מבוא לפרק

בהמשך לפרק הקודם בו לימד אותנו רבנו דרך נוספת בעבודת השם והיא קרובה מאד מאד להצלחה והיינו על ידי ההתבוננות בסיפור יציאת מצרים.

שהרי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הוא בכבודו ובעצמו ירד למצרים ערוות הארץ כדי להוציאנו משם מתוך אהבתו אותנו. זה צריך לעורר בנו את אהבה אליו יתברך.

בפרק זה ממשיך רבנו לבאר את הנקודה של יציאת מצרים ויוסיף ביאור שאין יציאת מצרים סיפור ישן שהיה לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אלא היום ממש ובכל יום ויום ישנה יציאת מצרים ובהמשך אליו המשמעות של גילוי החיבה הנפלאה מאתו יתברך.

כאילו הוא יצא היום ממצרים

והנה (משנה מסכת פסחים פרק י' משנה ה') בְּכָל דּוֹר וָדוֹר ובכל יום ויום הוספת רבנו הזקן על דברי המשנה וכפי שיוכיח בפרק זה את דבריו. חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (בשמות פרק יג פסוק ח), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְִרָיִם.  

והיא יציאת נפש האלוהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל בייחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצוות בכלל ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע שבה מקבל וממשיך עליו ייחודו יתברך בפירוש באומרו (דברים פרק ו' פסוק (ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד:

וכמו שנתבאר לעיל (בפרק הקודם) כי אלוהינו הוא כמו אלוהי אברהם וכו' לפי שהיה בטל ונכלל בייחוד אור אין סוף ברוך הוא

רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה כמו שכתוב בראשית פרק יב' פסוק ט' וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ וגו' הַנֶּגְבָּה: בעצם יציאת מצרים לא הייתה אירוע חד פעמי שהתקיים לפני למעלה משלשת אלפים ושלוש מאות שנה אלא כל יום ויום ברגע שיהודי מתאחד עם אור אין סוף ברוך הוא על ידי קיום מצוותיו הוא יוצא ממאסר הגוף ומשליט את הנפש האלוהית שלו על גופו וזהו המשמעות של יציאה מהמצריים וגבוליים לחרות אמיתית וכמו אברהם אבינו שנסע הלוך ונסוע.

ויקחו אותי תרומה

אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית הייחוד והרי זה כאילו נתן לנו את עצמו כביכול כמו שכתוב בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא בזוהר חלק ג' דף קעט' עמוד א') על פסוק (שמות פרק כה' פסוק (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: [דלי כלומר אותי והוי ליה למימר ותרומה אלא משום דכולא חד עיין שם היטב}: אנו באנו בירושה מאברהם אבינו ואנו נמצאים לאחר מתן תורה וממילא יש באפשרותנו להתחבר עם הקדוש ברוך הוא בכל רגע נתון בקיום מצוותיו יתברך כי הקדוש ברוך הוא נתן כביכול את עצמו על ידי התורה לנו.

וההוכחה לכך מדברי הרעיא מהימנא שבספר הזוהר חלק ג' דף קעט' עמוד א' על הפסוק בשמות פרק כה' פסוק ב' "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" מבאר הרעיא מהימנא, שהמילה "לי" תתפרש במובן "אותי" כלומר ויקחו אותי וכיצד לוקחים אותי (את הקדוש ברוך הוא)? על ידי "תרומה" שמשמעותה התורה. כי תרומה אותיות תורה בתוספת האות מ' שמורה על התורה שניתנה לישראל לאחר מ' (ארבעים) יום שעלה משה למרום. ומאחר שלפי דברי הרעיא מהימנא, היה צריך להיות כתוב ויקחו לי ותרומה שאז נפרש ויקחו אותי ו(כיצד? על ידי) תרומה (תורה מ') אלא ללמדנו שאין הפרש בין התורה והקדוש ברוך הוא אלא הכל אחד. 

ותתן לנו באהבה

וזהו שאומרים (נוסח התפילה בחגים)וַתִּתֶּן לָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כו' מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשֹוֹן, כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כו' תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם (נוסח תפילת עמידה)

ולזה אין מונע לנו מדבקות הנפש בייחודו ואורו יתברך אלא הרצון שאם אין האדם רוצה כלל חס ושלום לדבקה בו כו'.

אבל מי שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלוהותו יתברך ואומר השם אלוהינו השם אחד הרי ממילא נכללת נפשו בייחודו יתברך דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח בתרגום מארמית ללשון הקודש כי הרוח מביא רוח וממשיך רוח. והיא בחינת יציאת מצרים ואם הייתי חושב שלא כל אחד יכול להתקשר ולהתאחד עם הקדוש ברוך הוא מפני שלא כל אחד הוא במדרגתו של אברהם אבינו עליו השלום שזכה לכך בכוח עבדתו העצמית. לכן מוסיף רבנו שזהו העניין שאומרים בתפילת החגים "ותתן לנו השם אלוהינו באהבה", לאמור שיכול להיות שמצד האדם באמת אין לו זכות להגיע למדרגת אברהם אבינו ולהתקשר לקדוש ברוך הוא, אך מצד הקדוש ברוך הוא נתן לנו במתנת חינם מתוך אהבתו אותנו ואין שום מונע ומעכב לכך, רק הדבר היחיד שיכול לעכב זה רצונו של האדם, שאם הוא אינו חפץ בקרבת אלוהים, אזי לא יזכה לכך, אך אם רק ירצה הרי זה בהישג ידו מצד טובו ואהבתו של הקדוש ברוך הוא לנו ישראל עמו.

יציאת מצרים בכל יום ויום

ולכן תקנו פרשת (במדבר פרק טו' פסוקים לז' – מא') יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא. אף שהיא מצווה בפני עצמה ולא ממצוות קריאת שמע בתלמוד מסכת ברכות דף יב' עמוד ב' "אמר רב יהודה בר חביבא פרשת ציצית מפני מה קבעו אותה בקריאת שמע? מפני שיש בה חמשה דברים מצוות ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות, דעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה. כדאיתא בגמרא ופוסקים בשולחן ערוך רבנו הזקן אורח חיים סימן סה' סעיף א' מביא שלוש דעות בקשר לחיוב אמירת קריאת שמע פעמים ביום. יש אומרים שרק פסוק ראשון שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד הוא חיוב מן התורה ויש אומרים שכל פרשה ראשונה משום שנאמר בה בשכבך ובקומך ולכן רק היא חיוב מן התורה ויש אומרים שגם פרשה שניה שגם בה נאמר בשכבך ובקומך אך פרשת ציצית אינה מן התורה אלא תקנת חכמים לזכור יציאת מצרים. והטעם אינו אלא מפני שהן דבר אחד ממש.

וכן בסוף פרשת יציאת מצרים מסיים גם כן (במדבר פרק טו' פסוק (מא) אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: והיינו גם כן כמו שנתבאר לעיל (בפרק זה): זהו הטעם שצרפו חכמינו זיכרונם לברכה את פרשת ציצית לפרשת שמע שיש בה זכירת יציאת מצרים בכל יום ופעמים ביום.

ועל ידי זכירת יציאת מצרים בכל יום ויום מתעוררת האהבה לבורא יתברך בקיום "ואהבת את השם אלוהיך" ומקבל עליו עול מצוותיו יתברך, ומייחדו עליו באומרו השם אלוהינו השם אחד, ועכשיו ממש בעשייתו את המצווה הוא יוצא עכשיו ממצרים דהיינו הוא מתגבר על המצריים וגבוליים המפריעים לעבודתו יתברך ולבסוף מסיים במילים "אני השם אלוהיכם" דהיינו הקדוש ברוך הוא נהייה האלוה שלנו כמו אלוהי אברהם יצחק ויעקב.

סיכום הפרק

ממשיך רבנו במהלך של התבוננות פשוטה מאד ביציאת מצרים שירד הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו למצרים להוציאנו משם.

ויציאת מצרים אינה מאורע חד פעמי שהיה בעבר ומאז נמשך אלא חייב אדם בכל דור ודור ובכל יום ויום לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים.

ולכן אומרים בכל יום בתפילה את פרשת יציאת מצרים כדי לזכור עניין זה.

והיינו: בכל דור ודור ומוסיף רבנו אף בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא בלשון הווה היום ממש ממצרים כי יציאת מצרים אינה מאורע שאירע בעבר אלא היא היום ממש ביציאת הנפש האלוהית ממאסר הגוף כדי ליכלל ולהתחבר בייחוד גמור באור אין סוף ברוך הוא על ידי התורה והמצוות בכלל ובקיום מצוות קריאת שמע בפרט שבה מוזכר ייחוד השם אהבתנו אליו יתברך וקבלת עול מלכותו עלינו ומשום כך צרפו חכמינו זיכרונם לברכה לקריאת שמע פרשת ציצית שבה מוזכר יציאת מצרים ומסתיימת במילים "אני השם אלוהיכם" לאמור שהשם נהייה אלוהיכם כמו אלוהי אברהם יצחק ויעקב. הכוח להיות אלוה שלנו כמו אלוהי אברהם וכו' ניתן לנו מאתו יתברך במתנת חנם ולכן אנו אומרים ותיתן לנו השם אלוהיכם באהבה וזכות זו ירושה לנו מאברהם אבינו בירושה ומתנה מאתו יתברך כמו שכתוב "ויקחו לי תרומה" שפירשו ויקחו אותי על ידי תורה שניתנה במ' יום.   

סיפור חסידי לפרק

בהזדמנות מסוימת בשמחת תורה לימד הרבי מלך המשיח לחסידיו ניגון שאמנם חיברו גוי אך כוונה נפלאה מסתתרת בניגון זה.

וסיפר הרבי מעשה שהיה ביערות הקווקז אשר במדינת אזרביג'אן הסתתרה חברות שודדים שהטילה חתתה על כל הסביבה בהיותה בעלת עליונות גדולה כי הם הכירו את היערות היכר היטב עד שכל עץ היה מוכר להם וכשאנשים היו עוברים ביער השודדים היו מתנפלים עליהם וגונבים את כל רכושם.

השלטונות לא יכלו להם ובלית ברירה החליטו להערים על השודדים בהכריזם שאין להם רצון להילחם בהם אלא להפך רוצים למנות אותם כפקידי המלכות שיעזרו למצוא כל אדם שאיבד דרכו ביער וישלמו להם שכרם על כך.

המנהיג של החבורה נקרא בשם "שאמיל" התפתה להסכים להפסקת האש בינם לבין המלכות וכך הוא נפל בפח שטמנו לו והכניסו אותו אחר כבוד לבית הכלא.

שם בבית הכלא חלון היה קרוע לכיוון היערות המוריקים והוא בהיותו סגור במסגר ובריח רואה את היערות והמרחבים התמלאו לבו געגועים לימים עברו בהם היה חופשי כציפור דרור המשוטטת באין מפריע ביערות אלו. והחל לנגן ניגון מלא געגועים ובהמשכו הניגון עובר לחלק של תקווה לחזור ולהיות חופשי ומאושר. 

סיים הרבי את סיפרו באומרו שכל זה הוא משל על הנפש האלוהית שלנו הנמצאת במאסר הגוף ומביעה את געגועיה לימי החופש והחירות בהם יכלה לעבוד את השם באין מפריע ומביעה את תקוותה לימי חופש מכל מונע ומעכב. ולימד את קהל החסידים את הניגון על שני חלקיו. עד שניגון זה הפך לחלק מניגוני חב"ד המושרים בעתות התרוממות הרוח והתבוננות בעבודת השם.