מהות כחות הנפש

הנפש, הנקראת גם נשמה, היא אור פשוט יציב שאינו מורכב, אינו משתנה ואינו מתחלק כלל. אף שהנפש מהות נפרדת ומיוחדת לעצמה וכרגיל היא נסתרת, היא מקור החיות של הגוף. מעלת הנפש גבוהה ומיוחסת ביותר, שהרי היא חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) ממש ואינה נתפסת בהבנה והשגה כלל, כשם שאין הקב"ה נתפס במחשבה, שלית מחשבה תפיסא ביה כלל (מאמר "פתח אליהו"). וכמו שהקב"ה נתפס רק בהשגת מציאותו ולא בהשגת מהותו, כן הנפש נתפסת רק בהשגת מציאותה ולא בהשגת מהותה. דהיינו, שהשכל מבין שיש נפש, אך אינו יודע מהי.

לנפש שלש בחינות נפש, רוח ונשמה: נפש היא החלק השיך למעשה, רוח למדות ונשמה לשכל. ומכיון שאין זו התחלקות ממש כדבר גשמי אלא כמה פרטים הכלולים בנושא אחד הן נקראות "בחינות". יש אנשים שהם רק מבחינת "נפש", או רק מבחינת "רוח", או רק מבחינת "נשמה" אלא שכל בחינה כלולה מ"נפש, רוח ונשמה". ובכל אופן לכל אדם אם הוא מ"נפש" או "רוח" או "נשמה" יש בו עשר כחות הם השכל והמדות. ובניגוד לנפש שהיא עצמית ופנימית וכרגיל נסתרת, הרי שכחות הנפש: השכל והמדות של האדם, אינם עצמות הנפש. הם רק החלק הגלוי שלה, הארה המתפשטת ממנה. וכמו שהמוח הגשמי הוא כלי לכח השכל המאיר ומתפשט מן הנפש, כך כח השכל שבנפש הוא כלי למהות ועצמות הנשמה, שבה ורק בה אין שום שינוי. 

עשר כחות הנפש נשתלשלו ונתהוו מעשר הספירות העליונות, הנקראות "אדם העליון". וכאמור הנפש היא אור פשוט ורק אחרי שהשתלשלה הנפש ועברה דרך עשר הספירות נטבעו בה כחות הנפש, ולכן יש בה השתקפות של עשר הספירות, כך שכל יהודי הוא בדוגמת ה"אדם העליון" בצלמו וכדמותו.

הספירות הן כלים שה' האציל, והתלבש בהם, כדי שבהם ועל ידם יתגלה אור האין סוף הפשוט, דוגמת כלי זכוכית צבועים שדרכם מתגלה האור בצבע הכלי. וכפי שמשמעותן מעידה, מלשון: ספיר – אבן טובה ומזהירה, או סיפור – גילוי המחשבה, או מספר – בחינת התחלקות וגבול, תפקידן לגלות את אור האין סוף. הספירות הן בחינות באלוקות שכנגד העולם, כחות הבריאה של העולם ומהות סדר העולם בכללותו.  

גם נשמת האדם שבצלם אלקים ודמותו נבראה מהן. וכמו בספירות העליונות כך בכחות הנפש יש חלוקה של מוחין ומדות –  מוחין שיך לעצמו ומדות שיך לזולת, אם כי כל כח כלול מזולתו.

כאמור, מהרוחניות שלמעלה (הספירות) השתלשלה הרוחניות שלמטה (כחות הנפש), אולם הראיה שלנו היא מלמטה למעלה, ומבשרי אחזה אלוקה (איוב יט כו). שראית השכל היא כראית העין. על ידי ידיעה והבנה בכחות הנפש אפשר להבין ולהשיג משהו בספירות העליונות, שהן כחותיו של הקב"ה. כמו שפירש הבעל שם טוב את המשנה: דע, מה למעלה ממך (אבות ב א). לא כפשוטו, אלא דע מה שלמעלה – ממך הוא (ליקוטי אמרים להה"מ סי' קצח, הוצאת קהת). דהיינו, תוכל לדעת מה קורה למעלה על ידי שתכיר את עצמך. וכמאמר חז"ל: מה נשמה ממלאת את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם (ברכות י א) – כמו שבלי הנפש הגוף הוא דומם, כך בלי החיות האלוקית, העולם חוזר להיות אין ואפס ממש. שהאדם נקרא "עולם קטן", והעולם – "גוף גדול". ועוד, כמו שכל אבר בגוף מקבל חיותו מהנשמה לפי מזגו וערכו כל זמן שהנשמה בקרבו, כך כל הנבראים: הגלגלים, הצמחים, בעלי החיים, נפש האדם וכו' וכו', מקבלים חיותם האלוקית לפי ערכם ומזגם, וביחד הם מתאימים זה לזה כמו גוף אחד גדול. בהתבוננות פנימית בעצמנו נבין את הקשר בין השכל למדות ואת הקשרים ויחסי הגומלין בין המדות לבין עצמן; ועל ידי לימוד והתבוננות בדרך ארוכה וקצרה המוחין מולידים את המידות הטובות ההכרחיות בעבודת ה'. נוסף לעובדה שעצם הידיעה וההשגה בעשר כוחות הנפש נותנת חיות והתעלות בעבודת ה' ומסייעת להבנת הכחות האלוקיים שלמעלה.

עשר כחות הנפש הם מעין לבושים לנפש. אמנם ביחס ללבושי הנפש: מחשבה, דבור ומעשה, הנפרדים יותר ממהות הנפש, כחות הנפש נחשבים למהות הנפש עצמה, אם כי ביחס לנפש עצמה הם נחשבים לכלים ולבושים. לכן עשר הספירות נקראות גם תיקונים. "תיקונים" הם מעין לבושים או תכשיטים. שמצד אחד הם נבדלים ושונים מהנפש שהם מגלים, אך הנפש מתתקנת בהם כלפי חוץ, וכלפי המקבל הם נעשים דבר אחד.

אמנם כחות הנפש השתלשלו מן הספירות, אך שרש נפש היהודי עצמה נעלה מהספירות, כי הנפש נמשכת ליהודי מעצמות אור אין סוף שלמעלה מהספירות, ועל ידי זה מתגלה ביהודי המסירות נפש, שלעולם אינו רוצה להיפרד מאלוקות. מסירות הנפש של היהודי באה מכח האמונה הנובעת מעצם הנשמה, אלא שכדי לגלות את הנשמה צריך להשתמש בכחות הנפש, הם השכל והרגש. מכאן נובע ההבדל בין יהודי לגוי בעניין האמונה, שיהודי הוא מאמין בעצם, ואילו גוי הוא מאמין רק מתוך התבוננות ולימוד שכליים. אם כי יהודי מצווה לעורר את האמונה הטבעית הנסתרת שבו, וגם להגדיל אותה על ידי התבוננות שכלית בגדולת ה', כמו שכתוב: ורעה אמונה (תהלים לז ג). וכמו כן, הצדיקים, רועי האמונה, מחזקים בנו את האמונה.

עשר הספירות שהן מקור כחות הנפש

ולתוספת ביאור עניין עשר הספירות של עולם האצילות, שהן המקור לעשר כחות הנפש – כאמור, אור אין סוף יש לו כוח בגבול כשם שיש לו כוח בבלי גבול. והגבול מתחיל בכלים הם עשר הספירות של עולם האצילות. גם האורות בעולם האצילות הם בגבול ומידה. וזה קשור לעניין אור הקו, שחזר והאיר לאחר הצמצום הראשון. אמנם עצם ה"קו" מאיר רק בעולמות העליונים, אך הארת ה"קו" ממשיך גם בעולם האצילות. עניין ה"קו" הוא לתת מידה וגבול לאור בבחינת מעלה ומטה, שבמדרגה עליונה האור רב יותר ובגלוי יותר, ולהיפך, במדרגה תחתונה האור מעט יותר ופחות בגלוי. [כך בפרצוף דאדם קדמון מאיר ה"קו" בגילוי ממש עד שכל המדרגות שם הם בהתכללות ממש, וכל הדורות נסקרים שם בסקירה אחת כעצם אחד, מפני ששם מאיר אור אין סוף ממש. למעלה מזה, בעתיק שלמעלה מגלגלתא דאדם קדמון בראשית ה"קו" האור גדול יותר. לעומת זאת, בעקודים – ששם התחלת התגלות הכלים, על ידי צמצום האור והעדר הגילוי שלו, עשר הספירות עקודים בכלי אחד. שם מאיר גילוי אור אין סוף, אך לא כל כך. ובעולם הנקודים (הוא עולם התהו) כבר יש עשרה כלים, שם יש עדיין ריבוי אור, אך הם בעשרה כלים קטנים יחסית לאורות]. בעולם האצילות הוא עולם התיקון, ששם יש רק הארת ה"קו", שם התמעט האור והתרבו הכלים, וידוע שעיקר הכלים הוא באצילות.

עולם האצילות הוא עולם התיקון, הוא עולם עשר הספירות. הספירות הן הכוחות האלוקיים, כוחות ולא לבושים, שאין סוף להתפשטותן, והן בבחינת ציור "אדם העליון". ככל שהספירה גבוהה יותר מאיר בה אור בריבוי ובגילוי יותר. כך בספירת ה"חכמה" מאיר האור יותר מבספירת ה"בינה" וכו'. ולכל ספירה קוים וצינורות מיוחדים למדוד את אופן הגילוי שבאותה ספירה. בעולם האצילות לכל אור יש כלי המיוחד לו שבו הוא מתלבש, והאורות והכלים מאוחדים ביחוד נפלא. זהו עולם של אחדות. יש בו גם היכלות, פרצופים, נשמות, ומלאכים דאצילות, שכל מציאותם אלוקות. אך עיקר עניינו הוא הספירות. וכאמור, הספירות הן כוחות אלוקיים פרטיים ומוגבלים של הקב"ה, שנאצלו ממנו, אך אינן עצמותו, שאין לו גבול ואין לו סוף, ולגביו הם שוים ל"יש הגשמי" של עולם העשיה. 

"אצילות" אינו התחדשות דבר כמו "בריאה", שהיא התחדשות "יש" מ"אין". להאציל, פירושו, לקחת משהו עליון יותר ולהורידו למטה. לכן אצילות הוא אלוקות ממש, כי אורות האצילות הם בחינת התפשטות מעצם אלוקות, אמנם אין זה עצמות המאציל אלא הארה המתפשטת ממנו, שאצילות היא באין ערוך לגבי העצמות, אולם קיומה הכרחי לבריאת העולמות (הכרחי על פי שכלנו, והנכון הוא שכך עלה ברצונו) – להיות התהוות "יש". מכיוון שהאור עצמו, היינו, האור שלפני הצמצום, הוא מעין המאור – הוא מהותו ועצמותו… שרק הוא לבדו בכוחו וביכולתו לברוא יש מאין. כי כוח ההתהוות הוא בעצמות דוקא ובא על ידי האור. מהאור עצמו אי אפשר להיות מציאות "יש", שהרי העולמות מצד שם הוי', גם לאחר שנתהוו, הם בביטול מוחלט. כלומר, שמבחינת שם הוי' עצמו אי אפשר להיות מציאות ה"יש", ולכן אחרי שנתהוו הרי הם בטלים כמו קודם שנתהוו… ורק משם אלקים שהוא מגן ומסתיר לשם הוי' – כמו שכתוב: שמש ומגן הוי' אלוקים (תהלים פד יב) – יכול להתהוות ה"יש". כך הכלים מסתירים את האור שנתפס ומתלבש בהם ממש, וגם פועלים שהאורות המתלבשים בהם יתגלו. והאורות – אף שיש להם שליטה וממשלה על הכלים והם מנהיגים אותם – הם פועלים כפי אופן הכלים, לפי שהכלים בטלים לאורות והם ראויים לקבל אותם. האור פועל שהגילוי יהיה בעולמות: בריאה, יצירה ועשיה דרך עשרה המאמרות, שהם במלכות דאצילות. וזהו שעולם האצילות הוא הממוצע בין אור אין סוף המאציל אל הנבראים, לגלות את אור האין סוף בעולם, שזוהי תכלית הכוונה בהתהוות האצילות לגלות אלוקות בעולמות.

בעשר ספירות דאצילות האור נכלל במאור. לכן המשיל האריז"ל את הגילוי והחיות הנמשך מאין סוף והתהוות עשר ספירות חכמה, בינה וכו' בשם אורות. בעולם האצילות איהו וחיוהי (האורות) חד, איהו וגרמוהי (הכלים) חד, שהכל בטל ונכלל באור אין סוף, אף שאין ערוך אליו יתברך. כי אמנם עולם האצילות אינו אלא זיו והארה מאור אין סוף, אולם הוא עולם האחדות, שהוא בלי פירוד והתחלקות, ואין שום תפיסת דבר זולת ההארה ההיא. וכמו שכחות הנפש הן הארה מן הנפש, כך הספירות הן הארה מאור האין סוף, ואופן מציאותן והתגלות הארתן באצילות אינן כמו שהן במצב שלמעלה מאצילות. לכן עולם האצילות אמנם נקרא עולם מלשון העלם, אך עם כל זה הוא אלוקות, שהרי זהו גילוי מההעלם. כך שההארה מן העצם, שהיא המקור למציאות ה"יש", דבוקה במקורה ושורשה ה"יש האמיתי", בדומה להתפשטות ענפים מאילן המצמיחים פירות.

אצילות מלשון אצלו וקרוב לו. יותר מזה, הוא כמו זיו השמש בתוך השמש. עולם האצילות הוא בבחינת "גילוי ההעלם" מעולמות האין סוף שלמעלה מאצילות. אצילות גם מלשון ואצלתי מן הרוח אשר עליך (במדבר יא יז). שנאמר לגבי משה, שאמר: מאין לי בשר (במדבר יא יג), כי היה בדרגה גבוהה כל כך ולא היה יכול להשפיל את עצמו בהמשכת בשר גשמי, וכמו שציוהו הקב"ה, הוא אסף שבעים זקנים והפריש מרוחו על הזקנים – דהיינו, הפריש קצת מרוחו והוריד והמשיך למטה עד למדת הזקנים, כדי שתהיה להם יניקה גם ממדרגה זו ויתעלו קצת ויוכלו שאת עמו כאחד והיו לאחדים. כלומר, אף שבמהותם אינם באחדות אחת עמו, יכלו להתאחד עמו, כי הם מיוחדים בזיו ואור הנמשך ממנו. זוהי ירידה והמשכה ממדרגת משה על שבעים הזקנים, שרק על ידי כך היה אפשר להמשיך להם השפעה גשמית של בשר, מה שלא נתאפשר על ידי משה עצמו מחמת גדלות מדרגתו ועליונותה. כך בעניין עולם האצילות – אין סוף ברוך הוא האציל אור וזיו בעולם האצילות, כדי שיוכלו לקבל אור וזיו אור אין סוף ברוך הוא, שהוא בבחינת יחוד באור וזיו הנמשך ממנו – באורות שבהם לא שייך התחלקות לפרטים, ובכלים המגבילים את האורות לחכמה, חסד וכו'; שאף על פי כן שורה בהם אור אין סוף בבחינת יחוד – חכמה דאין סוף, חסד דאין סוף וכו'.

כל עניין בריאת העולמות והנהגת העולמות הוא על ידי הספירות, כמו שכתוב ב"פתח אליהו": אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין. כלומר, שאור האין סוף האציל – הביא מן ההעלם אל הגילוי – עשרה "לבושים" הם עשר הספירות להנהיג בהם את העולמות.

עשר הספירות שבעולם האצילות נקראות בשם תיקונים, שהם לבושים המאוחדים עם אור האין סוף – איהו וגרמוהי חד. "תיקון" הוא מלשון תכשיט שמתקשטים בו ומתפעלים ממנו והעונד את התכשיט מתאחד אתו כאילו הוא חלק מגופו ממש. כך עשר הספירות שהם כלבושים לאור האין סוף, אך אין הם לבושים ממש, שאינם נפרדים ממש מאור האין סוף. כי אף שאין להם ערך ויחס אליו, ואינם עצמיות אור האין סוף ממש, הם מאוחדים עם אור האין סוף, בניגוד לעולמות בריאה, יצירה ועשיה, שעשר הספירות שבהם לבושים ממש – לבושין תקינת לון.

וזהו – אנת חכים ולא בחכמה ידיעא, שהחכמה שבעולם האצילות היא מקור החכמה וממנה נמשכת החכמה לבריאה, יצירה ועשיה, אך אין ערוך לבחינת חכמה דבריאה וכל שכן חכמה דעשיה לחכמה דאצילות שהוא מקור של מקור… החכמה. כי החכמה של עולם האצילות מאין תימצא. והיא בחינת ענוותנותו של הקב"ה, שהיא ירידה גדולה לפניו ית', וזה פירוש המילה אצילות, שהיא ירידה והשפלה ממדרגתו העליונה שכאילו השפיל את עצמו למדרגה פחותה יותר להיות התלבשות אור אין סוף בחכמה, בינה  כו'.

בעשר הספירות מתבטא הן כוח הבלי גבול של האין סוף והן כוח הגבול. שהרי אור אין סוף הוא שלימות הכל, כשם שיש לו כוח בבלתי בעל גבול כך יש לו כוח בגבול, שאם תאמר יש לו כוח בבלתי בעל גבול ואין לו כוח בגבול הרי אתה מחסר שלימותו ואין סוף הוא שלימותא דכולא (עבודת הקודש ח"א רפ"ח). שני כוחות אלה באים בספירות באופן של אורות וכלים. האורות, שהם פשוטים בלי ציור והגבלה הן בחינת האין סוף, והכלים שיש להם ציור פרטי והגבלה של חכמה, חסד כו' מגלים את כוח הגבול. וכך על ידי הספירות נמשך מאור האין סוף, שעניינו הוא הבלי גבול, לברוא ולהנהיג עולמות מוגבלים, זהו עניין הספירות שיש בהם ירידת כוח הגבול להוות ולהחיות עולמות בעלי גבול.    

פרטי כחות הנפש

כחות הנפש נחלקים באופן כללי לשנים, והם דוגמת הספירות העליונות:

א. שלש אימות, הן שלשת המוחין (שכל): חכמה, בינה ודעת, הקובעות את ההכרה, היקפה ומושאיה. ונקראים אימות (בדומה לאבות – אבות נזיקין, אבות מלאכה וכיו"ב – אלא שהן יותר כמו אמות המולידות); כי יש להם תולדות, שהמוחין הם המקור למדות, ועל ידי יגיעה רבה בהתבוננות נולדות ומתעוררות מהם המדות.

[החכמה העליונה שבספירות היא בחינת כלי לגילוי אור האין סוף בפנימיות. היא הארה מהאין סוף, שראשית גילוי הקו הוא בחכמה, ועניין הקו הוא להאיר את העולמות באור פנימי. על ידי החכמה נמשך הגילוי בכל העולמות: גם באצילות וגם בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, במלאכים ונשמות – הן נשמות של מעלה והן נשמות שירדו למטה והתלבשו בגוף כדי לדעת ולהשיג אלוקות.   

על החכמה העליונה נאמר: והחכמה מאין תמצא (איוב כח יב) – שהחכמה נבראה "יש" מ"אין" שלא בדרך השתלשלות, בניגוד לספירות שהשתלשלו זו מזו בדרך עילה ועלול. ה"אין" – אין פירושו שאינו קיים או שהוא אפס ח"ו, ה"אין" משמעו מה שאינו ניתן להשגה, מה שאינו בהכרה. שהרי התהוות החכמה היא מהכתר העליון, שהוא הממוצע בין המאציל לנאצלים, שאינו מובן ואינו נתפס, כי מציאותו אינה ידועה לנו אלא רק על ידי פעולותיו. אף על פי כן, החכמה מחוברת בקשר חזק מאד ל"בלי גבול", הרבה יותר ולאין ערוך מהספירות המחוברות זו עם זו כמו חוליות בשרשרת, ועל כן מרגישה את אפסותה ומתבטלת לחלוטין.

הבריאה היא "יש" מ"אין" הנקרא ראשית חכמה. ה"אין" שלפני ה"יש" נקרא ראשית, שהיא בחינת החכמה – בראשית ברא (בראשית א א) – בחוכמתא ברא (תרגום אונקלוס). ה"אין" הוא הברק המבריק של החכמה, ראשית ההכרה שממנה נברא העולם. מציאות החכמה מתחילה בחכמה האלוקית וממנה נברא העולם, והיא המקור הראשון לחיים הנמשכים בכל העולמות, בדומה למוח שהוא מרכז החיים של כל יצור חי. חכמה = כח מה, היינו, הכוח הראשוני של החיים, שאינו זהה למהותו ועצמותו של ה'; כמו שחכמת האדם אינה מהות הנפש. אך החכמה העליונה מאוחדת עם מהותו ועצמותו ית', שאין לה ישות משלה, היא בטלה במציאות ואין לה "אני" משלה. לכן ההשפעה שעוברת דרכה מגיעה מעומק רום, היינו, מן הקצה העליון, ויש לה יכולת נתינה בלי גבול. ומכיוון שהעולם הוא גבולי והוא באין ערוך לספירת החכמה, הוא יכול לקבל ממנה רק בדרך של "רצוא" ו"שוב", ולא בדרך רצופה ואחידה, שההארה מגיעה ומסתלקת בכל עת ובכל רגע. הקב"ה בורא את העולם במאמריו ללא הפסקה, והוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. וה"אין" שהיא חכמתו ית' הוא מקור החיים והטוב והעונג, והוא מהוה ומחיה את הכל, הוא כוחנו וחיותנו ובאור פני מלך חיים (משלי טז טו). שלית אתר פנוי מיניה, ואין עוד מלבדו (דברים ד לה), רק שאינו מושג].

בכחות הנפש חכמה –עצם כח ההשגה, ניצוץ ההשגה, התפיסה הראשונית שמתוך החשך הגמור, יכולת ההמצאה – היא נקודת השכל הכוללת את כל הפרטים. החכמה תופסת דבר בשלימות, תמונה כוללת אחת, ובזה יתרונה על הבינה. החכמה דומה לטפות של מעין, כי כמו שהמעיין הוא מקור למים רבים, כך החכמה מקור להשכלות רבות. החכמה נקראת אור, ולכן נקראת גם "ברק המבריק" כי טבע השכל להבין ולגלות עניינים. החכמה היא אור המאיר במוח כשעדיין חסרים הכלים, ואור זה יכול להיעלם אם לא יוכנס לכלים המתאימים. ומכאן שמה חכמה – כח מה (מה = שום דבר), כח ה"אין" – תוקף הביטול, ביטול גמור, כח שאינו ברור, ששואלים עליו – מהו? שהחכמה מאין תמצא (איוב כח יב). לכן אמרו חז"ל: איזהו חכם? – הלומד מכל אדם (אבות ד א). שמחמת ביטולו מוכן תמיד לקבל וללמוד.

כלומר, חכמה היא הכח הראשון מכחות הנפש, שמתחיל מאין ואפס, ממצב של השתוממות, העלם וחשך, ממצב של רצון ותשוקה לתרץ קושיות ולהבין עניין. מצב זה ממריץ ודוחף את כח השכל לקבל מהכחות הנעלמים שלו את השכל הפרטי בעניין שעוסק בו, ומשם מאיר האור ומתגלית נקודה אחת זעירא שהיא תמצית השכל של העניין. אלא שההשגה היא בכח ואין היא ההשגה עצמה, היא רק מרחפת על כלי מוחו ואינה מתיישבת בהם ולא נקלטת בהם. השכל הפרטי נמשך ממקורו אולם למוח עדיין לא הגיע. זהו עצם הבנת העניין בראיה שכלית מבלי להיכנס לפרטים, מבלי להקשות קושיות, ואדרבה למרות השאלות, הפקפוקים והסתירות, שיכולים להתעורר ולהישאל, הרי הדבר אמת ובטוח, ויש בזה רמות שונות.

בינה – היא כח ה"יש", היא היכל החכמה ומלבושה. שתפקידה לפרט את נקודת השכל. מהחכמה לבינה יש ל"ב נתיבות חכמה. הבינה היא כנהר המתפשט עד שיכול לעלות על גדותיו. עצם הרעיון שהאיר והבריק בכח, יוצא אל הפועל ומתגלה על ידי התבוננות באורך, שיורד ממקום גבוה למקום נמוך, עד הנמוך ביותר – בהסברים, משלים ודוגמאות באותיות פשוטות, כדי שהזולת ואפילו אנשים פשוטים יבינו דבר מתוך דבר. וברוחב, שנכנס לפרטי העניין. ולעומק, בנקודה העיקרית והפנימית של העניין – הפשטת העניין. ומכיון שהחכמה היא קליטת המציאות כמערכת שלימה בבת אחת היא מוגדרת כראיה. והבינה, שהיא ראית הפרטים, המסבירים באריכות את כל פרטי התמונה היא מוגדרת כשמיעה. 

כלומר, עניין כח החכמה לגלות ולהמציא המצאות שכליות חדשות. וכח הבינה עניינו להוריד את הנקודה על כל פרטיה עד שתהא מובנת על בוריה ללומד לפי ערכו. ומכיון שהחכמה היא היסוד והנקודה של הנושא הנלמד, שאי אפשר להסיח את הדעת ממנה, הרי שהמוחין חכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין – יש יחוד תמידי ביניהם, והם מגיעים לשלימותם כאשר מקבלים זה מזה.   

ומכיון שראשית ההשפעה על המידות באה מן המוחין ולפי ערך המוחין, לכן נקראים חכמה ובינה שהן עיקר המוחין אבא ואמא או אב ואם כי הם מולידים את המידות. וכמו שהאב נותן את נקודת הולד והאם בונה אותו במשך כל חודשי העיבור, כך החכמה נותנת את נקודת העניין, ואילו הבינה את כל הפרטים וביחד על ידי התבוננות הם מולידים את המדות אהבת ה' ופחדו ויראתו. וכמו בהריון במובן פיזי, שיש בו שהיה, בניה והגדלה, כך הבינה – אם הבנים – היא תהליך הדורש זמן, לקבל את הניצוץ הראשון, את הגרעין, להעריך אותו, לעבד אותו ולהביאו לרעיון מושכל, שהוא כגוף בעל ממדים, שיש בו אורך, רוחב ועומק. דוגמת עובר הגדל ומתפתח בבטן האם, וכל זמן שהוא בבטן האם הוא בהעלם. אמנם יש בבינה התפעלות שכלית, אך היא מדה הכלולה בשכל בהעלם, ורק לאחר שמתגלה בלב בכח ההתבוננות התמידית שבכח הדעת, היא הופכת למדה מורגשת ובגילוי, כתינוק היוצא מרחם אמו לאויר העולם.  

דעת –  התקשרות והתחברות של הדעת והמחשבה בקשר אמיץ בחוזק ובהתמדה. על ידי ההתבוננות בגדולת הוי' בבחינת חכמה ובינה שמתחכם בשכלו ומתבונן בבינתו. מזה בא להתפעלות ולהולדת המידות. ועם זאת מוכרח לקשר דעתו בכך בחוזק והתמדה ואז יבוא לאהבה ויראה באמת. והדעת מפתחא דכליל שית – הדעת היא המפתח ומקור לכל המידות. ועל כן הדעת היא קיום המידות וחיותן, והוא כולל חסד וגבורה וכו'. [וכענין זה הוא בדעת העליון דאצילות, כלומר החכמה ובינה שמולידות את הספירות העליונות, והדעת שפועלת את ההתחברות והיחוד בפרצופי חכמה ובינה – יחוד אבא ואמא, שבלעדי זה לא יתהוו המידות]. והדעת – מפתח המידות – נעשית מוחין למידות שמתחלקת לחסד וגבורה וכוללת אותם ואת ענפיהם. ובקיצור, המוחין הם ראשית ההתעוררות להשפיע, ואחריהן באות שבע מידות. (עוד על כח ה"דעת" ראה בסוף הפרק).

ב. שבע כפולות, הן שבע המדות – חסד, גבורה, תפארת. וענפיהן – נצח, הוד, יסוד ומלכות. ולמה נקראות שבע כפולות? כי הן יכולות להיות מצד הקדושה או מצד הקליפה, ה"לעומת זה". אלא שבקדושה העיקר הם המוחין – שכל אלוקי שלכן הוא אמיתי, ועל כן המוחין קודמים למדות, ורק על ידי יגיעה נולדות המדות; ואילו ב"לעומת זה" אין מוחין אלא רק מדות. אמנם בפרק ו' מדובר על מוחין ב"לעומת זה", אך שם המדות קודמות למוחין; כי למוחין ב"לעומת זה" עצמם אין קיום אמיתי, הם באים רק לשרת את המדות הרעות – להתחכם ולהשכיל איך להשיג את תאוות העולם הזה, איך לתרץ את קיומן, ובעיקר להגדיל אותן – שהרי ילד חושק בדברים קטני הערך, ואילו המבוגר חושק בדברים בעלי ערך גבוה יותר. ועוד, שהן יכולות להיות חזקות ותקיפות או רפות. אצל ילד הן תקיפות ואצל מבוגר הן רפות בהשפעת השכל. זהו עוד טעם לשמן שבע כפולות. [המדות נקראות גם שבעת ימי הבנין, כי הן האורות (ימי הבריאה) השיכים לזולת הוא העולם, שמהן ובהן נבנה העולם. היום הראשון נברא במדת החסד, היום השני במדת הגבורה וכו'. וכמו כן, בכל אלף שנים מבריאת העולם מאירה מדה אחת על פי הסדר: חסד, גבורה וכו'. שהרי העולם לא נברא על ידי המוחין, שהרבה למעלה מן העולם, והרבה למעלה משיכות לעולם, אלא על ידי המדות].      

השכל משכנו במוח ואילו המדות מקומן בלב. ואמנם לכל מדה קודמת ההכרה השכלית מבחינת חכמה, בינה ודעת, אך השכל עצמו אינו יוצר את המדות. המדות הן רגשות הנמצאים באדם בכח בבחינת אפשרויות, והשכל מעורר אותם ומוציאם מן ההעלם אל הגילוי, מן הכח אל הפועל. שמקור ושרש המדות גבוה, חזק ובעל עצמה יותר ממקור השכל. קודם התגלות והתעוררות המדות בלב הן כלולות בשכל בבחינת עיבור והעלם. ואז השכל מאיר את המדה, ומגלה לאדם את הדבר הטוב, כמו איש המגלה לרעהו שאוצר יקר נמצא לידו, ורק כשהעין רואה הלב חומד. ולפי ערך השכל ועניינו כן מתעוררות המדות. כך אדם בעל מוחין דגדלות עוסק בדברים חשובים כמו בירור וזיכוך מדותיו עד לאהבת ה' ואהבת הזולת.

כלומר, המדות, שהן הרגשות, הן כחות פנימיים הקיימים בנפש ומתעוררים על ידי המחשבה בעומק והתבוננות בחוזק ובהתמדה. כך אהבת ה' באה ממדת החסד. ופחד ה' ויראתו – ממדת הגבורה. הלל ושבח לה' – ממדת התפארת וכו'. ההבדל בין פחד ליראה הוא שפחד הוא בלב מדבר ממשי קרוב, ואילו יראה היא בשכל שחושש ממה שעלול לקרות, שהוא דבר רחוק. אמנם פחד הוא רגש חזק מיראה, אך יראה קודמת לפחד.

שורש שבע המידות הן: חסד גבורה תפארת. שעל ידיהן באה ההשפעה, ולהן ארבעה ענפים: נצח הוד יסוד מלכות. נצח והוד מייעצים איך להשפיע. ויסוד מקשר עצמו עם המושפע. ולהלן הסבר מפורט על המדות.  

חסד – ענינו להשפיע לכל אחד בלי גבול. עניינו אהבה הכוללת נתינה. כשאדם מתעלה מעבר לעצמו ומעל לטבע, מתחשב בזולת וברגשותיו, עד לאהבת ה' בגילוי.   

גבורה – ענינו דין וצדק. שליטה עצמית. לצמצם את ההשפעה, ולתת בצורה מבוקרת רק למי שראוי על פי דין. לכוון את האהבה למקום ובמדה הראויים לה. גבורה כוללת גם רגש של יראת כבוד וגם יראה, עד ליראת שמים ברמה גבוהה.

רחמים – ענינו לרחם על מי ששייך לרחם, אף על פי שאינו ראוי על פי דין. ממוצע ואחדות בין נביעה של חסד למשמעת שבגבורה. לכן היא מדת האמת. ובשל כך היא תפארת כמו בגדי תפארת הצבועים בגוונים מעורבים.

נצח והוד שהן כשתי כליות יועצות איך להשפיע, כדי שהמקבל יוכל לקבל את ההשפעה. נצח  הוא ביטוי לנחישות ואומץ לב. ובכלל בחינת הנצח היא לנצח ולעמוד נגד כל מונע ומעכב את ההשפעה, הן מבית – מצד הגבורות שבמשפיע עצמו, הן מחוץ – מצד גורמים שמחוץ לעצמו. הוד מלשון תודה – הודאה לה' גם ללא הבנה והרגש, הכל מה' והכל שלו. זהו ביטוי לענוה ולביטול לה'.

שורש הנצח הוא בעצם הנפש. [כך גם למעלה שורש הנצח הוא בפנימיות הכתר, בחינת ישת חושך סתרו (תהלים יח יב) שלמעלה מגילוי, ששם לא שייך עניין השינוי. וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם… (שמואל א טו כט). השינוי שייך רק בבחינת אדם דהיינו, השתלשלות. ומכיוון ששורש הנצח הוא בבחינת לא אדם, למעלה מהשתלשלות, לכן לא שייך בו שינוי וישנו בגילוי גם בזמן הגלות, ולא עוד אלא שבזמן הגלות ובפרט בעקבתא דמשיחא כוח הנצחון והמסירות נפש הוא בגילוי יותר מבזמן הבית. לכן על ידי העבודה של זמן הגלות יתגלו לעתיד לבוא גם העניינים שלמעלה מהשגה וראיה, ורק משיח יגלה אותם באופן דמלוכה. והגילוי יהיה נעלה יותר מהגילוי שבזמן הבית, שכוונת הירידה של הגלות היא צורך עלייה].

יסוד – התקשרות המשפיע אל המקבל באהבה ורצון. וככל שהחשק והתענוג גדולים יותר ההשפעה חזקה יותר.

מלכות – לית לה מגרמה כלום – אין לה משלה כלום. היא מקבלת משש הרגשות האחרים. כאשר האהבה (חסד), הבקורתיות (גבורה), הרחמים (תפארת), הנחישות (נצח) והענוה (הוד) מנותבים כהלכה באמצעות מדת ההתקשרות, מגיעים למדת המלכות, שיש בה מנהיגות אמיתית המסוגלת לתת תרומתה לכל הסובב אותה ולעולם כלו.        

[כמו ספירת המלכות המקבלת ההשפעה מכל המידות שלפניה, כדי להשפיע בעולם ובספירות שמתחתיה. שהרי כל השפעה הנשפעת ממשפיע למקבל היא רק מהמלכות שבמשפיע. על דרך מלכות שבאין סוף, שהיא התחלה ומקור לכל ההשפעות.

למלכות יש פנימיות וחיצוניות. פנימיות המלכות נקראת ים, שעניינה רוממות והתנשאות, שמקבלת את כל האורות והגילויים מכל הספירות של אצילות ומסתירה ומעלימה אותם, כמו שהים מכסה על מה שבתוכו. וזו הסיבה שיכולים להתהוות עולמות שהם מציאות "יש", כי לו היה גילוי של עולם האצילות, שעניינו אין סוף – במשמע, אין עוד מציאות זולתו – לא היו יכולים להתהוות עולמות "יש". לעומת זאת, חיצוניות המלכות נקראת ארץ, וממנה יש המשכה, רק שהיא בדרגת הארה, והיא בוקעת את הפרסה, ונעשית כתר לבריאה, יצירה ועשיה. היא מצמיחה "יש" מ"אין", מחיה את עולמות בריאה, יצירה ועשיה ומהווה נשמות, מלאכים ונבראים. שכל עניינם התגלות מידת מלכותו. לשם כך צריך שיהיה עם – אנשים זרים ונפרדים מן המלך דוקא, ולא שרים או בנים. עם מלשון עוממות. שנמשלים ל"גחלים עוממות", שהן גחלים שחורות וחשוכות, שרק בפנימיותן יש ניצוץ, ובפועל אין רואים את הניצוץ, ורק על ידי נפיחה ברוח מלהיבים את הניצוץ. בניגוד ל"גחלים לוחשות" שבהן הגחלת אדומה, כי היא אש ממש. כך בנמשל – אלוקות נמשל לאש. אצילות שכולה אלוקות נמשלת ל"גחלים לוחשות". ואילו עולמות בריאה, יצירה ועשיה נמשלים ל"גחלים עוממות", שבהם האלוקות בהסתר. יש אמנם ניצוץ אלוקי שמחיה כל נברא, אך כמו ב"גחלים עוממות" שהן שחורות וחשוכות, כך ישות של כל נברא היא חושך שחור, שבתוכו בהעלם ובהסתר יש ניצוץ אלוקי. בכל זאת, אין מלך בלא עם – אין מלך בלי עם, שהם מציאות של "יש". רצון המלך הוא לברוא עולמות ונבראים. וזהו סוד התהוות מציאות של "יש" מאלוקות שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). שרק בתנאים אלה יש אפשרות שתתגלה מדת מלכותו של הקב"ה. 

למלכות יש עליות וירידות. בלילה יורדת מלכות דאצילות הנקראת בשם ב"ן לברר את רפ"ח ניצוצות שנפלו מעולם התוהו לבריאה, יצירה ועשיה ושם בקליפת נוגה, שבה מעורבים טוב ורע, הניצוצות אינם בבחינת אלוקות והיא הופכת אותם לאלוקות, ואחר כך נמשך שם מ"ה (זכר), שהוא אלוקות בעצם, המתלבש בב"ן (נקבה) לבררם שנית. והם עולים לבחינת שם ע"ב ששם גילוי עתיק ואריך… (ראה תורה אור פרשת "ויחי").

בארץ הגשמית שהיא מלכות דמלכות דעשיה יש מעלה יתירה והיא בחינת הביטול, מדרס תחת כפות רגלי הכל. מה שאין כן הצומח שגדלים בגובה והתנשאות כו'. ביטול זה נמשך מצד שורשה הנעלה במחשבה שבמחשבה היא בחינת חשב מה – תכלית הביטול. כמו שאמר משה רבינו עליו השלום: ונחנו מה (שמות טז ז-ח)].

התבוננות מביאה לידי גילוי המדות

כשם שיש לנו מצוות מעשיות, כך יש לנו חובות הלבבות, מצוות הקשורות ברגש: אהבת ה' ויראת ה' וכו'. אדמו"ר הזקן מתוה לנו תכנית עבודה, איך להגיע לאהבת ה' ויראתו. ומכיון שהמדות נולדות מהשכל, ראשית העבודה היא ההתבוננות שעל ידי השכל שבנפש המשכלת (בנפש האלוקית) הממציא כל מיני השכלות – הוא המשכיל כל דבר, החלק העליון שבחכמה, שמבין כל נושא שהוא בגדר ותחום של שכל, (ולא רק חכמה פרטית כמו חכמת הטבע, חכמת המוסיקה וכד'; בדומה לכח התנועה שביד וכח הראיה שבעין שנחלקים לכחות פרטיים רבים). וכשיתקע מחשבתו ודעתו בדברים המעוררים את אהבת ה', בסוף תהיה לו אהבת ה', וכן בשאר המדות.

באופן כללי צריך להתבונן בשלשה עניינים, כפי שמרומז במלים כשמתבונן ומעמיק מאד:

א. צריך להתבונן בה' הממלא כל עלמין דוגמת הנשמה הממלאת את הגוף, שה' נודע ומורגש בבריאה כמו שהנפש בכחותיה ידועה ומורגשת בגוף האדם. צריך להתבונן באור האלוקי, האור הפנימי, הנמשך ונותן חיות פנימית לכל אחד מן העולמות ולכל אחד מן הנבראים לפרטיהם – כל אחד לפי השיעור המתאים לכלי שלו, שהרי יש ריבוי נבראים בדומם, צומח, חי ומדבר. ולא עוד, אלא שכל נברא מאותו מין וסוג שונה מחברו, שאין שתי אבנים דומות זו לזו בדיוק, ולא שני עלים דומים זה לזה בדיוק וכיו"ב. כך כחות הנפש הרוחניים הם כאורות המתלבשים באברים ובכלים החומריים המוכשרים לקבל אותם. שנוסף על עשר כחות הנפש הכלליים: כמו כח השכל במוח, כח המדות בלב, יש גם תרי"ג כחות פרטיים: כח הראיה בעין, כח השמיעה באוזן, כח המעשה בידים, כח ההליכה ברגלים וכו' וכו'. מצד אחד, כחות רוחניים אלה פועלים ומשפיעים על חומר האברים הגשמיים; הם מפתחים, מרחיבים ומזככים אותם. כך, למשל, השכל הרוחני משפיע על המוח הגשמי שיוכל לקלוט עניינים רוחניים עמוקים ונעלים. ומכיון שפעולת השכל במוח היא בדרך התלבשות, על ידי ריבוי ההתעסקות במושכלות נעשה שינוי בהמוח שמתוספים בו חריצים (ראה "באתי לגני" ה'תשכ"ח ס"ח). כמו כן, אדם יכול לאמן אבריו הגשמיים עד שיוכל להיות צייר, מוסיקאי וכיו"ב. ומצד שני, גם האברים הגשמיים משפיעים על הכחות הרוחניים, דוגמת השכל הרוחני שלומד להבין עניינים חומריים וגשמיים שבעולם הזה. כך שהכחות הרוחניים והאברים הגשמיים מקבלים זה מזה ומשפיעים זה על זה; ולא עוד, אלא שמתאחדים זה עם זה. על ידי זה הנפש וכחותיה מתגלים ומורגשים באברי הגוף באור פנימי, כי הכלי מסוגל לקבל את האור ולהתאחד אתו, מאחר שהכלי הוא מעין האור ודוגמתו ומתאים לו לפי מזגו ותכונתו. כך באמצעות הגוף הנפש מתקשרת לעולם הגשמי ופועלת בו את פעולותיה. כך מההתבוננות בנפשי אני יכול להמשיך (=לברך) את ה' בקרבי, כמו שכתוב: ברכי נפשי את ה' (תהלים קג כב, קד א). כשיהודי מתבונן בחיות האלוקית שהיא עיקרו של כל נברא, וכוללת גם אותו כנברא; זה מעורר אותו להרגיש שקרבת אלקים לי טוב (תהלים עג כח) – כי אדם אוהב את עצמו ובמיוחד את חייו. וגם מתעורר בו תימהון: איך יתכן שהנבראים ירגישו את עצמם למציאות נפרדת, ל"יש" גמור, וכאילו חיים בכח עצמם, בעוד שרק החיות האלוקית מחיה אותם?!…

ב. להתבונן בה' הסובב כל עלמין המהוה את העולמות ואת הנבראים – באור המקיף הבלתי גבולי, ובלתי מורגש שאינו מתלבש בנבראים, רק שורה עליהם מלמעלה דוגמת כח הרצון שבנפש האדם, ששולט בכל האברים בהשואה אחת. ואף שעיקר קיום והוית העולמות והנבראים הוא מאור הסובב הבלתי גבולי, הוא נעלם ומסתתר ובלתי מושג.

ג. להתבונן ששני אורות אלה ה"ממלא" וה"סובב", הם רק הארה ממנו יתברך, ולעומת מהותו ועצמותו – ההויה האלוקית שלמעלה מהמציאות והעולם, אינם נחשבים לכלום – כולא קמיה כלא חשיב.

אז מתעוררות ומתגלות המדות אהבה (בן) ויראה (בת) במלוא עצמתן. כי ההתבוננות בגדולת ה' מביאה ליראת הרוממות, יראה והתבוננות מרוממותו של הקב"ה שאין לה סוף ואין לה תכלית. ומהיראה שבמוח (יראה מדבר רחוק) שעניינה שכלי, הוא מגיע לפחד בלב (פחד מדבר קרוב) שעניינו רגש. ומזה הוא מגיע לאהבת ה', שגם אהבה עניינה קרבה לה'. לכן יראה קודמת לאהבה, שביראה מרגישים ריחוק מן הדבר, לכן מתבטלים לפניו, ומזה שמוסיפים להתבונן בגדולת ה' מתקרבים אליו, באים לפחד שבלב, כאמור. ובסוף באים להרגש האהבה והקרבה לה'. האהבה לה' והדביקות בו תלויה בביטול האהבה לעולם. כי אי אפשר שאהבת העולם ואהבת ה' ישכנו ביחד, כשם שאי אפשר שאש ומים ישכנו בכלי אחד.

אם כן, ההתבוננות בגדולת ה', ההכרה שהקב"ה מובדל ונשגב ולמעלה מהבנה והשגה מביאה להתבטלות מוחלטת, להתכווצות עצמית ובושה לנוכח הנעלה והנשגב. זוהי יראת בושת, יראת כבוד – יראה עילאה, יראת הרוממות, הנוצרת במוח, ומולידה את הפחד מה', שנוצר בלב. יראה זו שיכת לנפש האלוקית. (ביראת ה' נכללת גם יראה תתאה יראת החטא, שאף היא קדושה. מה שאין כן, יראת הענש שהיא "לגרמייהו" (לטובת עצמו) ונובעת מקליפת נוגה).

יראת הרוממות היא עבודה מלמטה למעלה, כאשר מתבונן איך הוא בתכלית השפלות ורחוק מה' בתכלית, כי עוסק בהבלי העולם; ואפילו אם עוסק בדברי תורה, אי עבד בגין יקרי' כו', דהיינו, שאם עושה את זה לכבוד עצמו, שרוצה להיות נחשב ליש ודבר, הרי זה לימוד מתחת השמש, ששם הכל הבל ורעות רוח. אולם כאשר רואה שהכל כאין ואפס לפניו ית' – אפילו העולמות העליונים ואפילו השרים והעמים, ואפילו גן עדן עליון ותחתון, שהם רק זיו והארה ממנו ית', ואפילו העדן שלמעלה מגן עדן, היא החכמה הנחשבת כעשיה לגביו ית'. דהיינו, שרואה שהכל בטל במציאות כנגדו ית' (ראה ליקוטי תורה פרשת עקב עמ' 26); אזי אחרי היראה מתעוררת האהבה, והוא מרגיש געגועים עזים אל ה', והגעגועים מלבים את אש האהבה, עד שמגיע להתלהבות ולאהבה עזה כרשפי אש. דוגמת האש העולה מלמטה למעלה.

בחשיקה – אהבה מופלגה רק לה'.

וחפיצה – רצון פנימי, שבכל פעולה מתענג.

ותשוקה – כאהבת אשה לבעלה הבוערת בנפשו.

ונפש שוקקה – נפש המתאוה.             

באהבת ה' בדרגה זו מרגישים כלות הנפש – צמאון. כמו שכתוב: נכספה וגם כלתה נפשי וגו' (תהלים פד ג), צמאה נפשי לאלקים וגו' (תהלים מב ג), צמאה לך נפשי וגו' (תהלים סג ב). והצמאון הוא מיסוד האש שבנפש האלוקית, צמאון לקדושה בלבד. רצון לאשתאבא בגופא דמלכא – רצון להיבטל לגמרי ולהתכלל באור ה' וביחודו יתברך כשלהבת העולה מאליה. "רצוא" לגדולת ה' ה"ממלא כל עלמין", ויותר מזה – ה"סובב כל עלמין", ולמעלה מזה – למהותו ועצמותו; שהרי, כאמור, הכל לפניו כולל ה"ממלא" והסובב" אינם חשובים לכלום. וכמובן במקום לרצות את תענוגי העולם הזה רוצים רק את הקב"ה, שהוא מקור התענוגים, והכל אין ואפס לפניו.

וכמו שכתבו הטבעיים, כלומר, חכמי הטבע – אנשי המדע הקדומים – שבכל דבר בעולם (ורבינו מוסיף, שכך זה גם בנפש האלוקית) יש ארבעה יסודות: אש, מים, רוח ועפר. ויסוד האש משכנו בלב והוא בחינת "רצוא" – מלמטה למעלה, שמשתוקק לדבר שרוצה להגיע אליו, אך טרם הגיע. ואמנם אחת מתכונות הנפש היא הכח והרצון לכלות הנפש, היא הרצון למסירות נפש. הנפש רוצה לחזור למקורה ושרשה. דבר הקיים לפחות בהעלם אצל כל יהודי.

אלא שהכיסופים והצימאון לה' אינם התכלית, שהרי הכוונה האלוקית להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקא. לכן עניין "כלות הנפש" צריך להישאר בגדר רצון ותשוקה ולא לצאת מן הכח אל הפועל, כדי שלא להיות כנדב ואביהוא, שהגיעו ל"כלות הנפש" בפועל ממש עד שפרחה נשמתם. יהודי צריך לדעת כי בעל כרחך אתה חי (אבות ד כב). יהודי צריך לבטל רצונו מפני רצון ה', ורצון ה' הוא שנחיה ונעבוד אותו, שהרי לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה יח). ומסופר על ר' אברהם המלאך, שכמעט הגיע לכלות הנפש, אלא שאדמו"ר הזקן נתן לו לחמניה בחמאה כדי להוציאו מזה. וכמו כן, תלמידי הרב המגיד הגיעו פעם אחת לדביקות בעולמות עליונים עד למקומם של "האופנים" ו"השרפים", ואז היה חשש שיתבטלו ממציאותם. ופתאום נכנס הרב המגיד ואמר להם דבר תורה על הפסוק: אנכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי (ישעיה מה יב) – בראתי בגימטריא תרי"ג, תכלית הבריאה היא לשמור תרי"ג מצוות. וכמו שנאמר: יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד יז) – שעל ידי תורה ומצוות מתגלה הקב"ה בעולם. לכן המעשה הוא העיקר. על כן פנימיות ה"רצוא" היא ה"שוב", שנעשה על ידי המוח; כי במוח מקור המים והליחות ובחינת החכמה הקרה שבנפש האלוקית, במוח בחינת ה"שוב" מלמעלה למטה, שבאה אחרי ה"רצוא". שאז נדבק בעניין על ידי הלחות שבמוח, ומגיע לתכלית שהחכמה שבמוחו מאירה בו בקיום התורה ומצוות בפועל. וזהו שנאמר: הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נה א) – מאחר שיש גבול ליכולת של נשמה בגוף להתעלות – כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ), אזי מהמקום שאי אפשר להתעלות עוד, ממשיכים את אור האין סוף על ידי תורה ומצוות, שאין מים אלא תורה.

האהבה והיראה הן עיקר המדות, הן רגשות היסוד שבנפש. אהבה (חסד) היא תנועת התפשטות לאהוב בלי גבול, שהאהבה היא הסיבה והמוחין של החסד לתת בלי גבול. ויראה (גבורה) היא התכווצות והצטמצמות ויצירת גבולות בנתינה. ושאר המדות הן ענפי היראה ותולדותיהן. מדת הרחמים (תפארת) היא ממוצעת בין "חסד" ל"גבורה" – נתינה למי שמגיע. ותמיד צריך שיהיו גם נצח והוד, ש"נצח" הוא ענף החסד, שמחליט לנצח את עצמו ולהתפשט למטה להביא את העניין למעשה בפועל, ו"הוד" הוא ענף הגבורה, מלשון הודאה וביטול, שמחליט להתגבר על המניעות והעיכובים ולקבל עול מלכות שמים. יסוד הוא ההתקשרות עם המטה להשפיע לו ומלכות היא ההשפעה בפועל (ראה אגרת הקדש טו, ו"פניני התניא" להרב ל.י. ח. גינזבורג ח"א עמ' 105).

המוח השלישי – מוח הדעת

יש שלשה חללים במוח, במדור הימני – שוכן כח החכמה, במדור השמאלי – כח הבינה ובאמצעי מאחור – כח הדעת. דעת, משמעה, הכרה והרגשה, קשר מעומק נקודת הלב בדבר שמתבוננים בו, התקשרות והתחברות נפשית ותמידית, כמו שכתוב: והאדם ידע את חוה אשתו (בראשית ד א). וכמו שהדעת היא הכלי להמשכת הטפה, כך אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק בנפשו ובהתמדה, לא יוליד בנפשו אהבה ויראה אמיתיים. שחכמה ובינה אינן מספיקות להוליד את המדות, כי אפילו אדם חכם ונבון שהבין והשיג את העניין עדיין לא עשהו קניין לעצמו, והעניין רחוק ממנו ונשאר רק בדמיונו. כי השכל אינו מתאר את מהותו של האדם, השכל הוא כמו דבר הנבדל מן האדם, מקיף על ה"אני" שבאדם ואינו חודר להרגשתו העצמית. וגם כשהוא מבין בשכלו ענייני אלוקות נעלים ונשגבים, ההבנה וההשגה יכולות להישאר במוחו בלי שיגיעו ללב, ואז יש פער עצום בין המוח, שהוא קר ולח, ללב, שהוא חם ויבש, שממילא הם רחוקים זה מזה וסותרים זה את זה. ופער גדול עוד יותר יש בין המוח למעשה, שהשכל הוא הרבה למעלה מן המעשה. לכן חשובה ביותר ההתבוננות הרצופה, ההתקשרות והעמקת הדעת ההופכת את ההבנה וההשגה להכרה והרגשה. שעיקר האדם הוא הרגש הלב. וליתר דיוק, אדם פועל פעולותיו: מעשיו, דבוריו ומחשבותיו לפי מה שמרגיש בלבו. אם אדם אוהב את ה' וחפץ לדבוק בו באמת, הוא מקיים תורה ומצוות במחשבה, דבור ומעשה. כח הדעת פועל את המשכת המוחין במדות. הדעת פועלת שיתעוררו בלבו האהבה והיראה, כי ללא הדעת לא יגיע אלא לדמיונות שוא. יותר מזה, הדעת גורמת לא רק שיוולדו המדות, אלא שיהיה להן קיום תמידי. הדעת דומה למפתח שיכול לפתוח ויכול לסגור. היא המפתח של המדות – מפתחא דכליל שית, שיכולה לפתוח את הלב, ויכולה גם לסגור אותו אם מסיחה דעתה ממנו. היא הנותנת קיום למדות וגורמת שיהיו בחיות ויביאו למעשים טובים. הדעת היא הכח להבדיל בין טוב לרע, ולמעלה מזה, לבחור בטוב ולמאוס ברע. דוגמת הצדיקים שהעבירה נראית להם כמו הר גבוה ותלול, שאי אפשר לעבור אותו, בניגוד לרשעים שהעבירה נראית להם כחוט השערה, ולכן עוברים אותה בקלות. (יש גם דעת עליון המקשרת בין החכמה לבינה, אולם כאן מדובר רק בדעת תחתון המקשרת בין השכל למידות והיא קיום המדות וחיותם).

אם כן, בכח הדעת מגיעים לשלימות בעבודת ה'. ולכן הקשר של הדעת למדות חייב להיות תמידי, בלי להסיח דעתו מהן. וכשיתמיד באהבת ה' ויראתו בקשר אמיץ וחזק, אף אם הם רק דמיונות, אין הם דמיונות שוא (כמו שכתוב בפרק מ"ד ובפרק י"ד).      

קטן אין בו דעת, שאינו מכיר את ערך המצוות ולא את גודל הפגם שבעבירה, לכן אין הוא בר ענשין ורק כשהוא בן מצוה, הוא נהיה בר דעת, ולשלימות הדעת הוא מגיע בגיל עשרים. נשים דעתן קלה, אף שיש בהן בינה יתירה ואמונתן חזקה, לכן כאשר מקבלות איזו החלטה לא תמיד מתמידות בה. לכן שומה על הנשים לחזק את בחינת הדעת.

ומסביר הרבי מה"מ שיל"ו, שכמו אדם מבוגר שיש בו דעת, ואינו מתכעס ומתקצף כל כך, שיכול לסבול גם מה שהוא נגד רצונו, ואדרבה יכול למצוא גם על זה הצדקה ומקום בשכל, בניגוד לתינוק שמתכעס ומתקצף מכל דבר, כי תינוק אין בו דעת – כמו כן יהיה לעתיד לבוא, תרבה הדעת גם בדומם, צומח וחי, ומצד ריבוי הדעת יהיה וגר זאב עם כבש (ישעיה יא ו), (ספר המאמרים תש"ל עמ' 227).       

כבר בפרקים הראשונים של ספר התניא אנו למדים על דרגתו וחשיבותו של היהודי. ליהודי יש נשמה קדושה – חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) ממש. בנים אתם לה' אלוקיכם (דברים יד א), ובן דומה לאביו. יש ליהודי עשר כחות הנפש כמו עשר הספירות שבעולם האצילות. יהודי יכול לעסוק בענייני אלוקות ולהידבק בה' באהבה עד כלות הנפש ועד אהבה בתענוגים. הוא יכול להגיע ליראה עילאה וכו' וכו'. כך כשיהודי מכיר את עצמו ואת כחותיו, מתחיל את עבודת ה' שלו בחשק וברצון עד להצלחה מופלגה.