מבוא לפרק

באיגרת זאת מעורר רבנו הזקן כי עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם ולא רק כשעוסקים בתורה אלא על כל עשרה מישראל המתכנסים השכינה באה ושורה שם ואם חס ושלום עוסקים בדברים בטלים הרי השכינה נמצאת בגלות איתם בתוך הדברים בטלים שלהם לכן מעורר רבנו להתחזק בלימוד תורה מתוך עשרה דווקא וללמוד עין יעקב ומדרשים וכן הלכות שבת שאדם נדרש ללמוד כדי לדעת שכשלא יודע לא יוכל להישמר מחילול שבת. וכל יחיד לא יפרוש מן הצבור ויצטרף עמיהם בלימודם.

אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה

בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין מארמית ללשון הקודש בגזרת מלאכים ובמאמר קדושים נאמר את הדבר שהולך וכותב רבנו. ומקור ביטוי זה הוא מפסוק בדניאל פרק ד' פסוק (יד) בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא עַד דִּבְרַת דִּי יִנְדְּעוּן חַיַּיָּא דִּי שַׁלִּיט עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עֲלַהּ:  חכמי המשנה עליהם השלום, ששנו במשנתם: (משנה מסכת אבות פרק ג' משנה ו') רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב), אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט), וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב), בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ), בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: כי זה כל האדם ואף גם זאת היתה כל ירידתו בעולם הזה לצורך עליה זו, אשר אין עליה למעלה הימנה, כי שכינת עוזו אשר בגבהי מרומים, והשמים ושמי השמים לא יכלכלו אימתה. תשכון ותתגדל בתוך בני ישראל, כמו שכתוב (במדבר פרק לה' פסוק לד') וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: על ידי עסק התורה והמצות בעשרה דוקא כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת ברכות דף כא' עמוד ב') תני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא (שנה רבנאי אחיו של רבי חייא בן רבי אבא) אתיא תוך תוך כו' (יבוא גזרה שווה מהמילה תוך) כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה ועל זה נאמר: (ישעיה פרק יב' פסוק ו') צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה ומשום הכי נמי אצטריך להו מארמית ללשון הקודש: ומשום כך גם נדרשו רבותינו ללמוד מפסוק מפורש שאפילו אחד שכינה שורה כנגדו אך פסוק זה מתייחס רק לענין השכר ולא להשראת השכינה. לרבותינו זיכרונם לברכה למילף מקרא מארמית ללשון הקודש ללמוד מפסוק מפורש (משנה מסכת אבות פרק ג' משנה ב') רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם. מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כו', שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג), יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו: ואף גם זאת לא מצאו לו סמך מן המקרא אלא לקביעת שכר בלבד ליחיד לפי ערכו לפי [נוסח אחר: ולפי] ערך המרובים אבל לענין השראת קדושת הקדוש ברוך הוא אין לו ערך אליהם כלל וההפרש שבין השראה לקביעות שכר מובן למביני מדע. כי קביעת שכר הוא שמאיר השם לנפש תדרשנו באור תורתו, שהוא מעטה לבושו ממש, ולכן נקראת התורה אור, שנאמר: (תהילים פרק קד' פסוק ב') עֹטֶה אוֹר כַּשַֹּלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה: והנפש היא בעלת גבול ותכלית בכל כחותיה לכן גם אור השם המאיר בה הוא גבולי מצומצם ומתלבש בתוכה ועל כן יתפעל לב מבקשי השם בשעת התפלה וכיוצא בה, כי בו ישמח לבם ויגיל אף גילת ורנן ותתענג נפשם בנועם השם [נוסח אחר: על השם] ואורו בהגלותו ממעטה לבושו שהיא התורה, ויצא כברק חצו, וזו היא קביעת שכר התורה הקבועה תמיד בנפש עמלה בה. אבל ההשראה היא הארה עצומה מאור השם המאיר בה בלי גבול ותכלית ואינו יכול להתלבש בנפש גבולית כי אם מקיף עליה מלמעלה מראשה ועד רגלה כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת סנהדרין דף לט' עמוד א') אמר ליה כופר (שאל כופר אחד) לרבן גמליאל אמריתו אכל בי עשרה שכינתא שריא אתם אומרים שעל כל עשרה מישראל שורה השכינה כמה שכינתא איכא (כמה שכינות יש לכם?) כלומר עליהם מלמעלה כמו שכתוב (תהילים פרק צ' פסוק יז') וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ: כלומר כי נועם השם אשר הופיע במעשה ידינו בעסק התורה והמצות דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד יתכונן וישרה עלינו מלמעלה להיותו בלי גבול ותכלית ואינו מתלבש בנפשנו ושכלנו ועל כן אין אנו משיגים בשכלנו הנעימות והעריבות מ"נועם השם", וזיו השכינה בלי גבול ותכלית אשר מתכונן ושורה עלינו במעשה ידינו בתורה ומצות ברבים דוקא. ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת קידושין דף לט' עמוד ב') "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" כי אי אפשר לעולם להשיגו כי אם בהתפשטות הנפש מהגוף ואף גם זאת על דרך החסד כמו שכתוב: (תהילים פרק סב' פסוק יג') וּלְךָ אֲדֹנָי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ: וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת סנהדרין דף ק' עמוד ב') כשם שנותן הקדוש ברוך הוא כח ברשעים לקבל פורענותם כך שהקדוש ברוך הוא נותן כח בצדיקים כו' לקבל טובתן. מה שאין כן במלאכים כמו ששמעתי מרבותי כי אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד אף שאינם מדברים בדברי תורה תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשרי עלייהו עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי הבדל גדול יש בין השראת השכינה על האדם לבין קבלת שכר מאיתו יתברך. כשאדם לומד תורה בעולם הזה הרי הוא מקבל שכר מאיתו יתברך כי הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר. כי מאיר שבעולם הזה אין שכר המצוות מפני שהשכר האמיתי מאיתו יתברך יכול להתקבל רק בנפש ולא בגוף המוגבל בגילויי האורות העליונים ולכן אין שכר בעולם הזה. אבל הלומד תורה מתוך כך שהוא נאלץ להפעלת הנפש כדי להבין ולהשכיל את דבר השם אכן יש קבלת שכר לנפש הלומדת ומתפללת ומחפשת קרבת אלוהים. כל זה מצד אחד בעניין קבלת שכר.

אך ישנה דרגה נוספת הנקראת השראת השכינה "זכו שכינה ביניהם" על כל עשרה מישראל ישנה השראת השכינה והיא מדרגה נעלה יותר מקבלת שכר. דהיינו בקבלת השכר הגילוי מלמעלה בא אל הנפש בעוד שהגוף אינו כלי לגילוי האור מלמעלה הנפש קצת יותר מופשטת לקבל גילוי נעלה יותר ממה שהגוף מסוגל לקלוט ולכן זוכה הנפש לגילוי גבוה יותר מהגוף אך עדיין מדובר במצב שהנפש והגוף מאוחדים ביניהם. אבל בהשראת השכינה הגילוי הוא הרבה יותר נעלה אף ממה שהנפש מסוגלת לקלוט כשהיא מחוברת לגוף אלא במדרגה שהנפש היא לעצמה. והוא גילוי נעלה מאד אלא שהוא בא מצד הלמעלה והלמטה לא תמיד זוכה ומרגיש את גדולת הגילוי ורק צדיקים נותן להם הקדוש ברוך הוא כוח לקלוט גילוי כזה ואפילו מלאכים עליונים אם היו מסוגלים לקלוט את גודל הגילוי שישנו כשישנם עשרה מישראל העוסקים בתורה היה מתבטל לגמרי בפני גילוי אור כזה.

מכאן ניתן להבין מהו גודל הגילוי שישנו כשמתכנסים עשרה מישראל ביחד. ולכן צריך ליקר מאד רגע כזה וכדלהלן: 

קביעת עתים ללימוד תורה בעשרה

ועל כן רע בעיני המעשה אשר נעשה תחת השמש בכלל ובפרט בין אחיי ורעיי הנגשים אל השם הגשה זו תפלה ואחר התפלה או לפניה נעשה מושב לצים רחמנא ליצלן כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (משנה מסכת אבות פרק ג' משנה ב') רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה כו', הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם. מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג), יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו: ואם נעשה מושב לצים בעשרה דשכינתא שריא עלייהו אין לך עלבונא וקלנא דשכינתא גדול מזה רחמנא ליצלן. מארמית ללשון הקודש אם המושב לצים מתקיים בעשרה שעל כל עשרה מישראל השכינה שורה שם הרי אין יותר עלבון וקלון לשכינה גדול מזה. שהשם ישמרנו ויצילנו. ואם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: על העובר עבירה בסתר שדוחק רגלי השכינה חס ושלום (תלמוד מסכת קידושין דף לא' עמוד א') אמר ר' יצחק כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה שנאמר כה אמר השם השמים כסאי והארץ הדום רגלי. העובר עבירה ברבים דוחק כל שיעור קומה של יוצר בראשית כביכול. כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת סוטה דף ה' עמוד א') אמר רב חסדא ואיתימא (ואם תאמר אמר זאת) מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא וכו' יכולין לדור בעולם שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל. אלא שמלך אסור ברהטים כו'. אבל ווי למאן דדחקין לשכינתא כד יוקים לה קודשא בריך הוא ויימא לה התנערי מעפר קומי וגו' ועל תלת מילין מתעכבי ישראל בגלותא על דדחקין לשכינתא ועל דעבדין קלנא בשכינתא וכו' מארמית ללשון הקודש: אוי להם לאותם שדוחקים את השכינה כאשר יקים אותה מעפרה ויאמר לה התנערי מעפר קומי ועל שלושה דברים מתעכבים ישראל בגלות על שמציקים לשכינה ועל שעושים קלון לשכינה בגלות. כמו שכתוב בזוהר הקדוש.

על כן אהוביי אחיי ורעיי אל נא תרעו הרעה הגדולה הזאת ותנו כבוד להשם אלהיכם בטרם יחשך דהיינו בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה פנימיות התורה שהיא אגדה שבספר "עין יעקב" ספר שחיברו מורנו רבי משה בן חביב והוא מאסף את אגדות חכמינו זיכרונם לברכה בתלמוד. שרוב סודות התורה גנוזין בה ומכפרת עונותיו של אדם כמבואר בכתבי המקובל האלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה (הארי ז"ל) והנגלות שבה הן דרכי השם שילך בהם האדם וישית עצות בנפשו במילי דשמיא ובמילי דעלמא וכידוע לכל חכמי לב וגם ללמוד מעט בשולחן ערוך אורח חיים הלכות הצריכות לכל אדם ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת נידה דף עג' עמוד א') תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום כו' מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות: ובפירוש רש"י הלכות – משנה וברייתא הלכה למשה מסיני: שהן הלכות ברורות ופסוקות הלכה למעשה כמבואר בפרוש רבינו שלמה יצחקי זכרונו לברכה (רש"י ז"ל) שם ובשבת קדש בעלות המנחה יעסקו בהלכות שבת כי הלכתא רבתא לשבתא ובקל יכול האדם ליכשל בה חס ושלום אפילו באיסור כרת וסקילה מחסרון ידיעה ושגגת תלמוד עולה זדון חס ושלום ואין צריך לומר באיסורי דברי סופרים שרבו כמו רבו למעלה ובפרט באיסורי מוקצה דשכיחי טובא וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת ברכות דף ד' עמוד ב' ועירובין דף כא' עמוד ב') בברכות: חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ובעירובין: דרש רבא מאי דכתיב ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו' בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה ודברי סופרים חמורים יותר שכל העובר על דברי חכמים אפילו באיסור קל של דבריהם כמו האוכל קודם תפלת ערבית וכהאי גוונא חייב מיתה כעובר על חמורות שבתורה וכל יחיד אל יפרוש עצמו מן הציבור אפילו ללמוד ענין אחר כי אם בדבר שהציבור עסוקין בו ואין צריך לומר שלא יצא החוצה אם לא יהיו עשרה מבלעדו ועליו אני קורא הפסוק: (ישעיה פרק א' פסוק כח') וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי יְהֹוָה יִכְלוּ: כו' כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על כל דבר שבקדושה. כי אין קדושה כקדושת התורה דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. וכל הפורש מן הציבור כו' ושומע לי ישכון בטח ובימיו ובימינו תושע יהודה וירושלים תשכון לבטח אמן כן יהי רצון: מחזק רבנו את המנהג הנושן שהיה מקובל ברוב עיירות ישראל ללמוד בין תפילת מנחה לתפילת מעריב אגדות חכמינו זיכרונם לברכה המושכים לבו של אדם לאהבת השם וליראתו וכן חובה קדושה ללמוד הלכות שבת ובפרט דיני מוקצה וכדומה. ומכלל הן את שומע לאו כי אילו לימוד תורה ברבים ובעשרה מישראל גורם השראת השכינה בדרגה הגבוה עד שמלאכי עליון מתבטלים בפני גילוי זה בוודאי שהיושבים עשרה מישראל לעסוק בדברים בטלים ואין צריך לדבר על דברים אסורים חס ושלום הרי זה השראת השכינה בגלות ממש.

סיכום הפרק

עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם ועל כל עשרה מישראל שמתכנסים השכינה שורה שם. ואין דבר שבקדושה  פחות מעשרה וגם העיקר ירידת הנשמה לעולם הוא בשביל לעשות לו דירה ומקום השראת השכינה בתחתונים. ואפילו אחד שיושב ולומד תורה קובע לו הקדוש ברוך הוא שכר אלא שיש הבדל בין השראת השכינה לקביעת שכר.

ועל כן יש ליקר ביותר לימוד תורה ברבים בעשרה דווקא ויש להנהיג ללמוד בין תפילת מנחה ומעריב לימוד בספר "עין יעקב" וגם לימוד הלכות הנצרכות ובפרט הלכות שבת וכל אחד ואחד אל יפרוש מן הציבור ובפרט שהוא העשירי בוודאי שאסור לו לפרוש מן הציבור והשומע להוראה זו ישכון לבטח ובימיו תיוושע יהודה.

סיפור חסידי לפרק

כבר דובר על הלגיון המיוחד של הצאר ברוסיה הנקרא לגיון הקוזאקים שהם היו עזי נפש באופן מיוחד ומשליחים חייהם מנגד לנצח בכל המלחמות אף הסוסים שלהם היו סוסי פרא מיוחדים שהיו יוצאים לקרב עד מסירות נפש הסוס ממש. ובפרט האהבה בין הסוס ורכבו היה לשם דבר עד שהסוס היה מוכן למסור נפשו למען הרוכב. בשעת הקרב כשנורו מכל עבר חיצים ובליסטראות היה מוכן הסוס להתרומם על רגליו האחוריות ולהגן על רכבו שלא ייפגע מהחיצים.

הרבה מאד אפשר ללמוד בעבודת השם מהכנת והכשרת הסוס של הקוזאק. קודם היו הקוזאקים מחפשים ביערות דווקא סוסי פרא. דרכו של סוס פרא שאינו מוכן להכין ראשו בפני אף אדם ובוודאי שאינו מאפשר למישהו לרכב עליו. היו באים הקוזאקים ליער ומוצאים להקת סוסים גורמים להם לברוח ורודפים אחריהם כאילו שעומדים לתפוס אותם מהבריחה היו מגיעים הסוסים במנוסתם לעבר הנהר שמימיו שוצפים בקצף רב ומאלצים את הסוסים במנוסתם לצלוח את הנהר הסוסים החלשים היו טובעים או נשטפים בזרם הנהר ורק הסוסים החזקים היו מצליחים לצלוח את הנהר ועדיין ישנם סוסים בתוך המים שמתמודדים עם הזרם החזק והסוסים החזקים היו עוזרים להם בדחיפה ובמשיכה על מנת שגם הם יצליחו לברוח מהנהר. זה היה הסימן שאף מידות טובות ודאגת החבר והחלש בקרב הסוס וכשהיו עולים מהנהר בצד השני מיד היו מסמנים אותם כדי להכניסם למסלול אימונים עצמאי.

אחר כך הסוס הפרא היה נתפס והוא עדיין לא מוכן שמישהו ירכב עליו מכאן היו מעבירים אותו סדרת עינויים קשים מדי יום ביומו עד שכמעט היה יוצא קצף לבן מפיו המראה שהוא כמעט מת ואז היו נותנים לו לאכול אוכל רב ומזין. כך מידי יום ביומו במשך זמן ארוך כשכופים אותו כל היום ומעניקים לו שפע ברכה בסוף היום לאחר זמן הסוס מתחיל להבין שחוץ ממנו יש גם חזקים נוספים בעולם המכים אותו מכות נמרצות ונותנים לו שפע שהוא לא חלם עליו להשיגו לבד. אחר כך היו מוסרים אותו לקוזאק הבודד והם מתחברים ביניהם באהבה רבה עד שבהמשך הזמן מתרקמת ידידות גדולה בין הסוס ורכבו.

חסידים היו אומרים שזהו משל על עבודת השם מהנפש הבהמית שלנו שהיא עיר פרא יולד אך גם בעל מידות טובות בטבע תולדתו ובעבודת האתכפייא מצליחים להגיע גם לאתהפכא שהסוס ורוכבו נקשרים ביחד לעבודתו יתברך.