חבורת נהגי מוניות מארגנת מעין מסיבה אחת לחודש, כדי לחוות יחדיו את האירועים המרתקים בחייהם, כשכל אחד מהם מספר על מפגשים עם אנשים מעניינים בנסיעותיהם. באחת מפגישות אלה סיפר הנהג ערן על אירוע מעניין שעבר עליו אחד מנוסעיו:

עצרתי מוניתי לניצול שואה

נסעתי בתל אביב, מספר ערן, וחיפשתי נוסעים. והנה עצר אותי נוסע בלתי שגרתי: ישיש שכוחו במותניו זרוק ואמיד כאחת. לבוש חולצת מיאמי מכופתרת, ועם זאת מעוטר בשעון וצמידים מזהב. הוא עלה למונית והפטיר: "סע לשינקין"…

כמו בנסיעות אחרות בהן מתפתחת מידי פעם בפעם שיחה עם הנוסעים, פעמים משעממת ופעמים מרתקת, גם נוסע זה החל לשוחח אתי ולספר לי על עושרו, על המפעלים שברשותו וכו' תוך שהוא מבקש רשות לעשן במונית. לאחר שנתתי את הסכמתי, הוציא סיגר השווה 500 דולר, כשהוא מדליק את הסיגר במצית השוה 1000 דולר. ברוב נדיבותו גם לי הציע סיגר, וכשהדליק לי אותו, ראיתי מבעד לשרוול חולצתו מספר הטבוע על ידו, אותו מספר שהטביעו הזדים הרשעים על זרועות יהודים לפני שהובילו אותם למחנות ההשמדה. הבטתי במספר, והדבר ריגש אותי במיוחד. לא עמדתי בזרם רגשותי שהציפו אותי, עצרתי את מכוניתי לצד הכביש, פניתי אל הנוסע ואמרתי לו: ניצול שואה אתה?…

מה פתאום עצרתי באמצע הדרך?

הוא נדהם, מה פתאום עצרתי?…

אף פעם לא ראית ניצול שואה? שאל.

אנא תמשיך לנסוע! אל תעכב אותי!!! התחנן.

בקשתי ממנו לספר לי על קורותיו בתקופת השואה. נראיתי מוזר בעיניו. אף אחד לפניי לא התעניין כך בקורותיו. ופתאם אני עוצר ככה סתם, רק כדי לשמוע אותו.

הוא התבונן בי כשהוא מופתע למדי, ובכל זאת הסכים לספר משהו. הוא אמר שכל בני משפחתו נספו בשואה. אולם לאחר השואה, הוא חקר אם מישהו ממשפחתו ניצל. ומתוך כל הבירורים הבין שאחיו חי בארץ ישראל. לשם כך הוא הגיע לארץ לחקור היכן אחיו נמצא ולחפשו, אולם כל מאמציו עלו בתוהו. הוא לא הצליח למצוא את אחיו. סוף סוף פגש באדם שהודיע לו שאמנם הכיר את אחיו, אולם ממה שידוע לו אחיו כבר הלך לעולמו. כך סיפר הקשיש. ולבסוף אמר: עתה נותרתי לבד בעולם!!!…

הנהגים האזינו בקשב רב לסיפורו של ערן מצפים להמשך המרתק של סיפורו, אולם ערן לקח נשימה ארוכה ואמר: עכשיו לפני שאמשיך אעשה אתנחתא קלה ואספר לכם את סיפורי האישי:

איך חזרתי בתשובה?

אתם יודעים שאני בעל תשובה. קודם חזירתי בתשובה הייתי חילוני גמור. נולדתי בקיבוץ שלא היה לו שום קשר עם הדת. בהיותי נער ערב גיוסי לצה"ל, ישבתי בחדר האוכל בקיבוץ, קצת מצוברח ולא היה לי שום חשק לאכול. אמרתי לעצמי לפחות אסיים את עבודתי ואלך לישון. במקום שעבדתי הייתה גיגית גדולה, לתוכה זרקנו תפוחי אדמה. גיגית זו היתה דומה לבלנדר כשבתחתיתה להבים גדולים הקוצצים את תפוחי האדמה.

אותו יום, יום גשום היה, וכשעליתי לגיגית עם נעלי הרטובות לשפוך את תפוחי האדמה מעדתי היישר לתוך הגיגית, כשהמכונה בפעולה. קצת נחבלתי וצעקתי מכאב, אולם זה לא הדאיג אותי. מה שהחריד אותי היה החשש שהנה אט אט אני מידרדר עם תפוחי האדמה ואו ט וטו אגיע חלילה אל הלהבים. מתוך מחשבה מבוהלת זו אני צורח לעזרה בכל כוחי: הצילו!!!… הצילו!!!… הצילו!!!… ואיש אינו שומע אותי. ושוב אני זועק ומתחנן, ואיש לא בא להצילני, אני מנסה לטפס בקיר הגיגית ולא מצליח. אז בפעם הראשונה בחיי, כשראיתי את הגרוע מכל נגד עיני, התפללתי לבורא עולם מעומק הלב: אנא ריבונו של עולם, תציל אותי, אני רוצה לחיות! והנה תוך הצעקות והבהלה הנוראה לפתה אותי יד בחוזקה וחילצה אותי מן הגיגית. כשהתבוננתי ביד המצילה אותי, ראיתי מספר על היד. ידעתי שזו ידו של זלמן מן הקיבוץ. אותו זלמן ניצול שואה, שאותות השואה לא נימוחו מפניו, ונשאר אחוז בפחד בלהות מכל מה שעבר עליו בחייו, עד כדי כך שלא יצר קשר עם אף אחד מהקיבוץ. הודיתי לו מאוד, אמרתי לו שהוא הציל את חיי, אבל הוא לא הגיב והלך לדרכו.  

מקרה זה בו ראיתי את המוות נגד עיני, רדף אותי במשך שנים, עם זאת זכרתי את המספר שראיתי על זרועו של זלמן. מספר שרדף אותי כל חיי. וראה זה פלא, כאשר התגייסתי לצבא, הבחנתי ששלוש הספרות הראשונות של המספר האישי שלי היו זהות לשלוש הספרות הראשונות של זלמן. גם לאחר שהשתחררתי מהצבא וקניתי דירה, ראיתי ששתי הספרות האמצעיות של הבניין היו זהות לשתי הספרות האמצעיות של זלמן. אפילו כשהזמנתי טלפון סלולרי ראיתי קשר עם המספר של זלמן, כאשר שלוש הספרות האחרונות של מספר הטלפון שלי, היו זהות לשלוש הספרות האחרונות שעל ידו של זלמן… האם אין זאת השגחה פרטית עליונה?!…

מה פשר המספר?

והנה גם לנוסע המיוחד הזה במונית שלי טבוע בידו מספר הדומה למספר של זלמן, אותו מספר ממש רק בשינוי של הספרה האחרונה. לפתע לאחר ששמעתי את סיפור חייו הבזיק בי הרעיון שעלי לעשות מעשה. נעלתי את הדלתות, עשיתי סיבוב פרסה והתחלתי לנסוע במהירות בכיוון ההפוך. הנוסע נבהל ושאל: "לאן אתה נוסע?" לא הגבתי, רק נסעתי במהירות רבה אם כי באחריות. הוא השתולל וצעק. שתקתי ולא הגבתי. הייתי בטוח שאני עושה מה שעלי לעשות.

נסעתי לקיבוץ בו גדלתי. כשמטרתי לפגוש את זלמן. לא ידעתי מה קורה אתו ואם הוא עדיין חי. הרי עברו שנים מאז עזבתי את הקיבוץ! נסעתי רק בגלל התקוה שאמצא אותו חי וקיים.

אני מגיע לקיבוץ, מתרגש מהזכרונות של המקום שבו גדלתי, אולם התעלמתי מזה, והמשכתי לדבוק  במשימה עד שהגעתי לדירתו של זלמן. יצאתי מהמכונית, כאשר הנוסע נשאר בתוכה. דפקתי בהתרגשות על דלת דירתו, מסופק אם אמצא אותו. כעבור דקה, שנדמתה לנצח, נפתחה הדלת, ואת מי אני רואה? את זלמן בכבודו ובעצמו! זלמן חי וקיים, והוא עומד בפתח… ועוד מעט יפגוש את אחיו. חיבקתי אותו בחום, כמי שהתגעגע מאוד לקרוב משפחה אהוב. זלמן נשאר אדיש כאילו אינו מכיר אותי. ולאחר שתי דקות ראיתי את הנוסע המיוחד שירד מהמונית. הוא התקרב אלינו אט אט, ומיד זיהה את אחיו והתנפל עליו בחיבוקים ונשיקות. בעינים חנוקות מדמעות הבטתי בהם. אכן צדקתי בניחושי הפרוע: זלמן והנוסע שלי אחים, וזה ניכר על פניהם!!!

חלפו שנים ארוכות, מראה פניהם השתנה מפאת הזיקנה, ובכל זאת הכירו זה את זה. זו היתה התרגשות מיוחדת במינה. בפעם הראשונה בחיי ראיתי את זלמן מדבר!!!

אכן זלמן נשלח משמיים להציל את חיי, רק כדי שאני אזכה להביא אליו את אחיו האבוד. בהשגחה פרטית מופלאה זכיתי לקבל את השליחות של איחוד בין אחים ניצולי שואה, אין לי מילים להודות לקדוש ברוך הוא על שזיכני בשליחות נפלאה זו.

הנהגים שישבו מרותקים לשמע סיפורו של הנהג ערן לא עצרו את דמעותיהם מהתרגשות והקיפו אותו בחיבוקים חמים והודו לו על סיפורו.