פרשת אמור – תוכן הפרשה

הקראת כתבה
יום רביעי ג׳ אייר ה׳תשע״ו
פרשת אמור עוסקת בקדושת הכהנים ובפרט כהן גדול, למי מותר לאכול בקדשים שבת ומועדים ועוד.
טבע

 

 

תפקיד הכוהנים ומעמדם 

לאחר שלמדתנו התורה מה בין ישראל לעמים מלמדת אותנו התורה בפרשתנו מה בין כוהנים לשאר ישראל. בני אהרון נבחרו להיות משפחה מיוחדת בישראל בעלת קדושה יתרה. עליהם מוטלות מצוות מיוחדות ואיסורים מיוחדים, ולבם היה צריך להיות שלם עם עבודתם במקדש.

אסור להם לשאת אשה זונה חללה וגרושה. וכהן שנשא אשה האסורה לו בניו נעשו חללים ונפסלו לכהונה, לכן הקפידו הכוהנים מאד על טהרת יחוסם, עליהם השגיחו ראשי העם.

הכוהנים חייבים לאכול תרומה ובשר קרבנות בטהרה, ומוזהרים שלא לאכול מן הקודשים בזמן שהם טמאים. גם כהן צרוע או זב אסור באכילת קודשים ככל כוהן טמא.

כמו כן, בעלי המום שבהם (מום שאינו עובר) לא נכנסו לפנים מן המזבח והאולם לשרת במקדש, אף שיכלו לאכול אפילו בקודשי קודשים.

אסור להם להיטמא למתים (חוץ משבעת הקרובים: אב ואם, בן ובת, אח ואחות או אישה להם מותר להיטמא).

לכהן הגדול קדושה יתרה לכן אינו רשאי להיטמא לקרוביו אף לאביו ולאמו. אסור לו גם לשאת אלמנה, המותרת לכוהן הדיוט.

אזהרה מיוחדת לבנות הכוהנים שלא להיכשל בעוון זנות, עקב היותן בנות למשפחת הכהונה המיוחסת.

הכוהנים גם מוזהרים במיוחד שלא לנהוג במנהגי גויים באבלם, איסור בו מצווים כל בני ישראל.

הכוהנים חייבים ללמוד תורה על מנת ללמד ולהורות, לכן גם שימשו שופטים בישראל. כל זה נוסף על עבודתם במקדש.

בגלל תפקידם הנעלה בשירות המקדש לא עסקו הכוהנים (וכל שבט לוי שסייעו לכוהנים בעבודתם) בענייני פרנסה בכלל ובחקלאות בפרט ולא נחלו נחלה בארץ ישראל, ה’ הוא נחלתם.

 

התרומה – פרנסתם העיקרית של הכוהנים

מכיון שחיי הכוהנים היו מוקדשים לשרת במקדש, הוטל על שאר השבטים להפריש מתבואתם ומפירותיהם תרומה (גדולה) לכוהנים, ומעשר ללויים שסייעו לכוהנים בעבודתם, וממנו הפרישו הלויים מעשר (מעשר מן המעשר) לכוהנים.   

גם בני משפחתו של הכוהן, אשתו וילדיו, רשאים לאכול תרומה. אולם בת כהן, שנישאה למי שאינו כוהן, נאסרה באכילת תרומה. בת כוהן גרושה או אלמנה שאין לה ילדים, חוזרת לבית אביה ומותרת באכילה.

לעומת זה, מי שאינו כהן נחשב לזר שאסור לו לאכול תרומה.

עבד כנעני, קניין כספו של הכוהן, רשאי לאכול תרומה, אולם עבד עברי, שאין גופו קנוי לאדונו הכוהן, אינו רשאי לאכול כמו כל זר.

מן הדין גרעין אחד מיבול מספיק לתרומה, אולם חכמים קבעו שיעור לתרומה. עין יפה אחד מארבעים, בינונית אחד מחמישים, ועין רעה אחד משישים.

ולמה מדגישה התורה את ענין התרומה, הרי הכוהנים אוכלים גם בשר קודשי קודשים וקודשים קלים? אלא שקודשי קודשים אוכלים בתוך העזרה, וקודשים קלים רק בין חומות העיר, והרי הכוהנים היו עובדים בתורנות, ורוב השנה היו מפוזרים בעריהם ולא סמוכים למקדש, כך שהתפרנסו הם ובני משפחותיהם בעיקר מן התרומה, אותה יכלו לאכול בכל מקום. לשם כך הקפידו מאד על טהרת אוכליה.

 

קרבן תמים

התורה אוסרת להקריב קרבן בעל מום שאינו עובר, והיא מונה את סוגי המומים הפוסלים את הקרבן. קרבן עוף נפסל רק בחסרון אבר אך לא במום אחר.

 

עוד דיני קרבנות

התורה מונה עוד דינים הקשורים בקורבנות.

מותר להקריב בהמה רק מיום השמיני ללידתה.

אסור לשחוט בהמה ובנה באותו יום.

מחשבת אדם בזמן הקרבת הקרבן, שיאכל את הקרבן מעבר לזמן המותר, פוסלת את הקרבן.

 

סדר המועדים

סדר המועדים הפותח בשבת מזכיר בקצרה את עניינו המיוחד של המועד, ובעיקר את המוסף הקרב במועד – והקרבתם אשה לה’.

שבת – לאחר ששה ימים של עבודה, מגיע יום השביעי (שבת שבתון), בו אסורה בו כל מלאכה.

פסח – בי”ד בניסן ערב פסח מקריבים את קרבן הפסח. בט”ו עד כ”א בניסן חג המצות. בשבעת ימי הפסח אסור לאכול חמץ. ביום הראשון וביום השביעי של החג אסורה מלאכה.

העומר – ביום השני של פסח, קוצרים עומר מראשית הקציר ומביאים לכהן. עם העומר אותו מניף הכוהן יש להביא קרבן ומנחה. הנפת העומר מתירה את אכילת התבואה החדשה שהייתה אסורה עד אז.

ספירת העומר – מהיום השני של פסח סופרים ארבעים ותשעה יום. 49 הימים של ספירת העומר מיום שיצאו ממצרים בפסח ועד חג השבועות מעידים על הציפיה והגעגועים למתן תורה.

שבועות – יום החמישים הוא חג הקציר, חג מתן תורה, חג השבועות. יום שאסור במלאכת עבודה, ומיועד לעליה לרגל וללימוד תורה. בשבועות מביאים מנחת שני לחמים מן התבואה החדשה.

בהזכירה את הקציר מזכירה התורה שוב שיש להשאיר לעניים את פאת השדה וגם את השיבולים היחידות (אחת או שתיים) שנופלות בעת הקציר.

 

וממועדי האביב עוברים למועדי תחילת השנה:

ראש השנה – בא’ בתשרי זכרון תרועה, יום שאסור במלאכת עבודה ועיקר מצוותו תקיעת שופר לעורר את העם לחזרה בתשובה.

יום הכיפורים – בעשור לחודש תשרי יום תענית, יום שאסורה בו כל מלאכה (שבת שבתון), אכילה ושתייה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. יום קדוש זה מציין את תחילת השנה החדשה הנקיה מעבירות.

סוכות ושמחת תורה – חג הסוכות מחמישה עשר בתשרי שבעה ימים, והיום השמיני חג בפני עצמו – שמחת תורה – היום הראשון והשמיני אסורים במלאכת עבודה.

מצוות חג הסוכות הן ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים אתרוג, לולב, הדס וערבה. המסמלים ארבעה סוגים בעם ישראל שמתקשרים ביחד לאגודה אחת. בחג הסוכות מודגשת במיוחד מצוות השמחה. התורה גם מפרטת את הקרבנות הקרבים בחג ומסבירה שחג זה הוא זיכרון לסוכות בהם הושיב הקדוש ברוך הוא את בני ישראל בהוציאם ממצרים.

 

הדלקת המנורה

מידי ערב בערב הדליקו את המנורה בהיכל בית המקדש בחצי לוג שמן זית זך, שהיה מספיק גם ללילות החורף הארוכים.

במנורה היו שבעה נרות, והנר המערבי החשוב מכולם, אליו היו מופנים כל הנרות. נר שכבה היו מדליקים מאש נר אחר ורק את הנר המערבי שכבה מדליקים מאש המזבח החיצון, ומן הנר המערבי היה מדליק הכהן את המנורה בין הערבים. כלומר, הנר המערבי היה דולק גם ביום, כי מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקים – מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק, שממנו מדליק את המנורה בין הערבים. 

 

לחם הפנים

בכל שבת ערכו על שולחן הזהב שבהיכל שתיים עשרה חלות העשויות מסולת. החלות היו מסודרות על השולחן בשתי מערכות. כל מערכת, שש חלות סדורות זו על גב זו. חלות אלו אכלו הכוהנים בטהרה.

 

דין המגדף וחוטאים אחרים

בנה של שלומית בת דברי שהיה גם בנו של המצרי שהרג משה התגייר ורצה להקים אוהל במחנה ישראל. בראותו שהתנגדו למעשהו החל לקלל תוך הזכרת שם ה’ המפורש. העם לא ידע מה לעשות אתו ומה העונש הראוי לו. הם עצרו אותו עד שנתקבל מסר מאת ה’ למשה שדינו סקילה. בני ישראל קיימו את ההוראה וסקלו את המקלל.

באותה הזדמנות נאמרו למשה דיני רוצח וחובל: רוצח – עונשו מיתה והורג בהמה נותן אחרת תמורתה. אדם שחבל בחברו ועשה בו מום משלם מידה כנגד מידה. כלומר, מעריכים כמה ירד ערכו של עבד שנפגע באבר מאבריו ואת ההפרש צריך החובל לשלם.

לכאורה תמוה, מדוע לאחר נושאי קדושת המקדש, שבת ומועדים בפרשה בכלל ובנושאי המנורה ולחם הפנים בסוף הפרשה בפרט, מביאה התורה סיפור של מי שחילל את קדושה ה’ המקדש וישראל עם ההלכות שנלוו לסיפור זה. היתכן?…

אלא שמתוך חומרת עונשו של המגדף אנו למדים עד כמה נעלה קדושת ה’ יתברך, ועד כמה ראוי לאדם להתקדש עד שיהיה ראוי להיראות את פני השכינה בשמחה ובטוב לבב בקדושה ובטהרה שלוש פעמים בשנה.

פרסום תגובה חדשה

test email