א. סימני ארבעת המינים בתורה

בפרשתנו מפורטים ארבעת המינים[1] שצריך ליטול ביום הראשון של חג הסוכות – ״פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל״ (אמור כג, מ). אנו מוצאים בכך דבר פלא:

בשלשת המינים הראשונים רואים, שהסימן שהתורה נותנת בהם הוא תנאי המעכב קיום המצות במין זה בלקיחה בפועל:

״פרי עץ הדר״ – האתרוג שנוטלים מוכרח להיות ״פרי עץ״[2] וחייב להיות ״הדר״[3] (ואתרוג היבש פסול[4]),

״כפות תמרים״ – הלולב צריך להיות ״כפות״[5]: ״עלים הראויין לאגדן ולכפותן עם השדרה״[6], ואם לאו – הוא פסול,

(וכן לגבי הפרט ״תמרים״ מסביר הגאון הרוגוטשובי[7], שאין די בלולב של עץ הנקרא בשם תמרים, אלא החובה היא ליטול לולב דוקא מ״דקל שעושה תמרים״.

ובכך הוא מבאר את דברי חז״ל[8] ש״ד׳ מינין שבלולב ב׳ מהן עושין פירות״ – והרי, לכאורה: גם הדס מניב פירות – ענבים[9]?

אלא, שלגבי הלולב קובע הדין, שהוא מוכרח להיות מ״דקל שעושה תמרים״, ואם ״נטע דקל לעצים פסול ללולב״, ואילו ההדס אינו חייב להילקח דוקא מעץ שעושה פירות[10]), ״ענף עץ עבות״ – ההדס חייב להיות ״עבות״: ״תלתא בחד קינא״[11], ואם לאו – הוא פסול.

ואילו מין הרביעי, למרות שגם אודותיו מציינת התורה ״ערבי נחל״, אך בכל זאת קובעת ההלכה[12], ש״של בעל כשרה״: אם נלקח הענף ממין הערבה, הצומח בדרך כלל, בסמוך לנחל, הרי הוא כשר מלכתחילה[13], אף אם ערבה זו שנלקחה לא צמחה למעשה בסמוך לנחל.

יש להבין: מדוע שונים ערבי נחל משלושת המינים האחרים, שהסימן שהתורה מזכירה אודותם היא לגבי מין הערבה בכלל, ולא לגבי הערבה שבה מקיימים את המצוה בפועל[14]?

ב. ״ערבי נחל״ – על שם רוב המין

בגמרא[15] יש דעה האומרת שהלכה זו, שגם הערבה שצמחה במדבר או בהרים כשרה, נלמדת מן הנאמר ״ערבי נחל״, בלשון רבים[16], כשהכוונה היא לרבות גם ערבה שאינה צומחת בסמוך לנחל.

דין זה עצמו דורש הסבר: מהי הסיבה שבשלושת המינים האחרים מקפידה התורה שבפרט שנלקח למעשה יהיו הסימנים המוזכרים, ואילו בערבי נחל מסתפקים במין באופן כללי, אך יחד עם זאת אין מובן:

מלשון הרמב״ם[17], לדעת רוב המפרשים[18], ולפי השולחן ערוך[19] נראה, שאין צורך בריבוי מיוחד כדי לרבות ערבה שצמחה במדבר או בהרים, אלא אפשר להבין זאת ממשמעות הפסוק: התורה מכנה את הערבות בשם ״ערבי נחל״ כי ״רוב מין זה גדל על הנחלים״, אך גם ערבה הנלקחת מן המיעוט, הגדלה במדבר או בהרים, כשרה.

ומוסיפים המפרשים[20], שאין לומר שלפי הרמב״ם נלמדת הלכה זו מלשון הריבוי ״ערבי״ – כי זקוקים לריבוי זה כדי ללמוד שיש צורך בשתי ערבות[21].

יוצא, אפוא, לפי שיטת הרמב״ם, שבביטוי ״ערבי נחל״ מדברת התורה מלכתחילה רק על שם המין באופן כללי, ולא על הערבות שבהן מקיימים את המצוה בפועל.

ואין מובן: מנין לנו, ומהי הסיבה, להבדיל בין סימני התורה שבארבעת המינים, בין שלושת הראשונים לבין הערבות?

ג. ארבעת המינים – ארבעה סוגי יהודים

בבר דובר מספר פעמים על כך[22], שיש ענינים בתורה, אשר בדרך הפשט והנגלה הם ״אינם חלקים״ ואינם ברורים די הצורך, ורק לפי דרך הדרש והרמז והסוד, ובמיוחד לפי ההסברים בפנימיות התורה, ניתן להבינם כראוי.

וכדברי רש״י[23] ובהדגשה ״אין המקרא הזה אומר אלא דרשני״.

וכך בעניננו: הבדל זה בין ארבעת המינים מובן בפשטות לפי הביאור על ארבעת המינים בדרך הדרש, כדלהלן:

נאמר במדרש[24], שארבעת המינים הם רמז לארבעה סוגי יהודים: האתרוג, אשר ״יש בו טעם ויש בו ריח״ רומז ליהודים ש״יש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים״, כפות תמרים – לולב – אשר התמר ״יש בו טעם ואין בו ריח״ הן רמז ליהודים ש״יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים", ״הדס יש בו ריח ואין בו טעם״ רומז ליהודים אשר ״יש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה״, וערבה ש״אין בה טעם ואין בה ריח״ היא רמז ל״בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים״.

ומשמעותה של מצות נטילת ארבעת המינים היא – ״יוקשרו כולם אגודה אחת״: כל ארבעת הסוגים של היהודים מתאחדים באגודה אחת.

מכך יוצא, שיש הבדל מהותי בין שלשת המינים הראשונים לבין הערבה: שלושת המינים הראשונים – סוגי היהודים הללו – שוים זה לזה, בכך שיש בהם מעלות גלויות, הנראות למעשה, ומכך נובעת גם אחדותם. כפתגם הידוע[25]: ״גנב איננו מי שמסוגל לגנוב אלא מי שגונב, ולמדן איננו מי שמסוגל ללמוד, אלא מי שלומד בפועל״. ועל אחת כמה וכמה שהמעלה של מעשים טובים קיימת דוקא כאשר מקיימים מעשים טובים בפועל.

לעומת זאת, הערבה – הרומזת ליהודים ש״אין בהם לא תורה ולא מעשים טובים״ – הרי מתאחדים עמם משום היותם יהודים, שזוהי מעלה פנימית הקיימת אצל כל אחד שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב, גם כאשר בפועל ״אין בהם לא תורה ולא מעשים טובים״, ואפילו תינוק שנשבה לבין הגויים ואינו יודע כלל שהוא יהודי.

ומכך נובע להלכה למעשה, שסימני התורה בשלשת המינים הראשונים צריכים להיות גלויים במינים הנלקחים בקיום המצוה בפועל, ואילו לגבי הערבה, הרי גם אם ערבה מסויימת זו לא צמחה בנחל – זהו יהודי, תינוק שנשבה לבין הגויים – די בכך שהיא שייכת למין של ״ערבי נחל״ – הוא מזרע אברהם יצחק ויעקב – הרי זו ערבה הכשרה לקיום המצוה, ועל ידי כך ״יוקשרו״ עמה שלשת המינים האחרים, והיא נעשית חלק ממצות ארבעת המינים.

ולהעיר, שדוקא שמה ״ערבה״, שכך היא נקראת ״בהם בלשון הקודש״[26] – מורכב מאותן אותיות של המילה ״וערבה לה׳ מנחת יהודה…״[27].

ד. ההתאחדות עם ערבה – ללא תנאים מוקדמים

מכך נלמדת גם ההוראה הברורה:

בראש ובראשונה יש לדעת, שצריך להתאחד עם כל יהודי, ואף עם אנשים פשוטים, כי כדי לקיים את מצות נטילת ארבעת המינים יש צורך בכל ארבעת המינים. כשם שאי אפשר לצאת ידי חובת המצוה ללא אתרוג, או לולב, או הדס, כך אי אפשר לקיים את המצוה ללא הערבות, האנשים הפשוטים,

ואדרבה: דוקא משום שהאנשים הפשוטים קשורים לפשיטות עצמותו יתברך[28], יוצא, שדוקא על ידי ההתקשרות עמם, ניתן להתקשר עם פשיטות העצמות.

בנוסף לכך באה ההוראה, שיש הבדל מהותי בין האופן שבו מתקשרים לשלשת הסוגים הראשונים של ישראל, לבין ההתקשרות עם איש פשוט:

יהודים המסוגלים להגיע למעלות גלויות – תורה ומעשים טובים – חייבים להית בעלי תורה ומעשים טובים בפועל ממש. אין ליהודי זה להסתפק בהיותו בן למשפחה של למדנים, או שהוא נרשם לישיבה, או בכך שלמד תורה בתקופה קודמת. הכרחי שיהיה בו עתה ה״טעם״, לימוד התורה בפועל, וכך גם לגבי מעשים טובים.

אך בקירוב יהודי פשוט, אין להציב בפניו ״תנאים״ – שעליו תחילה ללמוד תורה ולקיים מעשים טובים, ואף לא לחייב אותו ״להרגיש״ לפני כן כיהודי[29].

משום היותו מזרע ישראל חייבים קודם־כל להתאחד עמו – מפני אהבת ישראל, מפני היותו יהודי, ולהיפך: אם הוא אינו חש בכך הרי הרחמים עליו רבים, ורחמים רבים מביאים לידי אהבה רבה[30],

ודרך זו של ״אוהב את הבריות״ יביא לידי ״ומקרבן לתורה״[31]: בסופו של דבר הוא יקרב וירומם את הבריות אל התורה, עד אשר יגיעו לדרגה של ״יש בו טעם ויש בו ריח״,

ה. הכרחי לשתף את מי ש״אין בו מעשים טובים״

הסבר זה הוא בהתאם לדעה שהובאה לעיל בסעיף א', ש״כפות תמרים״ הוא תנאי המעכב את קיום המצוה בלולב, כלומר, שהלולב חייב לבוא מ״דקל שעושה תמרים״.

אך יש דעות[32], שגם ״כפות תמרים״ הוא שם המין באופן כללי, כ״ערבי נחל״, וגם דקל שאינו עושה פירות כשר ללולב.

ויש להסביר את ההבדל בין סימני התורה באתרוג ובהדס לבין הסימנים בלולב ובערבות, לפי דעות אלו:

נטילת ארבעת המינים היא מבין המצוות המעשיות, נעלית ביותר, כי היא צריכה להביא לידי אחדות מושלמת בין כל סוגי ישראל, כאחדות של ארבע האותיות של השם המיוחד, שם הוי׳[33], וכאן אומרים שהפרט המעכב, שבלעדיו לא תיתכן מציאות של מצוה מעשית,

היא שחייבים להתאחד כאן גם עם מי ש״אין בהם מעשים טובים״[34],

ולא זו בלבד שבהם עצמם נגרמת התעלות, אחדות וכדומה, באמצעות קיום המצוה, וכלשון המדרש כאן בעניננו: מכפרין אלו על אלו,

ויותר מכך: לכאורה צירופם למציאות המצוה המעשית עלול להפריע, כנאמר[35] לגבי פרה אדומה שהיא איננה נעשית על ידי אהרן, כי ״אין קטיגור נעשה סניגור״ – אלא, הכרחי לומר, ששני מינים אלו – הלולב והערבה[36] – יוצרים את מציאות המצוה באמצעות עצם מהותם[37], בהיותם בני אברהם יצחק ויעקב, שתוקפה רב יותר מן המעשים, כאשר הוא מתגלה[38] על ידי לקיחתם יחד עם האתרוג ועם ההדס״.

ואפשר לציין דוגמא בדומה ללולב, שלמרות זאת יש צורך שתהא בו תורה: התרומה ניתנת לכהן, משום היותו בנו של אהרן, אך למרות זאת יש צורך שתהא בו מעלת התורה, והנותן[39] תרומה לכהן עם הארץ כאילו נותנה וכו'.

ו. ״שיהיו כולן אגודה אחת״

לפי הסבר זה נלמד ענין נוסף, שיש חידוש גדול יותר בצירוף הלולב, מאשר בצירוף הערבות:

אצל ״מי שיש בו תורה״, אם אין בו מעשים טובים, הרי פגם זה גרוע יותר מאשר אצל עם הארץ. עם הארץ אינו יודע כלל, ואילו תלמיד חכם זה הוא בעל ״תלמוד״ ולמרות זאת אין הוא ״מביא לידי מעשה״.

וכמאמר חז״ל[40], שתלמידי חכמים – ״שגגות נעשות להם כזדונות״.

ומכך נלמדת הוראה נוספת, שהחובה להתאחד עם כל יהודי – ״יוקשרו כולם אגודה אחת״ – אינה חלה רק על אלו שלגביהם זהו פיקוח נפש ממש – ברוחניות – כעמי הארץ ותינוקות שנשבו בין הגויים וכדומה, יהודים שמעולם לא טעמו טעמה של יהדות,

אלא גם לגבי מי שיודע אך בכל זאת אינו מקיים, חובה להתאחד עמו – ״יוקשרו כולם אגודה אחת״, ויותר מכך: הכרחי לצרפו כדי לקיים את מציאות המצוה.

ועל ידי כך, שכל סוגי היהודים מתאחדים יחדיו, הרי אז – כסיום הדברים במדרש – ״הן מכפרין אלו על אלו״, כולל משמעות המילה ״כפרה״ – ״לכפר לפני ה׳ להיות נחת רוח לקונו״[41].

עד אשר על ידי כך נגרמת, כביכול, התעלות למעלה – ״אמר הקדוש־ברוך־ הוא.. אני מתעלה״[42]

וזה מביא את הגאולה האמיתית והשלימה, שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת[43].

(משיחת שמחת בית השואבה, תשי״ב)

מקורות והערות