מבוא לפרק

בפרק זה מעורר רבנו על תפילה במתינות בעקבות שמועה על קהילה מסוימת שהיה להם שליח ציבור הממהר לפרנסתו לעבודה ואילץ את המתפללים להתפלל במהירות. וכאן מסביר רבנו כי התפילה במתינות היא נוגעת לחיי נפש וממהר יורד להם לחיים ומפסיד להם את חייהם. כי התפילה במתניות מאריכה חיים. ועוד שבשעה שמתבונן בתפילה הוא מגלה בליבו אהבה לקדוש ברוך הוא וזאת עיקר המצווה של ואהבת את השם אלוקיך. וכדלהלן:

תפילה במתינות ובנחת

הנה לא טובה השמועה שמעתי ותרגז בטני אשר עם השם מעבירים מלפני התיבה האיש החפץ בחיים ואריכות ימים של כל אנשי שלומנו שבמקדש מעט הזה של אנשי שלומנו, כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם ואחד מהם המאריך בתפלתו. (תלמוד מסכת ברכות דף נד' עמוד ב' ודף לב' עמוד ב') בדף נד' עמוד ב': אמר רב יהודה שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם המאריך בתפלתו והמאריך על שלחנו והמאריך בבית הכסא והמאריך בתפלתו מעליותא היא. ובדף לב' עמוד ב': אמר רבי חנין אמר רבי חנינא כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם

ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר ואי אפשר לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת השליח ציבור הזה הלא טוב טוב לו שלא לשמוע קדושה וברכו, מלירד לחייהם של החפצים בחיים ואונס רחמנא פטריה. והשליח ציבור מוציאו ידי חובתו אף שלא שמע כאילו שמע שהוא כעונה ממש, וכדאיתא בגמרא (תלמוד מסכת ראש השנה דף לה' עמוד א') אמר רבי שמעון חסידא לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות מאי טעמא משום דאניסי במלאכה גבי עם שבשדות דאניסי ויוצאים ידי חובת תפלת שמונה עשרה עצמה בחזרת השליח ציבור כאלו שמעו ממש, וגם קדושה וברכו בכלל. והנה זאת חקרנוה כן הוא אף גם בדורות הראשונים של חכמי המשנה והגמרא שהיתה תורתם קבע ועיקר עבודתם ולא תפלתם. ומכל שכן עתה הפעם בעקבות משיחא שאין תורתינו קבע מצוק העתים. ועיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה כמו שכתב הרב חיים ויטאל זיכרונו לברכה ב"עץ חיים" ו"פרי עץ חיים". מכל שכן וקל וחומר שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה והיא חובה של תורה ממש למביני מדע תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת, כל חד לפום שיעורא דיליה, בסדור שבחו של מקום ברוך הוא בפסוקי דזמרה ושתי ברכות שלפני קריאת שמע "יוצר" ו"אהבה" לעורר בהן האהבה המסותרת בלב כל ישראל לבא לבחינת גילוי בהתגלות הלב בשעת קריאת שמע עצמה שזאת היא מצות האהבה שבפסוק: (דברים פרק ו' פסוק ה') וְאָהַבְתָּ כו' אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ כו' וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: הנמנית ראשונה בתרי"ג מצות כמו שכתב הרב משה בן מימון זיכרונו לברכה: (הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה א') האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את השם אלהיך ונאמר את השם אלהיך תירא: שהיא מיסודי התורה ושרשה ומקור לכל רמ"ח מצוות עשה כי על אהבה המסותרת בלב כל ישראל בתולדתם וטבעם לא שייך ציווי כלל, ודעת לנבון נקל, כי כשהאהבה היא מסותרת היא עודינה בנפש האלקית לבדה, וכשבאה לבחינת גילוי לנפש החיונית, אזי היא בהתגלות הלב בחלל שמאלי מקום משכן נפש החיונית. וזהו ענין בירור ניצוצות המוזכר שם בעץ חיים ופרי עץ חיים גבי תפלה, שלכן היא עיקר העבודה בעקבות משיחא לברר ניצוצות כו' שהוא בחינת אתהפכא או אתכפיא של נפש החיונית לנפש האלקית כנודע, כי הדם הוא הנפש כו' והדם מתחדש בכל יום מאוכלין ומשקין וגם מתפעל ונתקן ממלבושים ודירה כו'. מה שאין כן בדורות הראשונים שהיו נשמות האלקית גדולי הערך, היה הבירור נעשה כרגע בקריאת שמע לבד וברכות שלפניה ופסוקי דזמרא בקצרה וכו' בפרק זה פונה רבנו לקהילה מסוימת שלא מאפשרת לחזן המאריך בתפילתו להיות השליח ציבור מאחר וכולם מהמהרים לפרנסתם. ומאחר ואמרו חכמינו שכל המאריך בתפילתו מאריכים לו ימיו הרי שיש כאן שאלת חיי נפש ולכן צריך מלכתחילה לבחור חזן ושליח ציבור המתפלל במתינות ובאריכות ואותם המהמהרים יכולים ללכת לפרנסתם והשליח ציבור יוציא אותם ידי חובה מאשר להפריע לרוצים להתפלל במתינות ואריכות. ובפרט שבעת התפילה מתגלה אהבת האדם לבורא יתברך והרי זה חובה קדושה הנמנית ראשונה במנין תרי"ג המצוות. ואין להקיש מהעבר שהיו מתפללים בקצרה כי בימות ערב הגאולה העבודה בעיקר היא תפילה במתינות. ודי למבין.

סיכום הפרק

לא טובה השמועה שמעבירים ממשרתו שליח ציבור בגלל היותו מאריך בתפילה אלא אדרבה עדיף שליח ציבור כזה ואלו המהמהרים יכולים לצאת ידי חובה על ידי תפילתו המתונה.

ובפרט שתוך כדי התפילה מתבונן האדם בגדולת הבורא יתברך בפסוקי דזמרא ובברכות שלפני קריאת שמע כדי להגיע לקריאת שמע בתובנה שהאהבה הגדולה של יהודי שמסותרת בליבו יוצאת לידי גילוי וביטוי בתפילה הרי זה חובה קדושה ראשונה במעלתה בתוך תרי"ג המצוות.

סיפור חסידי לפרק

שמעתי פעם סיפור על חסיד חב"ד שטס במטוס מנוי יורק לקראת יום כיפור לבנו המכהן כשליח באחד מערי השדה שבארצות הברית כדי לעזור לו בשליחותו ביום הקדוש.

בדרך הוא ישב ליד יהודי והתפתחה שיחה ערה ביניהם כשהשני מביע את זעמו על היהדות ועל הקדוש ברוך הוא בעצמו והוא מספר שהוא נוהג בכוונה להכעיס את הקדוש ברוך הוא ולכן הוא אוכל חמץ בפסח וביום הכיפור הוא לא צם.

לשאלת החסיד מדוע?

הוא השיב כי הוא ניצול יחיד מכל משפחתו בשואה האיומה שהייתה באירופה ומכיוון שהקדוש ברוך הוא אפשר לקחת ממנו את בנו יחידו ילד קטן בן חמש שנים אין הוא יכול לסלוח.

השיחה הסתיימה ללא תוצאות ונפרדו כל אחד לדרכו.

ביום כיפור במהלך התפילה נערכה הפסקה קלה והחסיד יצא לרגע מחוץ לבית הכנסת והנה הוא רואה את מיודעו מהטיסה נעמד בהפגנתיות מול בית הכנסת ביום הכיפור כשסיגריה עשנה בפיו.

ניגש אליו אותו חסיד ואומר לו אחי יקרי כעסך מובן לי אבל בנך לא עד היום לא זכה לשום תפילה לעילוי נשמתו. ומה הוא אשם בכך, בא בבקשה פנימה רק לתפילה הנאמרת לאזכרת נשמות והתפלל תפילה קצרה לזכות נשמת בנך.

הלה היסס ונראה שהוא מתלבט בעצמו עד שהיום הקדוש פעל הזזה בנשמתו כיבה את הסיגריה ונכנס פנימה לבית הכנסת.

החסיד ניגש איתו אל החזן ואומר לחזן בנכחותו. אנא ממך עשה תפילה מעומק ליבך למען נשמת ילד בן חמש שנרצח בשואה. ועד היום כבר חמישים שנה לא נעשתה תפילה לנשמתו.

החזן הבין את אשר לפניו ושואל את האורח מה שם הילד. והלה משיב "יוסף בן שמעון".

החזן נחרד לרגע ושאל מאיזה עיר באירופה ומה שם אשתו של האורח ולאחר חקירה קצרה צועק הוא "אבא" אני יוסף בן שמעון בנך האובד מצאתי את אבי!! אני הייתי משוכנע כי הנאצים יימח שמם רצחו אותך!!!