֹוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי וגו' לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהֹוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד:

אך עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה שידעו גדולת השם מפי סופרים ומפי ספרים אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת השם ולתקוע מחשבתו בהשם בחוזק ואומץ ההבדל בין חזק ואמיץ הוא שחזק היינו בגופו מכוח התולדה ובא בהמשך לפעולותיו של האדם כמו שכתוב בשמואל ב' פרק ג' פסוק (א) וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וַדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים: ואילו "אמיץ" בא מכוח הנרכש שהולך ומתגבר ומתחזק על עצמו כמו שכתוב באיוב פרק ט' פסוק (ד) חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם: וניתן לשייך את החוזק ללב ואת האמיצות למוח. הלב והמוח עד שתהא מחשבתו מקושרת בהשם בקשר אמיץ וחזק כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו כנודע (פרק ג') שדעת הוא לשון התקשרות כמו בראשית פרק ד' פסוק א' וְהָאָדָם יָדַע וגו' אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהֹוָה: לא רק משה רבנו מעורר ומלמד על האמונה אלא כל חכמי ישראל לדורותיהם עיני העדה שהם ניצוץ ממשה רבנו ובאים מכוחו מלמדים דעת את העם.

ואין הכוונה בדעת למידע וידע בלבד, שהרועה אמור לספק לעם, אלא לעניין ההפנמה. כלומר נדרש מהרועה שיפעל על איש ישראל לתקוע מחשבתו, מוחו וליבו בעניין הדעת והאמונה והדעת הכוונה להתקשרות לדבר כמו בנישואין שהאדם ידע את חוה אשתו ובנישואין המצב הוא והיו לבשר אחד כלומר התאחד עם הדבר עד שנהיה חלק מאישיותו.

יגיעת בשר ויגיעת נפש

וכוח זה ומידה זו לקשר דעתו בהשם יש בכל נפש מבית ישראל ביניקתה מנשמת משה רבנו עליו השלום

רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף צריכים ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת.

האחת היא יגיעת בשר לבטש את הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על אור הנפש כמו שנתבאר לעיל (פרק כט') בשם הזוהר (זוהר חלק ג' דף קסח' עמוד א') דגופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה מארמית ללשון הקודש גוף שלא נכנס בו אור הנשמה מכים אותו. והיינו על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב כמו שנתבאר שם.

והשנית היא יגיעת הנפש שלא תכבד עליה העבודה ליגע מחשבתה להעמיק ולהתבונן בגדולת השם שעה גדולה רצופה

כי שיעור שעה זו אינו שווה בכל נפש

יש נפש זכה בטבעה שמיד שמתבוננת בגדולת השם יגיע אליה היראה ופחד השם כמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים סימן א' בסעיף ד' "ומיד שניעור משנתו כדי שיוכל להתגבר על יצרו לקום בזריזות … יחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב וידע שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא חופף עליו וכו'. ובסעיף ה' … כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עומד עליו ורואה במעשיו. כשיתבונן האדם שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה וכו' וההכנעה בפחד השם ובושתו ממנו תמיד. ואם לא יגיע אליו מיד יעמיק הרבה בענין זה עד שיגיע אליו וגם ישוב בתשובה שלימה על כל עונותיו שהם המונעים מהגיע אליו היראה. כלומר מצד משה רבנו וחכמי הדורות ניתנו לנו כל הכוחות לפועל ולקבל ולקבוע בנפשנו את האמונה והיראה בלב. אך מצד האדם בהיותו מלובש בגוף המסתיר ומעלים על אור הנשמה נדרשת יגיעה כפולה ומכופלת. כלומר יגיעה בשני עניינים וכל יגיעה בהרחבה ובריבוי. דהיינו:

א. יגיעת בשר – לבטש את הגוף ביגיעה גדולה ובהשקעה מרובה בהרהורי תשובה מעומק הלב לבטש את הגוף כדי שיאיר אור הנשמה.

ב. יגיעת נפש – להשקיע התבוננות בגדולת השם כי אם האדם לא מתעורר בהתבוננות קלה עליו להשקיע יותר ויעמיק במחשבתו עד שתגיע אליו היראה.

הדרך לגילוי ה"אוצר של יראת שמים"

ויש נפש שפלה בטבעה ותולדתה ממקור חוצבה ממדרגות תחתונות דעשר ספירות דעשיה ולא תוכל למצוא במחשבתה האלוהות כי אם בקושי ובחזקה

ובפרט אם הוטמאה בחטאת נעורים שהעוונות מבדילים כו' [כמו שכתוב בספר חסידים סימן ל"ה] ומכל מקום בקושי ובחזקה שתתחזק מאד מחשבתו באומץ ויגיעה רבה ועומק גדול להעמיק בגדולת השם שעה גדולה בודאי תגיע אליו על כל פנים היראה תתאה הנזכרת לעיל (פרק מא')

וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת מגילה דף ו' עמוד ב' "אמר רב יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין ואם יאמר לך לא יגעתי ומצאתי אל תאמין יגעתי ומצאתי תאמין.

וכדכתיב במשלי פרק ב' פסוקים (ד) אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה: (ה) אָז תָּבִין יִרְאַת יְהֹוָה וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא: פירוש כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ שחופר אחריו ביגיעה עצומה כך צריך לחפור ביגיעה עצומה לגלות אוצר של יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל שהיא בחינה ומדרגה שלמעלה מהזמן והיא היראה הטבעית המוסתרת הנזכרת לעיל (פרק מא') יראת השם היא אוצרו ואת אוצר יראת שמים מדמה רבנו לאוצר הטמון באדמה.

וכשם שאדם החופר באדמה על מנת לחפש את האוצר הטמון בה משקיע מאמצים רבים וכוחות מרובים ללא ליאות כך ביראת השם המסותרת וטמונה בלבו של אדם נדרש מאמץ וכוח רב להגיע ולגלותה.

ומאחר והיראה הטמונה בלבנו שורשה ממקור עליון נעלה ושם הוא למעלה מן הזמן אין מגבלות הזמן חלים עליה ולכן אין מצב שהיום לא תמצא אולי מחר או שיש צורך בזמן רב כדי להגיע אליה היא נמצאת ובהישג יד תמיד כל הימים.

הדרך לקבוע את היראה בלב

רק שכדי שתבוא לידי מעשה בבחינת יראת חטא להיות סור מרע במעשה דבור ומחשבה צריך לגלותה ממצפוני בינת הלב שלמעלה מהזמן להביאה לבחינת מחשבה ממש שבמוח להעמיק בה מחשבתו משך זמן מה (ממש) עד שתצא פעולתה מהכוח אל הפועל ממש

דהיינו להיות סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה מפני השם מונה כאן ארבעה ביטויים שההבדל ביניהם הוא צופה ומביט המורים על ראיה בעוד שמאזין ומקשיב מורים על השמיעה וההבדל כדלהלן. א.  הצופה: מלשון ציפייה ותקווה להתגשמות הנראה כמו שכתוב באיכה פרק ד' פסוק (יז) עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ: ב. ומביט הבטה באה בדרך כלל לפני הראיה כשנותן מבט קל לפני שמתבונן ורואה את כל הפרטים כמו שכתוב בשמואל א' פרק יז' פסוק (מב) וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה: או בתהילים פרק צא' פסוק (ח) רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: "רק בעיניך תביט (ואחר כך) ושלמת רשעים תראה". ג. ומאזין ד. ומקשיב מאזין ומקשיב: יורו על השמיעה אלא שחכמינו פירשו את טעם ההבדל בין דברי משה בדברים פרק לב' פסוק (א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: לדברי ישעיה שאמר בפרק א' פסוק (ב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: שהאזנה היא מקרוב ובהיות משה כולו למעלה השמים קרובים אליו ולכן האזינו השמים אצל משה וישעיה שהיה למטה אומר האזיני ארץ מקרוב ואילו הקשבה תורה על מרחק מהדבר הנשמע. ומבין אל כל מעשהו ובוחן כליותיו ולבו וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה המשנה במסכת אבות פרק ב' משנה א' רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים כו' וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, כו' וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

וגם כי אין לו דמות הגוף הרי אדרבה הכל גלוי וידוע לפניו ביתר שאת לאין קץ מראיית העין ושמיעת האזן על דרך משל

רק הוא על דרך משל כמו אדם היודע ומרגיש בעצמו כל מה שנעשה ונפעל באחד מכל רמ"ח איבריו כמו קור או חום ואפילו חום שבציפורני רגליו על דרך משל אם נכוה באור וכן מהותם ועצמותם וכל מה שמתפעל מהם יודע ומרגיש במוחו

וכעין ידיעה זו על דרך משל יודע הקדוש ברוך הוא כל הנפעל בכל הנבראים עליונים ותחתונים להיות כולם מושפעים ממנו יתברך כמו שכתוב בדברי הימים א' פרק כט' פסוק יד' וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ: וזהו שאמרו (פיוט לראש השנה) אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם. לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמוֹת וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית. כִּי אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ: אַתָּה זוֹכֵר אֶת כָּל הַמִּפְעָל. וְגַם כָּל הַיְצוּר לֹא נִכְחַד מִמֶּךָּ:

וכמו שכתב הרב משה בן מימון בהלכות יסודי תורה פרק ב' הלכה ט' כותב הרמב"ם "כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה ראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו". [והסכימו לזה חכמי הקבלה כמו שכתב הרב משה קרדוברו ב(ספרו) פרד"ס (שער מהות והנהגה פרק יג')] שבידיעת עצמו כביכול יודע כל הנבראים הנמצאים מאמיתת המצאו וכו'

רק שמשל זה אינו אלא לשכך את האזן מקור ביטוי זה הוא מהמדרש מכילתא לפרשת יתרו פרשה ג' על הפסוק בשמות פרק יט פסוק (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: אומר המכילתא: "וקול שופר חזק מאד". מנהג הדיוט כל זמן שהוא הולך קולו נמוך אבל כאן כל זמן שהוא הולך קולו מגביר ולמה כך מתחלה לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע: כלומר כדי להרגיל את האוזן לרמת הדציבלים שבהם נאמרו עשרת הדיברות החל מקול נמוך והלך והתחזק. וזהו ביטוי בהשאלה להרגיל את האוזן לדברים פשוטים דרך משלים ודוגמאות עד שיבוא להבנה פנימית ועמוקה יותר.

אבל באמת אין המשל דומה לנמשל כלל כי נפש האדם אפילו השכלית והאלוהית היא מתפעלת ממאורעי הגוף וצערו מחמת התלבושותה ממש בנפש החיונית המלובשת בגוף ממש

אבל הקדוש ברוך הוא אינו מתפעל חס ושלום ממאורעי העולם ושינוייו ולא מהעולם עצמו שכולם אינן פועלים בו שום שינוי חס ושלום

והנה כדי להשכיל זה היטב בשכלנו כבר האריכו חכמי האמת בספריהם אך כל ישראל מאמינים בני מאמינים בלי שום חקירת שכל אנושי ואומרים (סידור תפילת שחרית) אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם וכו' אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם. אַתָּה הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתָּה הוּא לָעוֹלָם הַבָּא: קַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ בְּעוֹלָמֶךָ. וּבִישׁוּעָתְךָ תָּרִים וְתַגְבִּיהַּ קַרְנֵנוּ לְמַעְלָה. וְהוֹשִׁיעֵנוּ בְּקָרוֹב לְמַעַן שְׁמֶךָ: בָּרוּךְ הַמְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ בָּרַבִּים: כנזכר לעיל פרק כ': למרות שהיראה הטמונה בלב היא למעלה מן הזמן ואין מוגבלת במגבלות הזמן כאמור לעיל ורק כדי להמשיך לבחינה המעשית יש צורך שוב להלבישה במגבלות הזמן. ולכן ההתבוננות נדרשת להיות בזמן ארוך ובמתינות הנדרשת כדי שתצא מהכוח אל הפועל.

מהי הדרך לקבוע את היראה בלב שתפעל על המעשה? על כך מסביר רבנו שיתבונן בכך שהקדוש ברוך הוא מביט וצופה מאזין ומקשיב ובוחן כליות ולב אל כל מעשה הנבראים וכמאמר המשנה עין רואה ואוזן שומעת.

ואף כי אין לו גוף ולא דמות הגוף אדרבה היא הנותנת בעוד שהעין זקוקה לשהייה מההבטה דרך הראיה עד ההבנה אצל הקדוש ברוך הוא אין מגבלות של זמן חלים עליו שהוא למעלה מן הזמן.

ואם ננסה לדמות זאת להרגשת האדם ואפילו ללא הבטה וראיה וההבנה כמו הרגשת שינוי בגוף כמו חום או קור וכך על דרך משל נמשיל זאת למעלה לגביו יתברך, גם משל זה אינו דומה לנמשל כי בעוד שהאדם מרגיש וחש ללא כל שהיות זמן בשינויי הגוף מקור לחום ולהפך. דבר זה נובע מהתקשרות והתלבשות הנפש בגוף אבל אצל הקדוש ברוך הוא אינו מושפע חס ושלום מהעולם ואין העולם פועל אצלו יתברך שום שינוי כמאמר אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא העולם.

ובכלל אין צורך בחקירה מרובה והתעמקות יתירה לכל יהודי כדי להבין ולהפנים זאת מאחר וכל יהודי ויהודי הוא בן לעם המאמינים בני מאמינים בלי שום חקירה ודרישה ולכן כדי לעורר בלבם את הטמון בהם הוא אוצר יראת השם ואהבתו אפשר שיתקיים בידם כמו בהרגשת שינויי הגוף מקור לחום ולהפך.

בהתבוננות יגיע לידי יראה בלבו

והנה כל אדם מישראל יהיה מי שיהיה כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום איך שהקדוש ברוך הוא מלא ממש את העליונים ואת התחתונים ואת השמים ואת הארץ ממש מלא כל הארץ כבודו ממש וצופה ומביט ובוחן כליותיו ולבו וכל מעשיו ודבוריו וכל צעדיו יספור אזי תקבע בלבו היראה לכל היום כולו כשיחזור ויתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה בכל עת ובכל שעה יהיה סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה שלא למרות חס ושלום עיני כבודו אשר מלא כל הארץ וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו כנזכר לעיל (פרק מא')

וזהו שאמר הכתוב (דברים פרק י' פסוק (יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: שהיא יראה המביאה לקיום מצוותיו יתברך בסור מרע ועשה טוב.

והיא יראה תתאה הנזכרת לעיל (בפרק זה) ולגבי משה דהיינו לגבי בחינת הדעת שבכל נפש מישראל האלוהית מילתא זוטרתי היא כנזכר לעיל [שהדעת הוא המקשר מצפוני בינת הלב אל בחינת גילוי במחשבה ממש כידוע ליודעי חכמה נסתרת]

ועוד זאת יזכור כי כמו שבמלך בשר ודם עיקר היראה היא מפנימיותו וחיותו ולא מגופו שהרי כשישן אין שום יראה ממנו.

והנה פנימיותו וחיותו אין נראה לעיני בשר רק בעיני השכל על ידי ראיית עיני בשר בגופו ולבושיו שיודע שחיותו מלובש בתוכם ואם כן ככה ממש יש לו לירא את השם על ידי ראיית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם אשר אור אין סוף ברוך הוא מלובש בהם להחיותם בהתבוננות המתאימה בגדולתו של הבורא יתברך אשר הוא צופה ומביט ובוחן כליות ולב ועומד ומסתכל עליו בכל רגע ובכל שעה בוודאי אף אם גופו גס, תקבע היראה בלבו. ומספיק מפעם לפעם התבוננות קלה ולשוב ולזכור את עניין זה כדי לעורר יראה זו. ויראה זו תביא לקיום מצוותיו יתברך בסור מרע ועשה טוב.

כי הדעת היא המגלה את הסתום והאצור במסתרי הלב.

ועוד יתבונן כי המלך מלכו של עולם אינו נראה לעיני בשר ואין צורך בעצם לראות את המלך כדי לירא ממנו כי היראה על דרך משל, הבאה ממלך בשר ודם, אינה מגופו של המלך אלא ממהותו כי כשהמלך ישן אין היראה מגופו. כך יתבונן בלבושיו של המלך שהם כל מעשה שמים וארץ ועולמות עליונים ותחתונים שהם לבושיו של הקדוש ברוך הוא ונוצרו בדיבורו. ומזה תבוא אליו היראה כי אור אין סוף ממלא ומתלבש בתוך כל העולמות להחיותם.

[הגהה – וגם נראה בראיית העין שהם בטלים לאורו יתברך בהשתחוואתם כל יום כלפי מערב בשקיעתם כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת בבא בתרא דף כה' עמוד א' "אמר רבי יהושע בן לוי בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעו מקום תפילה דכתיב על פסוק בנחמיה פרק ט' פסוק ו' אַתָּה הוּא יְהֹוָה לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים: שהשכינה במערב ונמצא הילוכם כל היום כלפי מערב הוא דרך השתחוואה וביטול

והנה גם מי שלא ראה את המלך לעולם ואינו מכירו כלל אף על פי כן כשנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחווים לאיש אחד תיפול עליו אימה ופחד בהגהה זו מוסיף רבנו עניין חדש שלא דובר ממנו בפרק זה אלא רק כמוסיף על הראשונות והוא: שלא רק נדרש להתבונן בבריאה כולה שמים וארץ עולמות עליונים ותחתונים ורואה בהם את לבושיו של הקדוש ברוך הוא אלא אף גם זאת יתבונן איך שכל הבריאה כולה בעצם בטלה ועובדת את הבורא יתברך בביטול גמור.

על דרך משל נראה שאפילו הילוכם הוא כלפי מערב וכידוע שהשכינה במערב ומאחר ודרך הילוכם מהמזרח למערב הרי שבדרך הילוכם נראה כמשתחווים לשכינה שבמערב. ובדרך הילוכם כבר נראית עבודתם בביטול כלפי השכינה.

ועוד שהרי גם אדם רגיל שאינו מכיר את המלך ומעולם לא ראה את מראה המלך ורק שמע על היותו מלך כשיכנס לארמון המלוכה ויראה שכל יושבי הארמון משרתיו ועבדיו משתחווים לאדם אחד ומתייחסים אליו באימה וביראה מיד תבוא אליו היראה בפני המלך כך גם בנוגע לשכינה כשיראה שכל צבא השמים עובדים ומשתחווים לשכינה שבמערב מזה תבוא אליו היראה.:]

אמונה מלשון אימון

ואף שהוא על ידי התלבשות בלבושים רבים הרי אין הבדל והפרש כלל ביראת מלך בשר ודם בין שהוא ערום ובין שהוא לבוש לבוש אחד ובין שהוא לבוש לבושים רבים

אלא העיקר הוא ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקדוש ברוך הוא ועל ידי זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם

וזה נכלל גם כן בלשון אמונה שהוא לשון רגילות שמרגיל האדם את עצמו כמו אומן המאמן ידיו (וכו').

וגם להיות לזיכרון תמיד לשון חכמינו זיכרונם לברכה קבלת עול מלכות שמים מקורו מהמשנה במסכת ברכות פרק ב' משנה (ב) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, (אֶלָּא כְּדֵי) שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת: שהוא כעין מה שכתוב בדברים פרק יז פסוק (טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: ופירשו חכמינו זיכרונם לברכה במשנה מסכת סנהדרין פרק ב משנה (ה) אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ, וְאֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר וְלֹא כְשֶׁהוּא עָרוֹם וְלֹא בְבֵית הַמֶרְחָץ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ: כמו שנתבאר במקום אחר (וכו') כי הקדוש ברוך הוא מניח את העליונים והתחתונים ומייחד מלכותו עלינו וכו' ואנחנו מקבלים וכו'

וזהו עניין ההשתחוואות שבתפילת שמונה עשרה אחר קבלת עול מלכות שמים בדבור בקריאת שמע לחזור ולקבל בפועל ממש במעשה וכו' כמו שנתבאר במקום אחר: יראה זו היא כעבד העומד לפני מלכו ולא משנה לנו כמה לבושים המלך לבוש העיקר שהמלך מלובש בתוכם.

וירגיל עצמו לראות את גדולת הבורא יתברך כדי שתקבע היראה במוחו ולבו. והעיקר היראה צריכה לפעול שיבוא מיראה זו לידי מעשה. כי הרגילות הוא מלשון אימון המאמן ומרגיל עצמו להשתמש במוחו ולבו לעבודתו יתברך. כלומר לשון אמונה הוא מלשון אימון שירגיל את עצמו להתאמן באמונתו.

וגם יזכור תמיד איך הקדוש ברוך הוא עזב את כל העולמות העליונים והתחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט. ממילא תהיה תפילתו בהשתחוויה וביטול כלפי מלכו של עולם.

ומטעם זה נצטווינו לסדר את התפילה באופן שתביא לידי התבוננות בבריאה ובמלאכי מרום העובדים את הבורא יתברך ומשתחווים ובטלים אליו יתברך ואחר כך קורא קריאת שמע שיקבל עליו עול מלכות שמים ואחר כך עול מצוות ולבסוף נעמד לתפילת העמידה בלחש ובביטול ובהשתחוויות לפני הבורא יתברך כעבד העומד לפני מלכו.

סיכום הפרק

ודע כי היראה שהיא שורש וראשית ועיקר העבודה נחשבת כדבר קטן שאפשר להשיגו בנקל, כמו שנאמר מה השם אלוהיך שואל מעמך? כי אם ליראה.

אך נדרשת מאיתנו התבוננות ביגיעת נפש ויגיעת בשר ובעיקר להשתמש באמונה באופן של אימון והרגל.

והיינו: בהמשך למבואר לעיל בעניין יראה תתאה יובן שאלת התלמוד ותשובת התלמוד על הפסוק מה השם אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה. האם היראה היא דבר קטן? ומשיב התלמוד אכן דבר קטן הוא לגבי משה רבנו. שכל נפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבנו שהוא רעיא מהימנא. שממשיך בחינת הדעת להעמיק ולהתבונן בגדולת השם ומזה יגיע לידי יראה ופחד השם. ולא רק משה רבנו אלא כל חכמי ישראל לדורותיהם שהם עיני העדה ורועי העם מפרנסים ומלמדים ומעניקים יראה הנובעת מדעת בגדולת הבורא יתברך. על כל פנים אפילו אם זה רק יראה תתאה.

אך בהיות האדם מלובש בגוף המסתיר ומעלים על אור הנשמה נדרשת יגיעה כפולה ומכופלת.

דהיינו:

יגיעת בשר – לבטש את הגוף ביגיעה גדולה בהרהורי תשובה מעומק הלב.

יגיעת נפש – להשקיע התבוננות בגדולת השם ויעמיק במחשבתו עד שתגיע אליו היראה

ואם עדיין לא יגיע לידי יראה מפני היות גופו גס מאד יחפש בטמון בלבו היראה הטבעית הקיימת בלבו כמו שכתוב: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת השם. לגלותה ממצפוני בינת הלב להיות סור מרע ועשה טוב מפני השם הצופה ומביט ולכן נאמר בדברי חכמינו זיכרונם לברכה "הסתכל בשלשה דברים וכו' עין רואה ואזן שומעת. והיא יראה תתאה. ולגבי משה (בחינת הדעת) נחשב דבר זה  ל"מילתא זוטרתא היא".

עוד עליו להתבונן שכל צבא השמים עומדים ומשתחווים למלכו של עולם, והעיקר הוא להרגיל דעתו ומחשבתו אשר כל מה שרואה הכול הם לבושים החיצונים של המלך הקדוש ברוך הוא ועל ידי זה יזכור פנימיותם.

אמונה היא לשון רגילות. לכן מתפללים תחילה קריאת שמע שעניינה קבלת עול מלכות שמים בדיבור. וחוזרים לקבל בפועל ממש במעשה בהשתחויות שבתפילת העמידה.  

סיפור חסידי לפרק

דרכו של הבעל שם טוב הקדוש הייתה לעורר יהודים לברך את השם ולהודות לו בכל רגע על כל מעשיו וטובותיו בעולמנו.

כך נהג רבנו לסובב בעירות ישראל ולעודד יהודים להרבות באמירת "ברוך השם" ו"תודה לא-ל".

פעם הגיע רבנו הבעל שם טוב לעיירה בה התגורר יהודי תלמיד חכם גדול שהיה שקוע כל כולו בלימוד התורה בשקידה ממש ולא היה מבטל זמנו אפילו לשיחת חולין של תלמידי חכמים.

הבעל שם טוב ניגש אל יהודי תלמיד חכם זה שלא הכיר את רבנו הבעל שם טוב ושאל אותו מה שלומך? והיהודי בהיותו בעת לימודו אפילו לא חנן את הבעל שם טוב במבט חטוף.

הבעל שם טוב התעקש ושאל שוב מה שלומך? אך התלמיד חשב לעצמו כי אם הוא לא יגרש את הבעל שם טוב הוא ימשיך להטרידו.

לכן הוא פתח פיו וצעק הסתלק מכאן מיד ואל תפריע מלימוד התורה!

הבעל שם טוב לא כעס עליו חס ושלום וענה לו רכות. יהודי הלומד תורה כל היום כולו הוא מפרנס את עצמו ביראת השם וקיום מצוותיו אבל צריכים לדאוג גם לפרנסתו של הקדוש ברוך הוא.

ומבלי שהיות ממשיך הבעל שם טוב בשאלה ומהי פרנסתו של הקדוש ברוך הוא כלומר על מה הוא יושב ומתפרנס? (ביטוי השגור בלשון בני אדם לשאול על מה הוא יושב והכוונה על מה פרנסתו).

והבעל שם טוב משיב: כתוב (בתהילים פרק כב' פסוק (ד) וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל:  הקדוש ברוך הוא יושב (מתפרנס) מתהילות ישראל כשמשיב יהודי לרעהו "ברוך השם" ו"תודה לא-ל" זוהי פרנסתו וישבתו של הקדוש ברוך הוא.