מילדותה מגלה אחריות ציבורית

המאפיין באישיותה של מרים הוא, שבעודה ילדה צעירה, כבר דאגה לעם ישראל, שנאמר: ״וילך איש מבית לוי"[1], להיכן הלך? "אמר רב יהודה בר זבינא, שהלך בעצת בתו. תנא, עמרם, גדול הדור היה, כיוון שגזר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו"[2], אמר לשווא אנו עמלים, עמד וגרש את אשתו, עמדו כולם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים והנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה לעולם הזה ולעולם הבא. פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו, ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם״[3].

היא, הילדה הרכה, הרגישה כי אביה גדול הדור וכל העם ההולך בעקבותיו, עושים מעשה המוביל לאבדן עם ישראל. היא הקטנה, מביטה מן הצד, ומבינה, שמעשיהם של הגדולים הם היפך רצונו של הקב״ה. והיא הצעירה, באה אל אביה, ומוכיחה אותו בדברים של טעם – עד שדבריה מתקבלים…

היא הצעירה דואגת כבר מילדותה לכלל עם ישראל!!!

היא הצעירה, זוכה שנבואה ניתנה בה בגיל קטן ביותר. נבואה הקשורה להצלתן וגאולתן של ישראל, דכתיב: ״ותקח מרים הנביאה אחות אהרן״[4], נשאלת שאלה וכי לא היתה גם אחות משה?

אמר רבי נחמן[5] ״שהיתה מתנבאה כשהיתה אחות אהרן, ואומרת – עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל – וכיון שנולד משה, נתמלא כל הבית כולו אור. עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך!

כיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה: בתי, היכן נבואתיך? הינו דכתיב: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לה״[6] – לידע מה יהא בסוף נבואתה״.

מרים – ״פועה״

כבת 3-4 כבר סייעה לאמה כמילדת, כפי שנאמר: ״המילדות העבריות אשר שם האחת שפרה, ושם השנית פועה״[7], בגמרא מבואר, ״פועה – זו מרים! ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה אל הוולד״[8], ובדברי רש״י: ״משעשעת אותו כדרך שמשחקים עם התינוקות, בדברים הערבים לשעשעו. ״דבר אחר – "פועה״ על שם שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אימי שתלד בן״.

כאן מוצאים את גדולתה בכל היקפה – בו בזמן שעיניה פקוחות לדאגות העיקריות של עם ישראל, הרי היא רואה גם את צרכיהם של היולדת והתינוק הרך והקטן שנולד, וטורחת להגיש להם את עזרתה.

מסירות נפש למען הילודה

עניין הילודה בעם ישראל היה כה יקר לה, עד כדי דיבור על משה אחיה, כמו שנאמר: ״ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח״[9]. וברש״י שם: ״כי אשה כושית לקח – ועתה גרשה".

אחת משש הזכירות שאומרים יום-יום לאחר התפילה, היא זכירת מעשה מרים. כנאמר: ״זכור את אשר עשה ה׳ אלוקיך למרים, בדרך בצאתכם ממצרים״[10]. שואל הרבי מדוע מזכירים את גנותה של מרים בכל יום? הרי ידוע שהתורה לא דברה אפילו בגנות בעלי חיים, ואיך יתכן שנזכיר מעשה גנאי של מרים הנביאה יום יום?

מבאר הרבי, שזכירת מעשה מרים הוא גם להזכיר עד כמה יש לדאוג לריבוי הילודה בעם ישראל. שהרי מרים הנביאה מסרה נפשה והסתכנה בדיבור כנגד רבן כל הנביאים – משה רבנו, ביודעה עד כמה חמור הדבר לדבר על נשיא הדור, אף על פי כן לא יכלה לעצור ברוחה כנגד פרישתו מאשתו צפורה. בידעה עד כמה גדול משה רבנו וכמה מושלמת אשתו צפורה, ועל כן מובן אלו צאצאים נעלים הם מסוגלים להעמיד… לכן ניסתה לפעול שיחזיר את צפורה אשתו ופעלה בזה מתוך מסירות נפש.

על פי זה מובן, שהסיבה להזכרת מעשה מרים יום יום: להזכירנו את חשיבות ריבוי הילודה בעם ישראל, עד כדי מסירות נפש.

שירת מרים והוראתה לדורות

מסירות נפשה נבעה, מאמונה טהורה, כנה, ואמיתית בדברי מנהיגם של ישראל, אמונה המלווה את נשות ישראל לאורך כל הדורות, כפי שאומר הרבי[11]:

״ותצאנה כל הנשים אחריה" כל נשי ישראל עד סוף כל הדורות הולכות אחרי מרים ואומרות: ״שירו לה׳ כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים״. אלקות וקדושה – גאה גאה, ודברים שהם היפך הקדושה, הלוחמים בקדושה ״סוס ורוכבו – רמה בים״ – מושלכים למעמקי מצולות.

אין להתרשם מגזירת פרעה, הקיימת בצורות דומות גם בימינו, פרעה המתלבש באיצטלא של קדושה וטוען: ״מאחר שברצונך שבנך יתן כסף רב לצדקה בכלל, ובפרט לישיבות, עליך לדאוג שיהיה עשיר. שתהיה לו פרנסה וכו׳ ולהשליך אותו ל״יאור״ למקור הפרנסה – הלימודים החיצוניים המנתקים אותו מחיי נצח.

יש להבחין מבעוד מועד שאין זו אלא גזירת פרעה ״הבה נתחכמה לו פן ירבה״ ר״ל מהיהדות, שלא ישאר שריד ופליט מנשמות ישראל. יש להחליט במלוא התוקף היהודי לבטל את הגזירה. יש לחדול לחפש ״תכלית״ לפרנסה בחיים ולהתאזר באמונה ובטחון בה׳.

אז זוכים לשירת הים כזו, שנאמר: "ותען להם מרים״ לשון זכר. מספר המדרש שבשעה שעברו בני ישראל את הים ואמרו שירה, חפצו גם המלאכים לאמר שירה. אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: תחילה יאמרו בני ישראל שירה ורק אז תאמרו אתם שירה.

ישיר – קודם משה ובני ישראל ואחר כך המלאכים. לאחר מכן בשעה שמרים והנשים עמדו לאמר שירה, טענו שוב המלאכים: בשביל משה ובני ישראל אמנם ויתרנו, אבל עתה נאמר שירה לפני הנשים. לפי דעה אחת מילאו משאלתם. ולדעה שניה הנשים שרו לפני המלאכים.

מכאן, שחשיבות שירת הנשים נוגעת לא רק לעולמות התחתונים אלא גם לעולמות העליונים. שירתן מגיעה לדרגה קודמת ונעלה משל שירת המלאכים. ואז זוכים, כלשון הרבי, ״תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…" בית המקדש השלישי ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בכל בית מישראל. פרנסה בהרחבה, בריאות בהרחבה ונחת מצאצאים וצאצאי צאצאים לאורך ימים ושנים טובות.

חשיבות שירת מרים

הפטרת פרשת שירת הים, פרשת "בשלח", היא "שירת דבורה״. אדמו״ר הריי״ץ[12] הביא את קושיית הרבי הזקן: מדוע ההפטרה של שבת שירה היא ״ותשר דבורה״[13], שירה של אשה ולא "שירת דוד״ שהיא ההפטרה של שביעי של פסח? הרי בפרשה נאמרת שירת הגברים ועל מרים נאמר רק "ותקח מרים… את התוף בידה ותצאנה כל הנשים… בתופים ובמחולות, ותען להם מרים – שירו לה׳ כי גאה גאה.."[14].

תמצית תשובת אדמו״ר הזקן היתה: כשבני ישראל יצאו ממצרים והלכו ביבשה ואמרו שירה, גם הנשים אמרו שירה, אך נוסף לכך ״בתופים ובמחולות" – בשמחה. לפיכך הפטרת שבת שירה היא – "ותשר דבורה" (הכל מן העפר – ספירת המלכות).

טעם הדבר: "לפום צערא – אגרא" ככל שגדולה תחילה היגיעה וגדול הצער – גדולה יותר השמחה לאחר מכן. הגברים, על אף כל השעבוד, לא יכלו לחוש את חומרת הגזירה הקשה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"[15]. ומדוע? – משום שהאם מתנסה בחוויית הדברים האמורים יותר מן האב, לפיכך כשנפטרו מפרעה ומגזרותיו, היתה שמחת נשי ישראל גדולה בהרבה משמחת הגברים.

תוף מרים

תוף מרים מסמל את האמונה והבטחון בגאולה. שאף שהיו בגלות קשה, היו מלאות בטחון ושמחה על הגאולה הצפויה. כלשונו של הרבי[16]:

"הוראה מיוחדת ועיקרית בנוגע לענין השירה – כמודגש בשירת מרים ושירת דבורה: כשם שביציאת מצרים ״מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בהגאולה מגלות זה, האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן, שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בשירה, ובתופים ומחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה.

ובפרטיות יותר: ביחד עם התפילה, הבקשה והדרישה מן הקדוש ברוך הוא שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות (מרים – על שם המירור), על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק ״עד מתי, עד מתי, עד מתי״!.״ חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה מצד גודל הבטחון ש״הנה זה [מלך המשיח] בא, וכבר בא״!

זכתה מרים הנביאה למעלות נשגבות אלו על מנת ללמדנו!!!

היתה רבת השפעה כבר מקטנותה. השפעה שהולידה את מושיעם של ישראל, השפעה שגרמה למסירות נפש בפועל למען עתידו של העם – למען ריבוי הילודה, השפעה שנטעה ביטחון ואמונה ברבם של ישראל, במושיעם, בגאולה שהבטיחם אף בעיתות מצוקה. כשם שהשפיעה בשעתו, כן דבריה מחזקים ומאמצים את נשות כל הדורות, ודורנו זה עתה פי כמה, בנבואת משה רבינו שבדור, אשר אף שעת מצוקה היא… כי אכן תתממש סוף סוף הנבואה, ובקרוב ממש – ״הנה הנה משיח בא״!!!