חודש אדר

הקראת כתבה
מוצאי שבת ג׳ אדר ה׳תשע״ה
חודש אדר הוא החודש הששי לבריאה, והחודש השנים־עשר למנין בני ישראל. שם החודש – "אדר", רומז לענינים רוחניים נעלים, הקשורים לחודש זה.
מאת הרב ישבעם סגל
האיש מחזיק במעגל

 

 

משמעות שם החודש

חודש אדר הוא החודש הששי לבריאה, והחודש השנים־עשר למנין בני ישראל.

שם החודש – "אדר", רומז לענינים רוחניים נעלים, הקשורים לחודש זה.

אעפ"י ששמות החדשים עלו עם בני ישראל מבבל[1]. והיינו, שכל שמות החדשים הנקוטים בידינו כיום, אינם בלשון הקודש, אלא בלשון כשדים, והם בדרך כלל שמות פרסיים.

ולכאורה, הכיצד זה מיחסים כוונות רוחניות לשמות אלו?

אך הענין הוא, כי באמת שמות החדשים – שמות של קדושה הם, אשר שרשם בתורה, ורמוזים בהם ענינים רוחניים נעלים. ויש בהם ניצוצות נעלים דקדושה, בין אם הם בלשון כשדים ובין אם הם בלשון הקודש, אלא שנפלו בגלות לתוך הקליפות, עד שבאו בנ"י לגאלם מהגלות ולגלות את משמעותם הרוחנית,

ולזה כיונו חז"ל באמרם: "שמות החדשים עלו בידם מבבל", והיינו, שהמשמעות הרוחנית של החודש – הרמוזה בשם של החודש – נתחדש ועלה מבבל.

(ועיין בס' השל"ה הקדוש תט, ב. אודות נפילת מילים מלשון הקודש ללשונות לעז).

 

ענינו המיוחד וסגולותיו של חודש אדר

אדר – הוא מלשון "אדיר", שנאמר: "אדיר במרום ה׳"[2], וזהו סוד ריבוי השמחה בחודש זה, ואחז"ל "משנכנס אדר מרבים בשמחה"[3].

ויש בזה שני ענינים:

א) מרבים בשמחה ־ לשון ציווי, שצריך אדם להרבות בשמחה.

ב) מרבים בשמחה – לשון הבטחה, שה׳ מבטיח שתרבה השמחה בישראל.

כי בחודש אדר נמחה עמלק, ע"י נפילתו של המן האגגי, אשר ביקש להשמיד וגו׳ ח"ו – את כל היהודים, ונהפוך הוא – אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם.

עמלק אינו רק עם ככל העמים הפועל במישור המדיני או הצבאי נגד עם ישראל,

אלא מיצג ומסמל את עצם הטומאה, הרע והשחיתות, ומוביל מאבק של שנאה תהומית ומלחמת התאבדות נגד ישראל ונגד ה׳.

ענינו של עמלק – מלבד מגמתו המוצהרת להשמיד פיזית (ח"ו) את היהודים – הנה, עיקר שאיפתו להשמיד את רוח היהדות – האמונה בה', ע"י הטלת ספקות באמונה ("עמלק" בגימטריא "ספק"), ומזה – לידי כפירה מוחלטת ־ חוצפא בלא טעם, והיא הגיאות בתכלית ("עמלק" בגימטריא "רם"), גיאות בעצם, המנגד לעצמותו ית'.

כי זה לעומת זה עשה א-לקים – רע לעומת טוב, ולכל המדריגות בקדושה ישנן מקבילות בטומאה, כמו המקבילות לשכל והמידות הטובות דקדושה – הן המידות הרעות ושכל המולידן שבטומאה, אך לעומת כת האמונה בה׳ שהיא למעלה מהשכל טו"ד, מתקוממת הכפירה (עמלק), שהיא שנאה תהומית לה׳ בלא טעם ודעת, בבחינת יודע את ריבונו, ואעפ"כ מכוין למרוד בו.

ענינה של כפירה עמלקית זו, היא הרגשת הישות והגיאות העצמית, השוללת את קיום מציאותו הבלעדית של הקב"ה הבלתי בע"ג.

מחיית עמלק היא אחת משלוש מצווה שנצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ, שמלבד החובה במחיית עמלק בגשמיות, שהיא חובת העם, הנה, קיימת גם מצות מחיית עמלק ברוחניות, שהיא חובה אישית על אדם מישראל.

ענינה של המלחמה בעמלק ברוחניות היא הביטול אל ה׳, בעצם ממש של האדם הנברא, ועבודה זו זקוקה לסיוע מלמעלה מעלה – מבחינת "גאה גאה", שהיא בחינת עתיק, כי ביטולו המוחלט של עמלק יכול להיות רק מעצמותו ית׳.

עתיק הוא בחינת מרום, ו"אדיר במרום ה׳", היא התגלות עצמותו בבחינת עתיק, ולכן מחיית עמלק תתקיים בשלימות באחרית הימים – ע"י מלך המשיח, שעליו נאמר; "וגבה מאד"[4], והוא ביטול בעצם בתכלית.

ועיקר העבודה היא שהביטול ירד ויפעל למטה מטה.

ומכאן הרמז השני בשם "אדר" ־ א׳ דר, שממשיכים האל"ף – שהוא הקצה היותר עליון – אותיות "פלא" – בחינת עצמותו ית', שיהיה דר בדירה בתחתונים ממש.

ובחודש אדר נעשה הגילוי ד"אדיר במרום", הבא ע"י ה"גאה גאה", ועי"ז אנו מתקרבים לביטול בעצם של כל הבריאה אל ה', למחיית עמלק בתכלית.

נפילתו ומחייתו של המן העמלקי היא בימי הפורים – ע"ש הפור הוא הגורל לפני המן, וענין הגורל היא פעולה בלי טעם ודעת, ונעשתה ע"י המן מתוך כפירה ושנאה בלי טו"ד, ולכן נתבטלה ע"י גילוי עצמותו ית׳ שלמעלה מעלה מטעם ודעת.

ובזה מתרבה השמחה, כי "אין שמחה כהתרת הספיקות" – אלו הספיקות באמונה המביאות לידי כפירה ח"ו, כי ספק בגימטריא עמלק כנ"ל, ו"התרת הספיקות" – היא ביטול בסיס קיומו של עמלק ימ"ש.

המלחמה בפועל בעמלק וכפירתו, היא ע"י משה רבנו ואתפשטותא דמשה שבכל דור, שכך נאמר בתורה: "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק וגו', והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל"[5].

כי משה הוא רעיא מהימנא שזן ומפרנס את ישראל – צאן מרעיתו – באמונה, שמחדיר בהם אמונה, ובזה הוא מבטל את הכפירה של עמלק.

וכן מרדכי הצדיק – אתפשטותא דמשה שבדורו, שחיזק את העם באמונה, ועי"ז ביטל את גזירת המן וכו'.

וכך בכל דור ודור עד מלך המשיח גואל אחרון שהוא גואל ראשון, הנה, ע"י האמונה בו יגאלו כל ישראל.

ולכן היתה מפלתו של המן בחודש אדר, משום שביום ז׳ אדר נולד משה והאירה נשמתו בעולם עד שנתמלא ה"בית" כולו אורה.

ומכאן לענין נוסף בחודש אדר, הבא בהמשך לקודמו.

עפ"י הנאמר בתוה"ק: "והחודש אשר נהפך להם וגו' לשמחה וגו׳ ליום טוב"[6].

מכיון שהכתוב תולה זאת בחודש (ולא ביום מסוים בחודש), נמצא לפי זה, הרי כל ימי החודש, הם ימי סגולה להפיכת הדברים והענינים השליליים – לטוב ולשמחה.

והיינו, אשר גם הענינים שאינם בטוב הנראה והנגלה, מסוגל הוא חודש זה להפכם לשמחה וליום טוב – נראים לעיני בשר.

וזהו טעם ההלכה, ד"בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי וכו׳ לימצי נפשיה באדר, דבריא מזליה" (ולגירסת הרא"ש ־ דתקיף מזליה)[7].

 

חודש אדר כהכנה לחודש ניסן

אמרז"ל: בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל[8] וכך נפסקה ההלכה.

נמצא שבחודש אדר צריך לעשות את עבודת ההכנה לקראת הגאולה. בראש וראשונה יש להסיר את סיבת הגלות שהיא היפך הגאולה.

ושנית, צריך להתכונן למצב הטוב שיהי׳ בזמן הגאולה.

סיבת הגלות היא כמ"ש בתפילה: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ובחטא העיקרי עפ"י מארז"ל: "מקדש מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם"[9], לכן ההכנה לגאולה צריכה להיות התאחדות של כל ישראל.

וכך אמרז"ל: "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים"[10], שבזה בא לידי ביטוי ענין האחדות בישראל, וההכנה לגאולה, כדלהלן:

בר"ח אדר היו כל בנ"י משתווים בתרומתם – מחצית השקל לצרכי הקרבנות – העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט – ומתכללים – בהשתתפות כולם יחד – בקומה שלימה, להקריב קרבן לה', שנעשים כולם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים, וזהו תיקון סיבת הגלות, המביא לגאולה.

ועוד זאת, מכריזין על הכלאים, על החובה לעקור ולשרש את הכלאים שצמחו בשדה.

וענינו ברוחניות, שהקליפה והסט"א שהיא "צד אחר" והיפך בתכלית מצד הקדושה, ואין לך "כלאים" – מין בשאינו מינו – כתערובות טוב ורע, וזה המצב השורר לדאבוננו עתה בזמן הגלות.

אבל בזמן הגאולה כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"[11], תהיה הבריאה בקדושה – בלי תערובת של רע ח"ו.

לכן בר"ח אדר משמיעין על הכלאים, כי זו עבודתנו בהכנה לגאולה (ניסן) – לעקור ולשרש את הרע המעורב בעולם.

יצוין גם, שביום ט׳ באדר שנת ה׳ש"ת, הגיע הוד כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ זצוקללה"ה לארה"ב, והניח את היסודות לעבודת הפצת היהדות ומעינות החסידות בחלק התחתון של כדור הארץ, ובזה פתח את השלב האחרון בהכנה לגאולה השלימה ע"י אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח שיל"ו.

 

מקורות לעיון:

ליקו"ש חי"א 312,308-309, חט"ז 344-6, חי"ז 228, חי"ט 523, חכ"ג 527,215, חכ"ד 538-348, מלוקט ו' ואתה תצוה.

 

מקורות

 


[1] ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב, ב"ר פמ"ח ט.

[2] ביצה טו.

[3] תענית כט' א.

[4] ישעיה נב. יג'.

[5] שמות יז. ט'-יא'.

[6] מג"א ט.כב'.

[7] תענית כט ע"ב.

[8] ר"ה יא, א.

[9] יומא ט, ב .

[10] שקלים פ"א מ"א.

[11] זכריה יג. ב'.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email