אירוסין ונשואין

שתי מדרגות בהתקשרות האשה אל האיש; אירוסין ונשואין.

כאשר האיש מקדש את האשה באחת משלשת דרכי הקידושין – כמבואר בש"ס, והאשה מסכימה להתקדש לו, הרי זו נקראת מאורסת, והרי היא מוגבלת כאשת-איש לכל דבר, ובתוקף זה היא אסורה לכל העולם.

ואעפ"י שהיא מאורסת לבעלה ואסורה לכל אדם אחר, מכל מקום כל זמן שהיא עדיין בבית אביה אסורה גם לבעלה.

ורק כאשר "יביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו כו' הנקרא כניסה לחופה" הרי זה נשואין, והיו לבשר אחד.

נמצא – "אירוסין" היא התקשרות חיצונית בלבד, ואילו "נשואין" היא התקשרות פנימית ועצמית, שהיא התיחדות שלימה.

כל ענין וסדר ההתקשרות בין איש לאשתו כפי שנקבע בתורה, הרי זה נובע – יורד ומשתלשל – מההתקשרות שבין הקב"ה וכנסת ישראל, ולפיכך אפשר ללמוד מחתונת איש ואשה בגשמיות לענין החתונה של הקב"ה וכנסת ישראל.

ענין האירוסין והנשואין ברוחניות, מתבטא – הן בכלל, והיא התקשרות הקב"ה עם כנסת ישראל – הכונסת וכוללת את כל נשמות ישראל בבחינת מלכות דאצילות, והן בפרט – התקשרות כל נשמה בפרט, בקב"ה.

ההתקשרות הכללית

בזמן הזה שהקשר בין הקב"ה לישראל הוא ע"י התורה, הרי זה במדריגת "ארוסין", וכמ"ש[1] "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", ואמרז"ל אל תיקרי מורשה אלא מאורשה[2], וכמ"ש[3] "ביום חתונתו" – זה מתן תורה[4] – בחינת אירוסין, כי ההתקשרות היא רק בבחינת חיצוניות התורה בלבד, כגון בעניני איסור והיתר וכדו', ואילו פנימיות התורה שהוא בחינת "עונג העליון" – העונג האלקי שבתורה, לא נתגלה בשלימות עדיין, ונשאר בבחינת מקיף מלמעלה.

אבל לעתיד שיהיה בחינת גילוי פנימיות התורה שהוא עונג העליון שבתורה, אז יהיה בבחינת נשואין, שהאור יבוא בבחינת פנימיות, והיחוד עם הקב"ה יהיה בתכלית, התאחדות פנימית ועצמית.

ההתקשרות הפרטית

אעפ"י שכללות זמן הגלות נמשל לאירוסין, ורק לעתיד לבוא יהיה בחינת נשואין, מכל מקום בפירוט – הנה גם בזמן הגלות יש לכל יחיד עבודת ה' בדרך ה"אירוסין" ועבודה בדרך ה"נשואין".

עבודת ה"אירוסין" היא "דאסר לה אכולי עלמא"[5], היינו, אדם הכופה את יצרו ומתנתק מכל עניני חומריות העולם הזה.

ובכל זאת עדיין לא בא לידי דבקות והתאחדות גדולה ומוחלטת באלקות, בבחינת "ודבק גו' והיו לבשר אחד"[6].

אבל ענין ה"נשואין", היא התאחדות מוחלטת באלקות – כפי שיבואר בעז"ה להלן בערכו.

הגם שעבודת ה' בבחינת "ארוסין" היא למטה מבחינת "נשואין", מכל מקום – מעלה יש בה על בחינת "נשואין".

ההלכה היא, שהארוס יכול להפר נדרי האשה גם בקודמין – נדרים שקדמו לאירוסין, ואילו הבעל (נשואין) יכול להפר רק הנדרים שנדרה מזמן הנשואין והלאה.

אחד הטעמים לזה מפני ש"נערה המאורסה – אביה ובעלה מפירין נדריה"[7] ומכיון שהארוס מפר ב"שותפתיה דאב" שלגביו לא קיימת הגבלת הזמן, לכן יכול הארוס לתקן בכח האב – גם הנדרים שקדמו לאירוסין.

המשמעות הרוחנית של הלכה זו היא שבעבודת ה' בבחינת "ארוסין" יכול האדם לתקן ב"קודמין", היינו, את הניצוצות שנפלו מעולם התוהו שקדם לעולם התיקון, שמהם נתהוו כל הענינים הגשמיים והחומריים.

ואעפ"י שאין בכח האדם – מצד עצמו – לעלות ולתקן בעולם התוהו שהוא למעלה מתיקון, אך מכיון שהוא משתף בעבודתו את "כח האב" – אבינו שבשמים, יכול הוא לתקן אף את הגשמיות החומריות והיצר הרע, אשר שרשם בעולם התוהו שקדם לתיקון, ע"י ש"הקב"ה עוזרו" ואז "יכול לו".[8]

מקורות לעיון:

תו"א דף מ"ד ע"ד, לקו"ש ח"ב 613

מקורות