יום רביעי ו׳ מרחשון ה׳תשע״ה

 

 

מבוא לפרק

 

אהבת השם ויראת השם הן שתי המידות חסד וגבורה, מידת החסד והאהבה היא מידתו של אברהם אבינו הנקרא "אברהם אהובי", ואילו מידת היראה והגבורה היא מידתו של יצחק אבינו הנקרא "פחד יצחק".

בין מדרגות היראה הנחלקות ל"יראה תתאה" ו"יראה עילאה" ישנם רבבות חילוקי מדרגות כל אחד לפי יראתו המשוערת בלבו.

גם בין מדרגות האהבה, האהבה התחתונה הנקראת "אהבת עולם" ואהבה העליונה הנקראת "אהבה רבה", ישנם רבבות חילוקי מדרגות ביניהם.

אמנם הסדר הנכון לעבודת השם הוא: יראה תתאה ואהבת עולם, אהבה רבה ויראה עילאה. אך יכול להיות מצב בו אהבה תביא ליראה, אך אין זה הסדר הרגיל אלא בהוראת שעה.

מצב זה נקרא שאהבה היא כמו בן המשתדל לטובת אביו ואימו יותר משהשתדל עבור עצמו מאהבתו אותם יותר מגופו.

אך יכול להיות אהבה שהיא אף יתירה מכך והיא נובעת מאהבתו לחיים וכשמבין שחייו הם אהבתו לבורא הרי זה פועל עליו בכל ישותו להרגיש שאהבה זו נחשבת אצלו כאוויר לנשימה שבלעדיה אין לו חיים.

בסיס שתי דרגות אהבה אלו הנקראות "כברא דאשתדל" או "נפשי איויתיך", ברות השגה לכל בר ישראל.

שלושה מאפיינים מציין רבנו לאהבה זו שהופכת אותה להיות נגישה לכל:

א.  היא כלולה מכל סוגי האהבות.

ב.  היא שווה לכל נפש.

ג.  היא ירושה לנו מאבותינו ולכן היא נגישה לכל. 

 

בחינות רבות באהבת עולם ואהבה רבה

 

דהנה כל מדרגת אהבה משתי מדרגות אלו אהבה רבה ואהבת עולם נחלקת לכמה בחינות ומדרגות לאין קץ כל חד לפום שיעורא דיליה

כמו שכתוב בזוהר הקדוש (זוהר חלק א' דף קג' עמוד ב') על פסוק משלי פרק לא פסוק כג' נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ: דא קודשא בריך הוא דאיהו אתידע ואתדבק לכל חד לפום מה דמשער בלביה וכו' בתרגום מארמית ללשון הקודש: בעלה זהו הקדוש ברוך הוא שהוא נודע ומתדבק לכל אחד לפי מה שמשער בלבו.

ולכן נקראים דחילו ורחימו דברים פרק כט' פסוק כח' הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ ותורה ומצוות הן וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת כו' אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כי תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום כל התורה ומצוות בבחינת מעשה מה שאין כן בדחילו ורחימו שהם לפי הדעת את השם בשמחה וטוב לבב כנזכר לעיל (בסוף פרק הקודם). בין שתי המדרגות של אהבת השם הנקראת "אהבת עולם" והאהבה הנקראת "אהבה רבה", ישנם חילוקי מדרגות לאין קץ ושיעור כל אחד לפי מה שמשער בלבו את אהבתו לקדוש ברוך הוא ובהתאם לשיעורו הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו.

ולכן המידות אהבה ויראה נקראות "הנסתרות להשם אלוהינו" כי אינן גלויות לכל אדם אלא טמונות בלב כל אחד וידועות רק להשם אלוהינו, ואילו התורה והמצוות שקיומן הוא מבחינה המעשית שווה בכל יהודי ויהודי ממשה רבנו עליו השלום ועד לקל שבקלים בעמנו ישראל כולם מניחים אותם תפילין ומקיימים מבחינה המעשית את אותם המצוות ולכן הם נחשבות לנגלות לנו ולבננו. בכוונת המצווה ובאהבת השם ויראתו הטמונה בלב כל אחד רבבות מדרגות המשתנות מיהודי ליהודי.

 

נפשי איויתיך

 

אך אחת היא אהבה הכלולה מכל בחינות ומדרגות אהבה רבה ואהבת עולם והיא שווה לכל נפש מישראל וירושה לנו מאבותינו.

והיינו מה שכתב הזוהר (זוהר חלק ג' דף סח' עמוד א') על פסוק בישעיה פרק כו' פסוק ט' נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה וגו' אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל: דירחים לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשא ורוחא כמה דאתדבקו אילין בגופא וגופא רחים לון וכו'. בתרגום מארמית ללשון הקודש שיאהב את הקדוש ברוך הוא אהבת נפש ורוח כמו שאלו (הנפש והרוח) מתדבקות בגוף והגוף אוהב אותם וכו'

וזהו שכתוב נפשי איויתיך כלומר מפני שאתה השם נפשי וחיי האמיתיים לכך איויתיך

פירוש שאני מתאווה ותאב לך כאדם המתאווה לחיי נפשי וכשהוא חלש ומעונה מתאווה ותאב שתשוב נפשו אליו כשיעור משנתו כך אני מתאווה ותאב לאור אין סוף ברוך הוא חיי החיים האמיתיים להמשיכו בקרבי על ידי עסק התורה בהקיצי משנתי בלילה דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד

כמו שכתב הזוהר שם דבעי בר נש מרחימותא דקודשא בריך הוא למיקם בכל לילא לאשתדלא בפולחניה עד צפרא כו'. בתרגום מארמית ללשון הקודש צריך אדם מאהבתו להקדוש ברוך הוא לעמוד בכל לילה ולהשתדל בעבודת השם עד הבוקר.

כלומר ישנה אהבה אחת המתאפיינת בשלשה דברים:

א. היא כלולה מכל הבחינות והמדרגות של האהבות השונות.

ב. היא שווה לכל נפש.

ג. היא ירושה לנו מאבותינו.

מדרגה זו באהבה נקראת "נפשי איויתיך" על סמך הפסוק בישעיה פרק כו' פסוק ט'. ומשמעותה הרצון לחיות והרצון לחיים כפי שביאר הזוהר פסוק זה לאמור שכשם שכל אדם מתאווה וחפץ בחיים כשמכיר את ערך החיים ואוהב את רוחו ונשמתו כאוויר לנשימה. שבלעדיה אין לו חיים כך הרצון והתאווה והחפץ לקיום רצונו יתברך בהבינו שאלו הם החיים האמיתיים.

 

כברא דאשתדל

 

ואהבה רבה וגדולה מזו והיא המסותרת גם כן בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו היא מה שנאמר ברעיא מהימנא (זוהר חלק ג' דף רפא' עמוד א') כברא דאשתדל בתר אבהוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו' בתרגום מארמית ללשון הקודש כבן המשתדל אחר אביו ואמו (לדאוג לרווחתם) מאהבתו אותם יותר (מאהבת) עצמו נפשו ורוחו. כי הלא אב אחד לכולנו. כלומר ישנה בחינה נוספת נעלית מזה והיא הנקראת "כברא דאשתדל", שמוכן לוותר על חיי נפשו מפני אהבתו להוריו וזהו על דרך משל לנמשל הוא אהבת אדם לקדוש ברוך עד כדי מסירת נפשו להשם. גם אהבה זו כלולה מכל האהבות ושורש להם והיא אכן שווה לכל נפש, וירושה לנו מאבותינו ויכול אפילו קל שבקלים למסור נפשו למען השם כמו במדרגתו של משה רבנו עליו השלום.

 

כיצד להשיג אהבה כברא דאשתדל

 

ואף כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת אהבת רעיא מהימנא. הרועה הנאמן היינו "משה רבנו עליו השלום"

מכל מקום הרי אפס קצהו ושמץ מנהו מרב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור כמו שכתוב בתיקונים (תיקוני הזוהר תיקון סט') דאתפשטותיה בכל דרא ודרא לאנהרא לון וכו' בתרגום מארמית ללשון הקודש התפשטותו (של משה) בכל דור ודור להאיר לנו.

רק שהארה זו היא בבחינת הסתר והעלם גדול בנפשות כל בית ישראל ולהוציא אהבה זו המסותרת מההעלם וההסתר אל הגילוי להיות בהתגלות לבו ומוחו בדברים פרק ל' פסוק (יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: אלא דברים פרק ל' פסוק (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:

דהיינו להיות רגיל על לשונו וקולו לעורר כוונת לבו ומוחו להעמיק מחשבתו בחיי החיים אין סוף ברוך הוא כי הוא אבינו ממש האמיתי ומקור חיינו ולעורר אליו האהבה כאהבת הבן אל אב.

וכשירגיל עצמו כן תמיד הרי ההרגל נעשה טבע

ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כוח דמיוני לא יחוש מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו בבחינת אהבה מסותרת רק שתועלת יציאתה אל הגילוי כדי להביאה לידי מעשה שהוא עסק התורה והמצוות שלומד ומקיים על ידי זה כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך כבן העובד את אביו.

ועל זה אמרו (תלמוד מסכת קידושין דף מ' עמוד א') מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה להיות גדפין לפרחא כנזכר לעיל (בפרקים טז' ו-מ').

והנחת רוח הוא כמשל שמחת המלך מבנו שבא אליו בצאתו מבית האסורים כנזכר לעיל (סוף פרק מא' ופרק לא') או להיות לו דירה בתחתונים כנזכר לעיל (פרק לו') אף שאהבה זו היא מדרגתו של הרועה הנאמן משה רבנו עליו השלום ומי הוא זה אשר ערב לבו לומר על עצמו אהיה כמשה רבנו ואפילו לא שמץ מנהו ואפס קצהו, אך מרוב טובו ואורו של משה בהיותו טוב עין העניק והשפיע עלינו מכוחו ומאפשר לנו להתקרב לדרגתו באהבת השם יתברך.

אלא שבחינה זו היא בהסתר והעלם גדול בנפשות ישראל, אך היא קיימת בנפשם ולכן לא צריך להמציא אותה אלא רק לגלות אותה כי היא מסותרת בלבנו ויש אפשרות במאמץ גדול להוציאה אל הגילוי.

הדרך לגלותה הוא על ידי שירגיל את עצמו להעמיק מחשבתו בחיי החיים נותן החיים וסוף כל סוף הרגל נעשה טבע.

ואין לחוש שמא מדובר בכוח דמיוני של דמיונות שווא משום שבאמת הכל באמת קיים אלא שהוא מסותר ולכן ההתגלות הוא עניין בר ביצוע על ידי ההרגל.

 

נפשי איויתיך בהשיג ידך

 

והנה גם לבחינת נפשי איויתיך הנזכרת לעיל קרוב הדבר מאד להוציאה מההעלם אל הגילוי על ידי ההרגל תמיד בפיו ולבו שוין.

אך אם אינו יכול להוציאה אל הגילוי בלבו אף על פי כן יכול לעסוק בתורה ומצוות לשמן על ידי ציור עניין אהבה זו במחשבה שבמוחו ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה כו': אם בדרגה העליונה של האהבה יכול להפוך ההרגל לטבע, הרי בוודאי שנקל יותר לפעול בדרגה התחתונה של האהבה.

ואם חס ושלום אינו יכול להוציאה אל הפועל לפחות יכול לעורר עצמו לעבוד את השם לשמה בציורו את עניין האהבה לחיי החיים נותן החיים ואז הקדוש ברוך הוא מצרף ומעלה ומביא את המחשבה הטובה לידי מעשה.

 

שתי בחינות אהבה "טבעית" ו"רעותא דליבא"

 

והנה שתי בחינות אהבות אלו אף שהן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו וכן היראה הכלולה בהן שהיא לירא מליפרד חס ושלום ממקור חיינו ואבינו האמיתי ברוך הוא אף על פי כן אינן נקראות בשם דחילו ורחימו טבעיים אלא כשהן במוחו ומחשבתו לבד ותעלומות לבו ואז מקומן בעשר ספירות דיצירה ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצוות הבאות מחמתן ובסיבתן.

אבל כשהן בהתגלות ליבו נקראות רעותא דליבא בזוהר (זוהר חלק ב' דף רי' עמוד ב') ומקומן בעשר ספירות דבריאה ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצוות הבאות מחמתן.

מפני שיציאתן מההעלם והסתר הלב אל בחינת גילוי היא על ידי הדעת ותקיעת המחשבה בחוזק והתבוננות עצומה מעומקא דלבא יתיר ותדיר באין סוף ברוך הוא איך הוא חיינו ממש ואבינו האמיתי ברוך הוא ומודעת זאת מה שכתוב בתיקונים (תיקוני הזוהר תיקון ו') כי בעולם הבריאה מקננא תמן אימא עילאה בתרגום מארמית ללשון הקודש בעולם הבריאה שורה ומתגלה הבינה העליונה. שהיא ההתבוננות באור אין סוף חיי החיים ברוך הוא וכמאמר אליהו (בהקדמה לתיקוני הזוהר מאמר פתח אליהו) בינה לבא ובה הלב מבין.

ולא עוד אלא ששתי בחינות אהבות אלו הנזכרים לעיל הן כלולות מן בחינת אהבה רבה וגדולה ומעולה מדחילו ורחימו שכליים אשר האהבה נקראת לעיל (בפרק הקודם) בשם אהבת עולם

רק שאף על פי כן צריך לטרוח בשכלו להשיג ולהגיע גם לבחינת אהבת עולם הנזכרת לעיל (בפרק הקודם) הבאה מהתבונה ודעת בגדולת השם כדי להגדיל מדורת אש האהבה ברשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה עד בשיר השירים פרק ח' פסוק ז' מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת וגו' אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ וגו' אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ:

כי יש יתרון ומעלה לבחינת אהבה כרשפי אש ושלהבת עזה וכו' הבאה מהתבונה ודעת בגדולת אין סוף ברוך הוא על שתי בחינות אהבה הנזכרות לעיל כאשר אינן כרשפי אש ושלהבת כו' כיתרון ומעלת הזהב על הכסף וכו' כמו שיתבאר לקמן (בפרק נ')

וגם כי זה כל האדם ותכליתו למען דעת את כבוד השם ויקר תפארת גדולתו איש איש כפי אשר יוכל שאת כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת בא (זוהר חלק ב' דף מב' עמוד ב') בגין דישתמודעון ליה וכו' בתרגום מארמית ללשון הקודש "כדי שיכירו אותו (את הקדוש ברוך הוא)". וכנודע: תורת החסידות שוללת את ערכה של אהבה טבעית שאינה באה על ידי עבודת השם מסודרת אף שאין לזלזל בה כי גם היא נחשבת למדרגה יחסית למי שאף זה אין לו.

תורת החסידות מעריכה את האהבה והיראה הבאים מתוך עבודה והתבוננות ונרכשות ונהפכות לרצון הלב.

אהבה ויראה טבעיות טמונות בלבנו מעצם היותנו יהודים ובאים אלינו בירושה מאבותינו. כל עוד שלא באו לידי מימוש וגילוי מהלב החוצה הם מעלות את התורה והמצוות למקומן ותקועות אותו שם. אך מה שבא בעבודה וברצון הלב בכוחו לעלות את התורה והמצוות שמקיים היהודי למעלה יותר.

מאחר ולמדנו כאן בפרק שאהבת השם הנקראת "נפשי איויתיך" ואהבת השם הנקראת "כברא דאשתדל". נובעות מהתבוננות שחיי החיים נותן לנו חיים. לכן הם נהפכות למעלות יותר מאהבה ויראה טבעית שלא באות בהתבוננות אפילו קלושה אלא קיימות ונמצאות באופן טבעי בגופנו ונשמתנו.

אמנם לא מספיק התבוננות גרידא אלא צריך כדי לגלותן התבוננות ותקיעת המחשבה בחוזק או אפילו ציור העניין במחשבתו והשתמשות בכוח ההרגל ובאמצעים לעורר את הכוונה בקול וכדומה אך כל פעולה אפילו הקטנה כבר מוציאה את האהבה והיראה מגדר של טבעית לאהבה ויראה של רעותא דלבא גם אם היא לא הגיע עד לכדי נקודת ההצלחה והסיום.

כי יש בעבודה יתרון ברור על החוסר העבודה והשימוש בחומרים הקיימים בגופנו ובנפשנו כיתרון הזהב על הכסף.

ובאמת זהו כל האדם ותכלית בריאתו למען דעת את כבוד השם ויקר תפארתו כל אחד בהתאם לכוחו ולהשקיע עוד יותר מכוחו הפשוט אלא לחפש גם את הכוחות הנעלמים והטמונים בלבו כדי להעלות את רמת אהבתו ויראתו להשם יתברך מטבעי ופשוט אל הרעותא דלבא.

 

סיכום הפרק

 

במידת האהבה ישנם שתי דרגות הנקראות א). "כברא דאשתדל" ב). "נפשי איויתיך".

מדרגת אהבת השם "נפשי איויתיך" היא כלולה מכל מדרגות האהבה ושווה לכל נפש והיא ירושה לנו מאבותינו.

אך יש דרגה נעלית מזו והיא "כברא דאשתדל". שאמנם לא כל אחד יכול לבוא שמה אך על ידי שירגיל עצמו להעמיק בהתבוננות בחיי החיים נותן החיים סוף כל סוף הרגל נעשה טבע שני ואולי יגיע שמה ובוודאי ישיג את האהבה הנמוכה יותר. הנקראת "נפשי איויתיך".

והיינו: שכל אהבה הכלולה משתי המדרגות "אהבת עולם" ו"אהבה רבה" נחלקות לרבבות מדרגות. אך אחת היא אהבה הכלולה מכל בחינות ומדרגות "אהבה רבה" ו"אהבת עולם" והיא שווה לכל נפש והיא ירושה לנו מאבותינו, והיא על דרך מה שכתוב בזוהר על פסוק נפשי איויתיך בלילה וגו'. כלומר מפני שאתה השם נפשי וחיי האמיתיים לכך איויתיך. כאדם המתאווה לחיי נפשו.

ועוד יש אהבה רבה וגדולה מזו וגם היא מסותרת בכל ישראל וירושה לנו מאבותינו. והיא מה שכתוב ברעיא מהימנא כברא דאשתדל אחר אביו ואמו שאוהב אותם יותר מעצמו. ואף שאהבה זו היא אהבתו של משה רבנו עליו השלום הרועה הנאמן ומי יכול להגיע למדרגת משה רבנו מכל מקום התפשטותו של משה בכל אחד ואחד למרות שזהו בהסתר אך ניתן להוציאה אל הפועל על ידי שיהיה רגיל על לשונו אהבה זו וההרגל נעשה טבע.

ואפילו אם אינו יכול להוציא האהבה לגילוי בלבו. יעמיק במחשבתו ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה להיות כנפיים כדי לפרוח למעלה.

והנה שתי בחינות האהבה הנזכרים לעיל בהתגלות לבו נקראים רעותא דליבא ומקומן בעשר ספירות דבריאה. ולא עוד אלא שהן כלולות מאהבה מעולה מדחילו ורחימו טבעיים.

רק שאף על פי כן צריך לטרוח בשכלו גם לבחינת אהבת עולם. כי זה כל האדם ותכלית בריאתו למען דעת את כבוד השם ובלשון הרעיא מהימנא בגין דישתמדעון ליה (כדי שיכירו אותו).

 

סיפור חסידי לפרק

 

פעם אחת רצה רבנו הבעל שם טוב להראות לתלמידיו מהו "אכילה לשם שמים", והורה להם לנסוע לעיר רחוקה ולהתוודע ליהודי בשם "טוביה" הגר שם.

תלמידי הבעל שם טוב, נסעו לביתו של טוביה ורצו לראות את עבודת השם שלו באכילה ובשתייה, בדמיונם לפני הגיעם ציירו לעצמם שבוודאי מדובר בצדיק גדול. אך כשהגיעו לביתו ראו איש יהודי הנראה במראהו החיצוני פשוט ביותר. עלה בדעתם שמא צדיק נסתר הוא, והחליטו לעקוב אחריו ולהתחקות אחר מעשיו הטובים.

לפליאתם הם לא ראו בו כל מעלה אך אכילתו הייתה מאד מוזרה, הוא היה אוכל לחם ובשר בכמויות לא אנושיות. כל מי שעמד במחיצתו בעת אכילתו דימה כי רעב בא לעולם או על כל פנים איש זה לא אכל כמה ימים, אך כשהדבר נשנה כל כמה שעות אכילה מופרזת שעולה על כל דמיון. ויהי הדבר לפלא בעיניהם.

שאלו אותו החסידים מדוע הוא אוכל כל כך הרבה?

השיב להם כי לפני כמה שנים ה"קוזקים" הרשעים שהיו מציקים השכם וערב ליהודים תפסו את אביו בהיותו ביער, התעללו בו וקשרו אותו לעץ ואף העלו אותו על מוקד בעודו חי. ובהיותו יהודי חלוש וצנום הסבל שלו היה נורא אך זעקותיו היו חלשות מכדי שישמע על ידי מישהו שיפריע להם ממעשיהם.

מאז החלטתי שאני אוכל הרבה מאד כדי שאם פעם אפול בידיהם הארורות ויעלו אותי על המוקד יהיה נשמע כל זעקותיי מהשריפה בכל העולם כדי שלא יוכלו לשוב ולענות יהודים.

חזרו החסידים לבעל שם טוב וסיפרו את אשר ראו ואמר להם הבעל שם טוב הקדוש יהודי זה כל אכילתו היא לצורך מסירות הנפש והוא כמו רבי עקיבא שהיה מהרוגי מלכות שחיכה כל ימיו מתי הוא יוכל למסור את נפשו על קידוש השם.