חודש תמוז תחילת תקופת הקיץ

תמוז הוא החודש הרביעי לפי סדר החודשים במקרא, והעשירי לפי הסדר המקובל בלוח העברי מאז ימי בית שני.

תמוז הוא תחילת ״תקופת״ הקיץ, הכוללת גם את החודשים אב ואלול, והוא גם הראשון מבין שני חודשי החורבן. י״ז בתמוז הוא יום תענית, והימים מי״ז בתמוז עד אחרי ט׳ באב נקראים ״ימי בין המצרים״.

חודש זה נמנה עם שלושת החודשים תמוז, אב וטבת, שבהם דעך אור העולם, השתלטה האפלה וגדל הצער[1].

במהלך כל ההיסטוריה אירעו פורענויות לעם ישראל בחודש תמוז:

בראש חודש תמוז שנת קנ״א (1391) נרצחו רבים מיהודי ספרד[2].

ביום שישי ערב פרשת חוקת (שהיא תמיד בחודש תמוז) שנת ת׳ (1640) ״נשרפו עשרים וארבע קרונות מלאים ספרים בצרפת״[3].

בשנת 1648, בגזרות ת״ח־ת״ט, נחרבו בחודש זה מאות קהילות יהודיות בפולין בידי הקוזקים[4].

עם זאת, במגילת תענית נאמר כי בסוף ימי בית שני ציינו את יום י״ד בתמוז כיום מועד, שבו גברו הפרושים על הצדוקים.

יום האבל המרכזי בחודש הוא יום י״ז בתמוז, והוא יום תענית.

במשנה נאמר שאירעו בו חמישה דברים:

נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר, שרף אפוסטומוס את התורה והועמד צלם בהיכל[5].

בעז״ה יהפכו בעתיד כל ימי האבל לימי ששון ושמחה:

״צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים״[6].

בין המצרים

הימים שמי״ז בתמוז ועד אחרי ט׳ באב מכונים ״ימי בין המצרים״. אלו הם ימי צער, מצוקה וצרות שבהם מרבים בבכי ומשוועים לה', בבחינת ״מן המיצר קראתי י־ה״. מספרם של אותם ימים הוא כ״א, בגימטרייה של השם ״אהיה״ הרומז על השתתפותו של הקב״ה בצרתם של ישראל: ״עמו אנכי בצרה״[7]. בימים אלה נוהגים אבלות – אין מסתפרים, אין מברכים ״שהחיינו״ ואין מתחתנים[8].

בשני חודשים, תמוז ואב, בכו בני ישראל בכייה של חינם ונענשו בבכייה של דורות – בחטא המרגלים[9], שהיה בתשעה באב, ושוב בימי בית ראשון, שאז ישבו ישראל בארצם, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, תחת כנפי ה', אך התרחקו מהקב״ה והלכו בדרכי הגויים, ויבכו את התמוז[10], בכייה וקינה של חינם[11].