שבט הוא החודש האחד עשר לפי סדר החודשים במקרא, והחמישי לפי הסדר המקובל בלוח העברי מאז ימי בית שני.

שבט – חודש המים

חודש שבט נחשב בעיקרו כחודש המים, מפני שבו יצאו רוב גשמי השנה ומפני שבאותו חודש העצים מתחילים לשתות את המים החדשים, והעולם מתחדש, מתדשן, מתברך ומתקשט בעצים ובפרחים. המים החדשים של שבט הם סמל ההתחדשות והטיהור, והם מבליטים את ברכת העולם: "ברכת שמים מעל ברכת תהום רבצת תחת״.

מים עליונים ומים תחתונים

בחודש שבט נהנים, כאמור, העולם וכל הצומח והחי שעל פני האדמה, בעלי חיים ובני אדם, מברכות המים: המים העליונים והמים התחתונים.

ביום השני לבריאת העולם ברא הקב״ה את המים התחתונים אשר מתחת לרקיע ואת המים העליונים אשר מעל לרקיע, ושם את הרקיע בתוך המים להבדיל בין מים למים. רמז לכך מצאו חכמי הדרוש בעצם המילה ״מים״, שיש בה שני מ״ם ויו״ד אחת: מ״ם אחת למים העליונים ומ״ם שנייה למים התחתונים, וביניהן מבדילה היו״ד, המזכירה את שמו של הקב״ה. אין דומה המ״ם של תחילת המילה ״מים״ למ״ם שבסופה: המ״ם שבתחילתה פתוחה היא, ופתחה מכוון כלפי מטה; זוהי המ״ם של המים העליונים, האגורים בעבים שבשמים ויורדים על האדמה, ואילו המ״ם שבסופה סגורה היא, ומרמזת למים התחתונים הסגורים במעבה האדמה.

ההפרדה הברורה והגלויה בין שני אוצרות המים הללו היא מן החסדים שעשה הקב״ה לעולמו, שכן אין העולם יכול לעמוד מול עוצמתם המאוחדת של המים העליונים והמים התחתונים.

ראיה לדבר – המבול, שהחריב את העולם בשצף קצף, בכוחם המשותף של ״ארובות השמים״ ו״מעיינות תהום רבה״. לאחר מכן נשבע הקב״ה שלא להביא עוד מבול לעולם, ומאז נשארו שני סוגי המים נפרדים.

אין מים אלא תורה

דבר יפה ומתוקן הוא לעסוק בחודש שבט בכתיבת ספר תורה, וכן להגות ולחדש בתורה, שהרי ״אין מים אלא תורה״, כפי שחכמים דורשים על הפסוק ״הוי כל צמא לכו למים״. מדוע נמשלו דברי תורה למים? מפני שגם המים וגם דברי התורה יורדים אל בני האדם, מלמעלה למטה; ומפני שדברי התורה מפיחים רוח של חיים בבני האדם כמו טיפות המים, שבכוחן להחיות נפשות; ומפני שלתורה ולמים סגולת הטהרה: התורה מביאה את האדם לחיים של קדושה, והמים מטהרים את הטובל בהם; ומפני שבלי מים לא ייתכנו חיים, כך גם בלי תורה אין קיום לעולם. משום כך תיקן משה רבנו שיהיו קוראים בתורה בשבת ובכל שני וחמישי, ועזרא הוסיף שיהיו קוראים גם בשבתות במנחה, מפני שכשם שאין אדם יכול לחיות בלי מים אלא ימים מעטים בלבד, כך גם אי אפשר לו לאדם מישראל להתקיים שלושה ימים רצופים בלי שיקרא בתורה ויהגה בה.

בחודש שבט החל משה לבאר את התורה

לפני כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל ביאר להם משה את התורה ונתן להם את ״משנה תורה". הדבר החל בא׳ בחודש שבט של השנה הארבעים לצאתם ממצרים.

משה בחר לחזור וללמד תורה לעם ישראל בשבט – משום סגולותיו של החודש, שיש בו כדי למזג בין קודש לחול ובין ברכת שמים לברכת האדמה. משה ראה בעיני רוחו את בני ישראל נוטעים נטיעות בארץ ישראל, והם הולכים בחודש שבט בהרים ובעמקים, ובידיהם דליים של מים להשקיה ושבטי עצים לשתילה, והם מיישבים ערים נשמות ומקיימים את דבר ה׳: ״וכי תָבֹאוּ אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל״.

אמר משה בלבו: אף אני אקח לי דלי של מים, ואלך לטעת בהם ובלבם את עץ התורה. הלך משה ודליו על כתפיו, והוא דולה מים ממעיינה של תורה ומשקה לכל אחד מבני ישראל עד סוף כל הדורות, ומעניק להם את ברכת התורה לכל איש ואישה, ילד וזקן – כל אחד כפי יכולתו לרוות מן המים החיים והמרעננים הללו. מידתו זו של משה כדולה ומשקה רמוזה כבר בפסוק: ״…וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן״.

כארבעים יום, כמניין הימים שעשה משה בהר סיני בקבלו את התורה, וכמנין מ׳ של מים, הלך משה בין השבטים, סבב בין האוהלים, פגש במשפחות וביאר לכל את התורה; עד שביום ז׳ באדר אמר לו הקב״ה: "עלה אל הר העברים הזה, הר נבו אשר בארץ מואב… והאסף אל עמיך״.

עץ החיים מלבלב

העץ הוא מן הסמלים המובהקים ביותר שלנו. התורה, "עץ חיים היא למחזיקים בה". התורה נמשלה לעץ, מפני שאין חיים בלא עצים ואין חיים בלא תורה. כשם שבצלו של העץ באים אנשים לחסות ולמצוא מקלט, כך היא התורה, הפורשת את נופה על בני ישראל, מצלה עליהם מפני כל מזיק ומסוככת עליהם. כשם שפרות האילן משיבים את נפשם של האוכלים, כך תורת ישראל רבת פרות היא – שלא כחכמה היוונית, שעיקרה ציצים ופרחים ואינה נושאת פרי.

כשם שהעץ אין בו דבר מיותר: פרותיו וזרעיו לאכילה, עליו לנוי ועצו לבניין, כך גם התורה: הפוך בה והפוך בה, והכל בה.

האדם הטוב משול אף הוא ל״עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול״.

שבט – החודש של שבת שירה

בשבט מהדהדת השירה הקדומה של בני ישראל, ושל משה שבא ללמדם תורה.

חכמי הדרוש אומרים: באותה שעה, באחד בחודש שבט, כשמשה הלך לבאר את התורה לבני ישראל, היו הם הולכים בדרך, בידיהם זמורות עץ כשתילים רעננים, ועל כתפיהם דליי מים חיים להשקותם, ומשה הלך לקראתם, בידו באר התורה ועל כתפיו דליי מים חיים, להשקותם ממשנה התורה ומביאוריה.

מיד כשראו בני ישראל את משה מיהרו אליו ופתחו את לבם, כדי שמי התורה ייקוו בהם. אחר כך שרו לו את שירת המים: ״יזל מים מדליו וזרעו במים רבים״. שירתם עדיין נשמעת בעולם כולו, והיא מבטיחה שלא ימוש ספר התורה הזה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו לעולמים, וכי לעולם לא יחדלו בני ישראל מלטעת עצים בארץ ישראל.

רמז לכך הוא, שלעולם תהיה שבת שירה – השבת שבה נשמעת שירתם של משה ובני ישראל השרים לה׳ כי גאה גאה – בחודש שבט.

ראש השנה לאילן

בחודש שבט מציינים את ראש השנה לאילן.

לפי בית שמאי ראש השנה לאילן הוא בא׳ בשבט, ולפי בית הלל – בט״ו בו.

ומדוע דווקא בשבט?

יש אומרים מפני שבחודש זה העצים מתחילים לשתות את המים החדשים ויש אומרים מפני שבחודש זה האדמה מתחילה להתחמם, והשרף עולה בעצים.

ראש השנה לאילן משמעותו היא לעניין מעשרות. אין מעשרין מפרות של שנה אחת על פרות השנה האחרת, ו״גילו״ של הפרי נקבע לפי זמן התהוותו – היינו החנטה, ומאחר שבחודש שבט הפרי מתחיל בחנטתו, קבעו חכמים כי המועד הקובע לגבי שנת היבול ולצורך הפרשת תרומות ומעשרות יחול בחודש שבט.

בתקופת הגאונים נקבע להלכה שאין להתענות בט״ו בשבט. האילנות הטובים עם פרותיהם המתוקים הם משבחיה של ארץ ישראל.

חמישה מתוך שבעת המינים שנתברכה בהם הארץ הם עצים:

״ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש״.

המרגלים נצטוו על ידי משה לראות את הארץ, ״היש בה עץ אם אין״, ובתום מסעם חזרו למדבר כשהם נושאים אשכול ענבים. המדרש מתאר את הפרות כענקיים.

בני ישראל נצטוו כי מיד אחרי שיחצו את הירדן ויבואו אל תוך הארץ יסיגו לאחור את המדבר ויישבו את ההר. האמצעי המובהק לכך הוא נטיעת עצים;

וכך נאמר: ״וכי תביאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל״. המדרש מוסיף על כך:

ר״י ב״ר סימון פתח: ״אחרי ה׳ אלוקיכם תלכו״ – וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב״ה?… אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב״ה אלא במטע תחלה; הדא הוא דכתיב ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן״, אף אתם, כשנכנסין לארץ, לא תתעסקו אלא במטע תחלה. הדא הוא דכתיב: ״כי תבאו אל הארץ״.

עוד למדנו במדרש:

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה [=את הארץ] מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא ניטע, אלא הוו זהירים בנטיעות. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם.

כן נצטוו ישראל במצוות רבות הקשורות עם מעשה הנטיעות: ערלה, נטע רבעי, תרומות ומעשרות, לקט ושכחה ופרט ועוללות, ביכורים ושביעית וכלאיים.

אל תעקור נטוע

אך לא רק בכל הקשור למצוות התלויות בארץ עיטרה התורה את בני ישראל במצוות הצומח, אלא אפילו בעסקי מלחמה, שנאמר: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואתו לא תכרית, כי האדם עץ השדה״", ומי שעוקר נטוע עובר בבל תשחית.

עץ ארז לבן ועץ אורן לבת

מאז ומעולם הייתה נטיעת עצים חביבה על עם ישראל. בימי בית שני, כאשר הייתה משפחה מתברכת בפרי בטן, הייתה נוטעת לכבוד הבן הנולד עץ ארז, ולכבוד הבת – עץ אורן, ונהגו שכאשר הללו התחתנו, היו קוצצים את העצים ומכינים מהם חופה.

נטיעת עץ קודמת לקבלת פני המשיח

עד כדי כך נתפסה בעיני חז״ל נטיעת העצים כחובה מקודשת הדוחה כל עיסוק אחר, עד שרבן יוחנן בן זכאי היה אומר: "אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: הרי מלך המשיח – בוא ונטע את הנטיעה, ואחר כך צא והקבילו".

עצים פורחים – סימן לגאולה

ארץ ישראל היא בחלקה הגדול ארץ מדברית, וחלקים אחרים שלה מצויים בִּסְפַר המדבר. החורבן והגלות באים לידי ביטוי, בין השאר, בכך שהמדבר חודר לארץ שהייתה נושבת. אם כך, דחיקת השממה ופריחת העצים הם מסימני הגאולה. חז״ל דורשים את כינויה של ארץ ישראל ״ארץ הצבי״ כי כאשר אין בניה עליה – הולכת הארץ ודועכת ומתכווצת, כעורו של הצבי לאחר שהפשיטוהו מעל הבשר; אבל כאשר בניה שבים אליה חוזרת הארץ לגודלה הקודם, ושוב יש בה מקום לכל צבאותיהם. ואכן, במשך אלפיים שנות הגלות דעכה ארץ ישראל ושקעה; השממה כבשה את השדות הפוריים, רכסי ההרים התערטלו מאין עץ עליהם והיו לטרשים, אדמות המישור הפכו לביצות, ערים שהמו מאדם וקריות מעטירות הפכו לעיירות נידחות ועלובות, ודרכי הארץ מלאו בשודדים.

גדולי ישראל ראו ביישוב הארץ מצווה גדולה מאין כמוה ואמצעי הגון וראוי לקרב בו את הגאולה. אלא שלא תמיד יכלו היהודים לבוא בשערי הארץ: הכובשים הזרים אסרו על היהודים לשוב לארץ בהמוניהם. בכל זאת, כל אימת שנוצרה שעת כושר מתאימה מיהרו יהודים לבוא לארץ מן הגולה.

מי שנותרו בגולה, ולא יכלו אפילו לסייע בכסף לבניין הארץ, היו מביעים את הזדהותם עם העולים בכך שבראש השנה לאילנות התאמצו לאכול מפרות האילן שהובאו מארץ ישראל. יש מיושבי הגולה שהעלו על שולחנם דווקא חרוב, שיבש וקשה הוא. בכך אמרו לבקש רחמים מן היושב במרומים שיחיש את גאולת עמו וארצו וייתן טעם טוב בפרות האילן, שיהיו רעננים ולחים, ולא יבשים וקשים כחרוב.

אכן, עם התחדשות העליות, לפני מאה שנה ויותר, החלה הארץ לשנות את פניה, וט״ו בשבט כחג הנטיעות היה לאחד מן האמצעים שבהם עשו היהודים את ארץ ישראל לארץ נושבת.

פריחתה המחודשת של הארץ, אשר עציה חוזרים להניב בשפע נפלא, היא מסימני הגאולה המובהקים. שהרי על נבואת יחזקאל: ״ואתם, הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא״, אמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה״, ורש״י שם מבאר: ״כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה – אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר״.