בשעה שפרחה נשמתו של רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי ועלה למרום – לגן עדן – שמע שהכריזו בשמים: ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"[1].

משמעות המאמר ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" הוא בשניים:

א. אשרי מי שתלמודו עולה ומאיר בגן עדן

אשרי האיש שתלמודו – תורתו ועבודתו – באים ועולים להאיר בגן עדן, שאז יכולה נשמת איש זה להתענג בעונג אלקי הבא מזיו תורתו ועבודתו.

ומה יתרון לו לאדם שיעמול תחת השמש – אפילו בעמל תורה – אם עמל ועבודה זו נשארת למטה בעולם הגשמי ואינה עולה להאיר בגן־עדן.

וביאור הענין:

תורתו ועבודתו של אדם עולים ונכללים ממש בספירות העליונות כאשר אדם עובד את עבודתו באהבת ה׳ ויראתו – כל אחד לפי מדריגתו, שהאהבה והיראה משמשים ב״תרין גדפין״ (שתי כנפים) לתורה ולמצוות שמקיים האדם כדי להעלותן למעלה.

ובזה זוכה הנשמה להתענג מזיו התורה והמצוות שעמל האדם בהם בימי חייו בעולם הזה – בהיותה בהיכל ובמדור המתאים לה לפי מדריגתה.

יתר על כן, גם אם לא עבד האדם את ה׳ באהבה ויראה, אלא קיימן כ״מצות אנשים מלומדה״[2] – מתוך הרגל סתמי בלי כונה רוחנית, כלומר, שאינו לומד תורה לשמה (אך עם זאת גם לא בכונת זדון – לשם יוהרה וכיו״ב), אף על פי כן עולה עבודתו למעלה, אבל רק למדורין והיכלות שבעולם העליון ולא לספירות האלקיות.

אך אם עסק אדם בתורה ומצוות במטרה וכונה שהיא היפך הקרושה, שלא לשמה ממש, דהיינו לשום איזו פניה לכבוד עצמו, כגון להתיהר כתלמיד חכם וכהאי גוונא, אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה – מתלבשת בתורתו, והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה, ונשארת למטה בעולם הזה שהוא מדור הקליפות, ואינה עולה למעלה כלל לפי שעה – עד אשר יעשה האדם תשובה, שרק אז גם תורתו שבה עמו.

ועל זה נאמר: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ופירושו, שלא נשאר למטה בעולם הזה.

ב. אשרי מי שזוכה בלימודו הרוחני בגן עדן להשגה אלוקית

מאמר זה בא להורות גם על טיב הגילויים שבגן עדן, וכן על הפעולה הנדרשת בכדי לזכות בגילויים האלה.

גן עדן הוא תענוג הנשמות בלימוד התורה ברוחניות.

שהרי התורה במהותה היא חכמתו ורצונו של ה', בבחינת אלקות ממש, שגם כל המושגים שבה, הם רוחניים – אלקיים.

אלא שנשתלשלה וירדה ב״סתר המדריגות״, עד שנתלבשה בשכל אנושי ובמושגים גשמיים בעולם הזה.

וכאשר הנשמה – בהיותה בגן־עדן – זוכה ללמוד את התורה בצורתה המופשטת כפי שהיא ברוחניות, ולהשיג בזה השגה אלקית, יש לה בזה תענוג אלוקי נפלא, והיינו, דאותן ההלכות שלמד בהיותו למטה בעולם הזה – כגון; שנים אוחזין בטלית וכו׳ או המחליף פרה בחמור וכו׳ – הוא לומד בגן עדן כפי שהן במשמעותן הרוחנית.

ואופן ההשגה בגן עדן הוא שמשיגים את מהות הרוחניות, השגה שהיא דביקות, ולא רק לימוד אודות המדריגות הרוחניות – כפי שלומדים בעולם הזה עניני קבלה – שהלומד והנושא הנלמד – שנים הם, ונפרדים זה מזה.

ואז הרי זה תענוג נפלא עד אין קץ, וזהו שנהנים מזיו השכינה.

תענוג זה הוא כה מופלא שאין האדם מסוגל לתארו בהיותו בעולם הזה.

ועל זה נאמר: ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו״ – שהגילוי בגן עדן נעשה ע״י לימוד התורה למטה, שע״י שלמטה עוסקים בתורה – כראוי, דהיינו, תורה לשמה, על ידי זה זוכים ללימוד והשגת התורה בגן עדן.

שלימודו שלמד בעולם הזה – על ידי זה הוא הגילוי שבגן עדן – שחוזר ולומד תורה זו עצמה בגן עדן.

מקורות לעיון:

תניא פ׳׳מ, ד״ה מים רבים תשי״ז