א. משה העמיד לנו את השמים הקיימים לעולם כעדים

על הפסוק ״האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי״, מביא ה״ספרי״ מספר פירושים: שמשה רבינו העמיד עדים, שיעידו על עבודת בני ישראל, וכדי שאף אחד לא יוכל להכחיש, בחר משה רבינו את השמים והארץ כעדים, משום ״שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים״.

פירוש זה שהנו האחרון מבין הפירושים שהספרי מביא: ״משה העיד כו'״, אינו פירוש גרידא (שלכן לא נאמרו בו התיבות ״דבר אחר״ כמו בפירושים הקודמים), אלא הוא סיכומם של הפירושים הקודמים: בפירושים הקודמים מתבארים סוגי ה׳עבודה׳, כל פירוש דן בסוג עבודה אחר, ולאחר שהספרי מבאר את פרטי סוגי העבודה והפירושים השונים (שאינם חלוקים אחד עם השני אלא ״מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי״ – כל פירוש מבאר סוג אחר), הוא מסכם את הענין בכלליותו – ״משה העיד בישראל כו׳״. וכדלקמן.

וזהו גם הטעם שרש״י בפירושו על החומש – (כידוע עד כמה הפליאו רבותינו נשיאינו את פירוש רש״י[1], משום שרש״י בפירושו מביע את פנימיותה של התורה) – מביא רק את הענין האחרון שבספרי, שכן זהו הסיכום הכללי והסך הכל של פירושים אלה.

ב. עוד פירושים למה העמיד כעדים שמים וארץ וקושיות על כך

בין שאר הפירושים על הפסוק אומר הספרי: ד״א האזינו השמים, על שם שניתנה תורה מן השמים, שנאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, ותשמע הארץ אמרי פי, שעליה עמדו ישראל ואמרו כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע. ד״א האזינו השמים, שלא עשו מצות שניתנו להם מן השמים, ואלו הם מצות שניתנו להם מן השמים עיבור שנים וקביעות חדשים שנאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, ותשמע הארץ, לא עשו מצות שניתנו להם בארץ לקט ושכחה ופיאה תרומות ומעשרות שמיטים ויובלות. ד״א האזינו השמים, שלא עשו כל מצות שניתנו להם מן השמים ולא עשו כל מצות שניתנו להם בארץ״.

צריך להבין, מה מוסיף (בפירוש הפסוק) הפירוש השלישי על השני? לכאורה הפירוש השלישי זהה למה שנאמר בשני, ששמים וארץ יעידו אם בני ישראל מקיימים את המצוות שניתנו מן השמים ואת המצוות שניתנו בארץ.

אין לומר שהפירוש השלישי אינו גירסה נכונה[2] – שהרי גם בכתבי יד ישנים ובדפוסים ישנים נמצא אותו הלשון בפירוש השלישי.

ההבדל בלשון בין הפירוש השני לשלישי הוא: בפירוש השני הוא מפרט את המצוות השייכות לשמים ואת השייכות לארץ; בפירוש השלישי אינו מפרט ואינו מבדיל בין שייכותן לשמים או לארץ, כמו כן הוא עוד מוסיף את תיבת ״כל״, בין במצוות ״שניתנו להם מן השמים״ ובין במצוות ״שניתנו להם בארץ״, בכך הוא גם רומז, שכל המצוות יש להן שייכות הן לשמים והן לארץ.

וצריך להבין מהו ההבדל בין עבודת המצוות עליה דנים בפירוש השני – שבעבודה זו נחלקות המצוות: מצוות שיש להן שייכות לשמים ומצוות שיש להן שייכות לארץ – לבין העבודה שבפירוש השלישי, שבה שייכות כל המצוות הן לשמים והן לארץ.

כמו כן צריך להבין: לפי הפירוש השני שבספרי שב״האזינו השמים״ מפרט רק את המצוות שיש להן שייכות לשמים וב״תשמע הארץ״ הוא מפרט רק את המצוות שיש להן שייכות לארץ, יוצא איפוא, שלכל מצוה ישנה רק עדות אחת – שמים מעידים רק על ״מצות שניתנו להם מן השמים״ וארץ מעידה רק על ה״מצות שניתנו להם בארץ״ – והרי מוכרחים להיות שני עדים.

גם יש להבין בכל שלשת הפירושים: תורה ומצוות הרי ניתנו מהקב״ה, שהוא באין ערוך נעלה משמים וארץ. וכאשר רוצים לעורר יהודי ולשכנע אותו לקיים תורה ומצוות, משיגים ואת בדרך קלה יותר אם ידגישו שהתורה והמצוות ניתנו מהקב״ה (וכמו שאומרים בברכת התורה וברכות המצוות: ״ונתן לנו את תורתו״, הוא נתן לנו תורה שלו; ״אשר קדשנו במצוותיו״, הוא קדשנו במצוות שלו) ולא בכך ש״ניתנו להם מן השמים״ ו״ניתנו להם בארץ״.

הן אמת שב״האזינו השמים גו׳ ותשמע הארץ״ כוונתו גם לומר שכאשר יקיימו תורה ומצוות יקבלו את השכר מהקב״ה באמצעות השמים והארץ[3] – אך האם זוהי ההתבוננות שצריכה לעורר את נשמת היהודי לעבודת קיום התורה והמצוות, בפרט בימי עשרת ימי תשובה או בין יום כיפור וסוכות (כשקוראים פרשת האזינו), כשצריך להיות ״בקשו פני״[4], העבודה מצד פנימיות הנשמה?

ג. עבודת ה' בכוחות הנעלים ובכוחות הנחותים

כפי שהוסבר פעמים רבות[5], נדרשת מיהודי ״עבודה״ המתבטאת בשתי קצוות: מצד אחד דורשים ממנו לעבוד את הקב״ה באמונה פשוטה וקבלת עול הנובעת מעצם הנשמה, למעלה מטעם ודעת; ויחד עם זאת צריכה ה״עבודה״ לחדור בכוחותיו הפנימיים, שכל ומדות, שגם בהם תורגש האלקות, כלומר ״להמשיך״ ולקשר את עצם הנשמה עם הכוחות הפנימיים, שיעבוד את הקב״ה לא רק באמונה פשוטה, אלא גם ש״יבין" אלקות, יאהב את הקב״ה, יירא ממנו, וכיו״ב.

כך צריך להיות לא רק בעבודת התורה ומצוות בכללות, אלא גם לגבי תשובה – הנובעת מפנימיות הנפש, בקשו פני – גם היא צריכה לחדור בכל הכוחות הפנימיים, שלכן ישנם עשרת ימי תשובה – כנגד עשר כוחות הנפש[6], אותם צריכה התשובה להקיף[7].

וכשם שסדר העבודה של האדם צריך להיות ״להמשיך״ מעצם הנשמה אל הכוחות הפנימיים, הנחלקים בכללות לשני סוגים, שכל ומדות, כך הוא גם הסדר של המשכת האלקות מלמעלה אל התורה ומצוות: ״אנכי הוי׳ אלקיך״, ״אנכי״ הוא עצמותו ית׳, ״אנכי מי שאנכי דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל״[8], שהקשר של יהודי עם ״אנכי״ הוא על ידי עצם נשמתו. ״הוי׳״ הוא אמנם שם, אבל הוא שם העצם ושם המיוחד, והקשר של היהודי עם ״הוי׳״ הוא על ידי כוחותיו הנעלים, שכל ומדות; ״אלקיך״ הוא שם אלוקים, כפי שהקב״ה צמצם והגביל עצמו, כביכול, לפי ערך הנבראים, וה״כלי״ לשם אלוקים היא העבודה של מעשה בפועל.

ולכן, כאשר רצה משה רבינו לעורר את בני ישראל לקיום התורה ומצוות, שהקיום צריך להיות גם בכוחות הפנימיים, הזכיר שתורה ומצוות ניתנו באמצעות שמים וארץ, כדי לעורר גם אצל בני ישראל את העבודה בשמים וארץ שלהם: הכוחות הנעלים (שכל ומחשבה) והכוחות הנחותים (דיבור ומעשה)[9].

ד. שלוש דרגות עבודה

שלשת הדרגות – עצם הנשמה, ״שמים״ של הנשמה ו״ארץ״ של הנשמה – מתבטאות בצורה כללית בשלשת סוגי עבודה: לימוד התורה, שעיקרו להבין אותה בשכל – ״שמים״, קיום המצוות, שהוא בעיקר עבודת המעשה – ״ארץ״, ועבודת התשובה, שעיקרה היא ״בקשו פני״ – פנימיות ועצם הנשמה (אלא משום שבקדושה הכל הוא בהתכללות, כולל כל אחד משלושה אלו גם את השנים האחרים).

שלשת סוגי עבודה אלו מרומזים בשלשת הפירושים האמורים שבספרי.

הפירוש הראשון שבספרי (״על שם שניתנה תורה מן השמים כו׳״) דן אודות התורה, שעיקרה היא השגה[10] – ״שמים״. אלא משום ההתכללות שבתורה ישנם בה בחינת ״ארץ״ (דיבור שבתורה) ובחינת עצם הנשמה (ההשגה – בהקדמת ״נעשה״ – המיוסדת על אמונה פשוטה וקבלת עול), אבל עיקרה היא – ״שמים״.

הפירוש השני דן אודות המצוות, ובהן ״המעשה הוא העיקר״ – ״ארץ״, אלא שמחמת ההתכללות שבמצוות, ישנן מצוות[11] שיש להן שייכות[12] לשמים – ״עיבור שנים וכו'״, (נוסף על כך שבכל המצוות, אפילו באותן ש״ניתנו להם בארץ״, ישנו גם בחינת ״שמים״ ־ כוונת המצוות)[13]. אך פשוט הדבר, שכל המצוות צריכות להיות מיוסדות על קבלת עול – בחינת עצם הנשמה.

– אלו הם שני העדים, שמים וארץ, שישנם בכל מצוה, שכן בכל מצוה צריכים להיות שני הדברים: כוונה (שמים) ומעשה בפועל (ארץ). ואין הם שני ענינים שונים (שכן אז היה יוצא, שעל כל חלק לחוד, כוונה או מעשה, ישנה רק עדות אחת), אלא שבמעשה ניכר האם היא בכוונה, והכוונה שונה (עמוקה יותר) כשהיא באה במעשה.

הפירוש השלישי דן אודות תשובה, ולכן נוקט בלשון: ״שלא עשו כל מצות כו׳ מן השמים ולא עשו כל מצות כו׳ בארץ״. כאן קיים חסר בקיום כל המצוות – הן ב״שמים״ (כוונה), והן ב״ארץ״ (מעשה). הפירוש דן אודות עבודת התשובה, הבאה מפנימיות הנשמה, ומאחר שיש יתרון בנשמות ישראל על תורה ומצוות[14], לכן מסירה התשובה את כל הפגמים, המתהוים על ידי החסרון בקיום המצוות.

ולמרות שעבודת התשובה היא בעיקרה מפנימיות הנשמה, ״בקשו פני״, היא כוללת בתוכה גם את שתי הבחינות של ״שמים״ ו״ארץ״. אלא שכאן אינם נחלקים לסוגים שונים, שכן בעבודת התשובה מאיר עצם הנפש, שם כל הכוחות הם בהתאחדות.

ה. על ידי השמים והארץ נותן ה' כח לעבודת כל השנה

על ידי זה שמשה רבינו עשה את השמים והארץ לעדות ביחס לעבודת בני ישראל, מונע דבר זה עצמו את החטא (בדוגמת מאמרו של ר׳ יוחנן בן זכאי[15] ״שלא יראני אדם״) ונותן כוח לכל שלשת סוגי ה״עבודות״ של תורה, מצוות ותשובה.

מכיון שבחודש תשרי צריכים להצטייד בכוחות ל״עבודה״ לכל השנה, וכל ההמשכות באות באמצעות התורה, לכן קוראים אז את פרשת האזינו, שעל ידי כך קוראים[16] מקבלים גם את השכר מהקב״ה, וממשיכים מהקב״ה את נתינת־הכח המשפיע על ידי שמים וארץ, במשך לכל סוגי העבודות, ועל ידי כך כל השנה.

(משיחת ש״פ האזינו תשכ״ג)

מקורות והערות