לעולם ה' דברך ניצב בשמים

הפרק הראשון פותח בפסוק: וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים ד לט). ההדגשה על המלה היום מלמדת שהדברים מכוונים אלינו, אנו החיים בעולם הזה, וצריכים אנו לזכור עניין זה בכל יום, ולא עוד אלא שהדבר יהיה ברור לנו כיום, שיום משמעו אור. ועל מה בעצם מזהיר אותנו פסוק זה כל כך, ומדגיש שנדע אותו בשכלנו ונבין בלבנו?

פסוק זה מלמדנו על ההכרח להאמין באחדות ה' באמונה שלימה, עד שהעניין יהיה חדור בשכלנו ובלבנו.

ומהי אחדות ה'? –

על פי הפשט, אחדות ה' משמעה שה' אחד ואין שני לו. והרי לכאורה, מובן ופשוט על פי שכל והגיון שה' אחד ואין שני לו. כמו שמסביר רבינו סעדיה גאון, שאמונה בשתי רשויות מופרכת מעיקרה. כי אין אפשרות שרשות אחת תוכל להסתיר פעולותיה מהשניה, שאם כן שתיהן חסרות בדעה וביכולת. וגם אם לא יסתירו פעולותיהן זו מזו, יתכן שכל אחת תשאף לעשות דבר בניגוד לחברתה, ואז הן מפריעות זו לזו. כך למשל, אם אחת מהן תרצה להחיות אדם מת, והשניה לא תחפוץ בכך, מה יקרה לאותו אדם? האם רגע אחד הוא יחיה וברגע השני הוא ימות? ממה נפשך, או ששניהם חסרי דעת ויכולת, או ששניהם אובדי עצות, כשאחד מפריע לשני. אם כן, ההגיון מחייב שיש בעל בית אחד לבירה. (אף על פי כן, אם חלילה יקום איזה כופר וימצא סברה הפוכה לכך, יש לשלול אותה).  

אם כן, האמונה ברשות אחת מובנת על פי שכל, לכן אדמו"ר הזקן מוסיף ומדגיש, שאין כוונת הפסוק להזהיר אותנו על האמונה באחדות ה' במובנה הפשוט בלבד. היינו, לא די לדעת ולהאמין, שה' הוא אחד ואין שני לו. שאם כן, לשם מה מדגיש הפסוק, שגם בשמים ממעל וגם בארץ מתחת אין עוד? ולמה צריך להזהיר על כך בהדגשה יתירה, וידעת היום והשבות אל לבבך (דברים ד לט)? למה הדבר שאין עוד אלוקים אחר בשום מקום בעולם – למעלה, למטה ולארבע רוחות העולם – מצריך לימוד, עיון והתבוננות בהעמקת הדעת? כלומר, אם רק צריך לשלול, שאין עוד אלוקים, אז למה צריך לציין שאלוקים אינו שורה במים שמתחת לארץ, וכי יעלה על הדעת שיש אלוקים השורה בתוך המים – בתוך הבוץ, או בכל מקום אחר? נוסף על כך, מה שייך רמות באמונה – יחודא עילאה ויחודא תתאה (=אחדות עליונה ואחדות תחתונה), אם רוצים להדגיש רק שה' אחד ואין שני לו? – אין זאת כי אם בפסוק זה כוונה, משמעות ופירוש עמוקים יותר, כפי שיבואר להלן.

ביאור העניין נעוץ בפירוש הפסוק: לעולם ה' דברך ניצב בשמים (תהלים קיט פט), ולא בפירוש הפסוק כפשוטו אלא כפי שפירשו הבעל שם טוב.

פירוש הפסוק כפשוטו הוא כפי שמבאר מצודת דוד: אתה ה' עד עולם ניצב דברך בשמים. ר"ל, אף אם מערכת השמים וכסיליהם יורו להרע או להיטיב, הנה גזירת דברך עומדת בשמים ומבטל הוראתם.

ופירש הבעל שם טוב, כי דבר ה' שאמר: יהי רקיע בתוך המים וגו' (בראשית א ז), אינו משל ומליצה אלא משמעו כפשוטו. כלומר, דיבור ואותיות אלו – שמהם נברא הרקיע (ושבעת הרקיעים בכלל "רקיע" הם) – מלובשים ברקיע, ניצבים בו ומחזיקים אותו באופן תמידי על מנת להחיותו.

הדבור האלוקי הוא חיות העולם

מהו הדיבור האלוקי שבעשרה מאמרות ?

כשם שאותיות דבור האדם הם כלי לאור השכל במח האדם ורגש הצפון בלבו ואותיות התורה הם כלי לאור חכמת הקב"ה ורצונו, כך האותיות והתיבות שבעשרה מאמרות הן הכלי להתגלות אור הספירות העליונות, שבהן מלובש אור האין סוף, דרך ספירת המלכות. הספירות הם הכלים שבהם ועל ידם ה' פועל את הנמצאים. והם נקראים כלים כי הם דומים לכלי אומן. כמו שאומן בונה או כותב בכליו, כך ה' משתמש בספירות לברוא עולם. אבל לכלי אומן הספירות אינן כגרזן ביד החוצב הנבדל לגמרי מן האומן, אלא הם כלים המאוחדים עם ה' ולכן הם אלוקות ממש. כלומר החכמה היא חכמת ה' והחסד הוא חסד ה', (אף שעצמות ה' אינה ממדות אלה כלל. שה' הוא למעלה מעלה מהספירות לאין קץ ותכלית) (ראה דרך מצוותיך עמ' 98).

האותיות – עשרים ושתים במספר – הם אורות וכחות אלוקיים הנמשכים מספירת המלכות ועניינם לברוא נבראים, להחיותם ולקיימם. מלכות דאצילות היא דבר ה' וכמו שכתוב: באשר דבר מלך שלטון (קהלת ח ד). האותיות, כאמור, הם הכלים שבהם ועל ידם נמשך ומאיר אור האין סוף ממש, שאור האין סוף הוא בחינת הזיו המתפשט מה' ית', והאותיות עצמן הן רק כלי ומלבוש לאור ואינן בערך האור לא מיניה ולא מקצתיה. משל להשכלה עמוקה הנכתבת באותיות, שאין האותיות מערך עצם ההשכלה. כמו השכלת ר"י בעל התוספתא הכתובה באותיות שבדבור התוספתא, שבודאי אין לומר שמהות השכלתו של ר"י נתאחדה עם האותיות, כי השכלתו רוחנית, אלא שיש בה השכלה למביני מדע, שאפשר להשיגה על ידי האותיות. לעומת זאת, אם תינוק ילמד את צירופי האותיות האלה לא יבין את ההשכלה (ראה דרך מצוותיך עמ' 70).  

אמנם האותיות נמשכות מספירת המלכות. אך כידוע שורש האותיות, שורש התהוות הנבראים, הוא רק מבחינת החכמה, שהיא ראשית ומקור כל החיות בנבראים (שער היחוד והאמונה פ"ח) וכמו שכתוב: כולם בחכמה עשית (תהילים קד כד). ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג יט). שבחינת עולם הדבור – ספירת המלכות – נקרא ארץ.

ובדומה לאותיות בדיבור האנושי, (אולם שלא בערך כלל כלל, כי באמת אין שום דמיון והשוואה ביניהם, ורק כדי לשבר את האוזן), אותיות משמען, גילוי והבאה מלשון אתא (בא) בוקר. לאותיות יש חומר (חיצוניות) וצורה (פנימיות). החומר, הוא ההבל היוצא מן הלב דרך הקנה. הבל זה הוא האות ה"א מקור האותיות – אתא קלילא דלית בה מששא, שהאות ה"א היא אות קלה שאי אפשר למשש אותה, גם לא בכלי הדיבור. מהבל הלב מתהוה קול פשוט, והוא נחלק לכ"ב אותיות כאשר מכה בה' מוצאות הפה. ואילו צורת האותיות היא רוחנית ומקורה בפנימיות החכמה בכח השכל הנעלם – קדמות השכל – שלמעלה מהשכל הגלוי המושג ומובן, וגם ברצון הנפש המדברת. צורת כ"ב האותיות היא כמו אותיות חקיקה הכלולים בעצם הנפש (בשכל הנעלם – קדמות השכל – פנימיות חכמה סתימאה) שלמעלה ממחשבה. בלי צורת האותיות לא היה הבל הפה מכה בה' מוצאות הפה. הדיבור הגלוי הוא רק הארה ממקור הדבור שבעצם הנפש, והוא תלוי ברצון הנפש. כך שהצורה מתלבשת בחומר, ואז הדבור כדבר נוסף – כמו אותיות הכתיבה בדיו על קלף. וכמו שכתוב בליקוטי תורה: שרש הדבור נמשך מבחינת כתר דוקא, שעל שם זה נקרא מדבר, ולכן האותיות הם מקיפים על השכל ומלבישים אותו, כי שרשם למעלה מהחכמה (ליקוטי תורה פ' חוקת עמ' נח). אם כי אי אפשר לשכל המושג להשיג עניין מהות האותיות בעצמותם (ליקוטי תורה פ' מקץ עמ' מב). שכך הוא הקשר בין ספירת החכמה לספירת המלכות, וכלשון הזוהר הקדוש: אבא יסד ברתא (זהר ח"ג רמח א ועוד), דהיינו, פנימיות החכמה (קדמות השכל), שלמעלה מחיצוניות החכמה (השייך לבינה) היא היסוד והשרש לבת היא המלכות, התחתונה והמצומצמת שבספירות, שעניינה אותיות הדיבור. ספירת המלכות אין לה משלה כלום – לית לה מגרמא כלום, היא מקבלת מכל הספירות, כי עניינה לגלות את הספירות העליונות בבריאה, ואף על פי כן, שרשה גבוה מכל הספירות. ספירת המלכות נקראת גם פה, שממנה נמשך הדבור האלוקי – שממנה נמשכים כ"ב אותיות, שהם כחות ואורות אלוקיים שמצירופיהם נבראו כל העולמות והנבראים.

לכאורה, הדבר תמוה, מה הקשר והשייכות של החכמה שלמעלה מן השכל, שלמעלה מהבנה והשגה, לאותיות הדיבור? לכאורה אותיות הדיבור הוא או עניין שכלי שמסביר את השכל או המידות, או שזה עניין טבעי – הבל היוצא מן הלב, הוא הקול, המכה בה' מוצאות הפה, שכך נוצר הדיבור כפי שרואים בחוש. אולם כפי שמסביר אדמו"ר הזקן, אין הדבר כן. כי הנה התהוות אותיות הדבור אינו דבר מושכל ומוטבע (אגרת הקדש ה; ד"ה לולב וערבה תרנ"ט) – אין זה לא דבר שכלי ולא דבר טבעי. השכל אמנם נותן את תוכן הדבור, אבל האותיות אינן עניין שכלי כלל. וגם אין זה עניין טבעי, שאין מוצאות הפה דומים למיתרי כינור, שכאשר נוגעים בהם, הם משמיעים קולות. אדם המדבר אינו מכוון את ה' מוצאות הפה וכו' כדי לדבר, ואפילו אינו מודע לתהליך המתבצע בה' מוצאות הפה, כאשר הוא מדבר. אין הוא יודע שאותיות גיכ"ק הן חיכיות, ואותיות בומ"ף הן שפתיות ואותיות דטלנ"ת הן לשוניות וכו'. שרש הדבור הוא בקדמות השכל – בעצם הנפש, לכן האדם נקרא מדבר, ואינו נקרא "משכיל". רק כאשר הנפש רוצה לדבר נעשה שינוי בכלי הדיבור – מוצאות הפה – ורק בדרך ממילא באופן אוטומאטי. וראיה לדבר היא שאילם, אינו יכול לדבר אף שיש לו כלי דבור, ואף שיש לו גם קול, שהרי יכול לצעוק; אף על פי כן, אינו יכול לדבר, כי אין לו המשכה מקדמות השכל. וכשמלמדים אותו לדבר, מלמדים אותו לכוון את כלי הדיבור באופן של חיקוי, והוא לומד לדבר לאט ובאופן בלתי ברור. על דרך זה ציפור מדברת רק באופן של חיקוי כלי הדיבור. לכן גם התינוק שאין לו המשכה מקדמות השכל אינו יכול לדבר אף שמבין הכל, כי אין לו בחינת חכמה המחלקת את האותיות ומצרפת אותן, לפי שהמוחין שלו עדיין לא גדלו.

אם כן, כח הדיבור הוא מעצם הנפש, שהנפש מוציאה את האותיות מההעלם אל הגילוי תחילה באותיות המחשבה ואחר כך באותיות הדבור. ומאחר שהאותיות מושרשות בנפש עצמה, שהנפש מלאה אותיות גנוזות בהעלם, כמו שכתוב: ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז), ותרגם אונקלוס: לרוח ממללא, כח השכל יכול להשכיל השכלות רבות מאד, כי הוא מיוחד בעצם הנפש, ובנפש יש הליכה ותוספת נביעה חדשה; מה שאין כן בשכל הגלוי, שמקבל רק איזו הארה, הנמשכת ונשפעת משכל הנעלם. כח השכל הכלול בעצם הנפש הוא המקור לצורת כ"ב האותיות. אם כי מהות ועצמות הנפש היא למעלה מעלה גם ממהות וצורת האותיות, כי האותיות הן רק בחינה אחרונה שבה. ומשום היות החכמה ראשית לכל כחות הנפש, לכן היא יכולה לרדת ולפעול מטה מטה עד עולם הדבור, שהוא האחרון שבכחות הנפש, שאינו אלא לזולתו ולעצמו אינו צריך. והוא כמשל למדורה גדולה שמאירה גם למרחוק.

דהיינו, הבל האותיות הוא הלבוש של צורת האותיות. בדומה לאותיות כתיבה בדיו על קלף, שמלבישות את הקלף, אך אינן ממהות הקלף כלל. הבל האותיות הן כמו דבר זר ממש לגבי מהות ועצמות הנפש הרוחנית. ואותיות המחשבה אף שהן רוחניות יותר מאותיות הדבור גם הן דבר זר לגבי מהות הנפש, שאינן מערך רוחניות הנפש. לכן מחשבה ודבור נקראו רק לבושין לנפש, שרק הארה מהנפש מתלבשת באותיות המחשבה והדבור; אם כי הם דבוקים ממש במהות הנפש. מכאן שהנפש היא המדברת, ובלעדיה אין לאותיות שום מציאות. ובדומה לאותיות הדיו הדבוק בקלף, שלבנונית הקלף מאירה את האותיות. ועל כן, אות שאין הגויל מקיפה מד' רוחותיה פסול, שבלעדי הקלף אין לאותיות הדיו מציאות (על פי אגרת  הקדש ה', דבור המתחיל: ויעש דוד שם).

כמו כן, התחלקות אותיות העליונות בה' מוצאות וצירופן בכל מאמר ובכל תיבה הוא על ידי חכמת ה' ית', ולמעשה, תחילת ושורש האותיות הוא אפילו למעלה מן החכמה. וכמו שבדבור האדם מקורם ביחידה שבנפש, כפי שיבואר להלן.

כל אות מכ"ב אותיות הוא כלי מיוחד לכח אלוקי מוגבל מסוים. שהאל"ף מורה על המשכה זו ובי"ת המשכה אחרת. ומצירוף אותיות נוצרת תיבה בעלת כמה כוחות אלוקיים פרטיים, והמשכה כללית מיוחדת – אור כללי אחד, שהוא משמעות המלה, הרומז על סוג ההגבלה שיש לכח האלוקי. והוא הוא חיות הנברא הפרטי. כך כל שינוי צירוף יוצר אור כללי אחר, משמעות חדשה, שינוי במהות הנברא ובחיותו – נברא חדש. וכמו שאומר אדמו"ר הזקן: כל שינויי הפרטים שבכל עולם ועולם הוא לפי שינויי צירופי האותיות, וכן שינויי הזמנים בעבר הוה ועתיד ושינויי כל הקורות בחילופי הזמנים הכל משינויי צירופי האותיות, שהן המשכת החיות ממדותיו יתברך שמו (כמ"ש בליקוטי אמרים ח"א פנ"א) (ראה אגרת הקדש פ"ו(. מי שאמר ומחמת הריבוי האינסופי בצירופים של אותיות השונים זה מזה, יש ריבוי עצום של נבראים. זהו סוד מה רבו מעשיך ה' (תהלים קד כד), שסיבת ריבוי המעשים – ריבוי הנבראים לאין קץ ותכלית, כשכל אחד נבדל ממציאות זולתו, הוא לפי שכלם בחכמה עשית (תהלים קד כד), שבחכמה ועל ידה היא ההתחלקות (ראה דרך מצוותיך עמ' מג). 

ולמעשה, האותיות שהם חיות הנבראים נוצרו משבירת הכלים של עולם התוהו. הכלים של עולם התוהו נפלו למטה ונשברו, כי הם היו מועטים ולא יכלו לסבול את האורות המרובים שבהם. הכלים השבורים דומים לפיזור ופירוד אותיות שהתפזרה מהן ההשכלה, אך נשאר בהם "רשימו" מההשכלה. גם באותיות אלה שמעולם התוהו נשאר "רשימו" מהאור, והם נתלבשו בדומם, צומח וחי הגשמיים ומחיים אותם, כי נמשכים מכחות רוחניים עליונים שנפלו בשבירת הכלים (ראה דרך מצוותיך עמ' קפ).

אולם מקורם ושרשם הראשוני של האותיות הוא מהרשימו. ה"רשימו" הוא ה"מקום פנוי", כח הגבול (כח ההעלם) שבבלי גבול, שנוצר לאחר הצמצום הראשון. הצמצום פעל שהאור נתעלם מן האותיות, וכשנתעלם האור התגלו האותיות. והמקבלים תופסים רק את האותיות שאינן בערך לאור כלל. [ומכיון שהצמצום לא נגע ב"רשימו", אבל כן נגע באור הסובב, המקיף את ה"מקום פנוי", הרי שמעלת ה"רשימו" נעלה ממעלת אור הסובב. ולעתיד לבוא אותיות ה"רשימו" עצמן יאירו].

ואכן, כל עיקר מקור מוצא התהוות כל הנבראים מאלוקות הוא מבחינת דבור העליון. דהתהוות החומר הוא מאותיות הדבור והתהוות הנברא הוא מבחינת חפץ ה', שבאותיות הדבור יש עצם האור והאור המתלבש בהם. כל מציאות הנבראים הן האותיות שנעשו בבחינת מציאות נברא ומכל מקום הוא בבחינת התחדשות, שהרי האותיות הן רוחניות ונעשו בבחינת מציאות יש (ראה המשך תער"ב ח"ג עמ' א'רט).   

אם כן, הדבור האלוקי הוא, אור וחיות שהיו כלולים בעצמותו של הקב"ה בהעלם ויצאו מן ההעלם אל הגילוי לברוא עולמות יש מאין, להחיותם ולקיימם. שהרי הכל נברא בכח ה' הכל יכול. כידוע, יש שתי המשכות מאור האין סוף המאיר בעולמות להוותן ולהחיותן, מאחר שאור האין סוף יכול להשפיע גם בבחינת גבול וגם בבחינת בלי גבול:

א. אור מקיף ונעלם מן הנברא – אור הסובב כל עלמין. אור זה הוא עצמות האור הבלתי גבולי שאינו מצומצם כל כך, וממנו באה חיות העולמות והתהוותם מ"אין" ל"יש". השפעתו לעולמות היא בהעלם והסתר פנים שאינה גלויה ואינה מורגשת, כי אין הוא מתלבש בהם.

ב. חיות המתלבשת בגבול ומדה על ידי הכלים של עשר הספירות שמעולם האצילות, שכל נברא מקבל חיות אלוקית לפי ערכו – אור הממלא כל עלמין. ומחמת ההארה המועטת של האור הממלא ועל ידו נעשים הנבראים בעלי גבול (ראה ליקוטי אמרים פרק מח).

האור והחיות שהיו בתחילה בהעלם ויצאו מן ההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם דומים לגילוי זיו השמש, שהיה כלול בשמש ונתגלה מחוץ לשמש. וברגע שיצאו מההעלם אל הגילוי, אור הסובב מאיר באור הממלא בהעלם ואור הממלא מאיר בגילוי; כך שלמעשה, רק בחינת אור הממלא נמשך מאור הסובב להתלבש בנבראים ולהתגלות בהם, והוא הוא דבר ה', שהן הן עשרה מאמרות הכתובים בתורה, שבהן ועל ידם נברא העולם.

דבר ה', האור הממלא, בא בהשתלשלות מעילה לעלול ובצמצומים רבים ועצומים, כדי שיוכל לרדת אל הנבראים ואל העולמות, להתלבש ולהתגלות בהם, שיוכלו לקבל את האור המצומצם שמהוה ומחיה אותם, ולא יתבטלו במציאותם. בדיבור האלוקי, שהוא הצמצום של האור, מתגלה כחו הוא אור וחיות הנברא. וכמו בדבור אנושי שבו האור מצומצם ביותר, שהרי אדם מגלה בדבורו רק חלק קטן מאד ממחשבתו, וכמו הגוף שהוא לבוש לנפש שאינה בגילוי, אך מגלה את החיות שבה במקצת, כך בחינת המלכות שבניינה מה"גבורות" (=צמצומים רבים), האור הוא בבחינת צמצום והעלם, לכן האותיות והכלים שם הם בבחינת מציאות. וכידוע שעיקר הכלים הם בבחינת מלכות. ודוקא כדי להוות ולהחיות את הנבראים הבורא צריך לעשות כל רגע את פעולת הצמצום, כדי שעל ידו יתגלה האור, שאם לא כן, הכח חוזר אל הבורא. וכמו מלך שאינו מתגלה לאזרחי מדינתו ורק הארה ממנו מתגלה לעם על ידי חוקיו. כלומר, יש בורא, יש כחות הבורא, ויש נבראים. דבר ה' הוא כח הבורא, כח ואור אלוקי שה' מאיר מעצמו, והוא מהוה את הנבראים. הבורא הוא המאור ביחס לכח האלוקי, והכח האלוקי הוא המאור ביחס לנברא. ומכיון שהאור תלוי במאור, כשהמאור – הכח האלוקי מסתלק למקורו – הבורא, האור – הנברא הופך לאין ואפס. וכדי לחדש את התהוות וחיות וקיום הנברא, צריך הבורא לחדש לא רק את הנברא, אלא גם את הכח האלוקי שלו ללא הרף. כלומר, דבר ה' מתחדש כל הזמן. (ה' אומר את העשרה מאמרות כל הזמן!). האותיות של עשרה מאמרות ניצבות בנבראים כל הזמן. כך שהכח האלוקי לא רק יוצר את הנברא באופן ראשוני וחד פעמי, אלא גם מהוה ומחיה אותו כל הזמן. שאם לא כן, כאמור, היו האותיות מסתלקות וחוזרות למקורן, כי ברגע שהבורא אינו מוציא את הדיבור מעצמו, הדיבור חוזר מיד לעצמותו, ואז הנברא חוזר להיות אין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית קודם שנברא העולם.

אין הדבור האלוקי דומה לדיבור האדם

כאמור, דבור האדם הוא בחינת חומר (גשמיות הדבור) וצורה (רוחניות הדבור). צורת האותיות מקורה בנפש, וחומר האותיות הוא הבל דבור האדם נמשך מהמדות שבלב.

כ"ב אותיות כלולות בעצם הנפש, שהנפש עצמה מלאה אותיות. כי אף שהנפש עצמה מושללת מכל גדר התפשטות וגילוי, כי היא עצם, ובעצם אין התפשטות וגילוי, כלולים בה כחות בתכלית ההתכללות, שאינם בבחינת מציאות כלל, (ובפרט בעצם הנפש שנושא כחות, שאינם במציאות כלל). האותיות שבנפש, שהן כ"ב כחות רוחניים השונים זה מזה, והן בחינת כח הגילוי שבנפש, והן המקור לכ"ב האותיות הנשמעות בפה. הן נמשכות ומתגלות בפה לזולת על ידי ה' מוצאות הפה (שפתיים שיניים, לשון וכו') – כלי הדבור, שהם הכלים לאותיות. דבר זה מיוחד לאדם, ולכן נקרא מדבר. וכמו שתרגם אונקלוס את הפסוק: ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז) – לרוח ממללא. שהאותיות נמשכים מבחינת ה"יחידה" שבנפש האדם, שהוא למעלה מן השכל שבנפש. השכל נמשך מבחינת "נשמה" שבנפש כמו שכתוב: ונשמת שד-י תבינם (איוב לב ח). ומבחינת "חיה" נמשכים האותיות במחשבה ודבור. וזהו ל"נפש חיה" מבחינת "חיה" לנפש, וכמו שכתוב בספר יצירה: קבען בפה אבל עצמיותן הוא למעלה מבחינת חיה (ראה דרך מצוותיך עמ' עה).

האדם נקרא מדבר, בגלל האותיות הכלולות בעצם נפשו. זהו עיקר בחינת הדבור שיש באדם, שגם כשהוא לעצמו ואינו מדבר, כלולות בעצם נשמתו כ"ב אותיות הדבור. והן כח הדבור שלו והן עיקר מדרגתו, שיכול לדבר ולגלות גילויים מהנפש. אם כן, מעלת המדבר היא כח הדבור שבנפש עצמה, בניגוד לדבור החיצוני שהוא מה' מוצאות הפה – כלי הדבור החיצוניים – שיכולים להיות גם לא במדבר, והראיה, שגם צפור יכולה לדבר (ראה המשך תער"ב ח"ב עמ' תתקד-ה).

השוואה זו בין הדיבור האלוקי לדיבור האנושי היא רק מפני שיש לנו מצוה: דע את אלוקי אביך, ומבשרי אחזה אלוקה. אולם יש הבדל יסודי בין הדיבור האנושי לדיבור האלוקי.

הבל הדבור שממנו מתהווה קול פשוט מתחלק לכ"ב ביטויי האותיות, ומשיצא הדבור החוצה, אין הוא חלק מן האדם. יש לו כבר קיום עצמאי ונפרד והוא נועד לזולת (ראה אגרת  הקדש ה'). כך כל זמן שהאדם מתכנן את דבורו, הדבור הוא בהעלם ובטל לכחות נפשו, אבל כשהדבור נעשה בפועל הוא בבחינת יש ומציאות – הוא מורגש ומובדל משרשו – עשר כחות הנפש. דבור האדם למה הוא דומה? לשר, שכאשר הוא לפני המלך הוא בטל אליו, אך כשמגיע למדינת ממשלתו הוא נעשה ליש ודבר נפרד בפני עצמו, מושל במדינה ומתנשא ומולך על נתיניו (אור התורה פרשת ויחי תתשכ"ד).

בניגוד לדבור האדם, דבור ה' מאוחד בעצמותו. אמנם לנבראים נדמה, שחל שינוי בדבור האלוקי לאחר שיצא לפועל בבריאת העולמות. וכאילו הדבור האלוקי – האור והחיות המלובש בנבראים ומהוה ומחיה אותם – יצא ממקורו ונבדל ממהות ועצמות הבורא, אף שהוא קשור למקורו ונמשך ממנו; כמו דבור האדם שנבדל ונפרד ממקורו, אף שקשור לנפשו ונמשך ממנה. אך אין הדבר דומה באמת, כי לגבי הקב"ה אין שום צמצום והסתר פנים מסתיר ומעלים לפניו, ואין דבר שחוץ ממנו. לכן גם דבור ה' כלול במקורו ולא נבדל ונפרד ממנו. כלומר, בניגוד לדבור האדם, דבר ה' – אף לאחר שהתגלה – כלול במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד, גם אחר שיצא דבור ה' אל הפועל בבריאת העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם שהתגלה בבריאת העולמות, שאין שום שינוי לפניו בין לפני הבריאה בין אחרי הבריאה. כמו, דרך משל, דבור ומחשבת האדם לפני שהם יוצאים מן הכח אל הפועל, כאשר הן בכח בשכלו או בתשוקה שבלבו; שלפני שעולים מהלב למוח באותיות המחשבה, הן מיוחדות בשרשן. דבור ה' אינו מובדל ממנו ית', חס ושלום, שלית מאן דנפיק מרשותיה לבר – אין דבר שיוצא מרשותו, ולית אתר פנוי מניה לא בעילאין ולא בתתאין (תיקוני זהר תנ"ז צא ב) גם אחר בריאת העולם, ואף בארץ הלזו הגשמית. וכמו שכתוב: את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיהו כג כד). מאחר שאין עוד מלבדו (דברים ד לה) –  אין זולתו!

דיבור האדם שונה מדבר ה' לא רק בזה שהוא נפרד ממקורו, אלא גם בזה שהוא קול גשמי החולף ועובר. שהרי כמו שביארנו, דבר ה' הוא כח אלוקי נצחי ובלי גבול. דברי ה' חיים וקיימים לעד. עשרה המאמרות שנאמרו על ידי הקב"ה כדי לברוא את העולם נמשכים להיאמר פעם אחר פעם ללא הרף בתוך כל פרט בבריאה מאז שנברא העולם. עשרה המאמרות שהם כוחות אלוקיים עצומים ורבים נמשכים ללא הפסקה לנבראים, והם חיותו של העולם. שעל ידי שנמשכים ללא הרף הם ממשיכים לברוא את העולם להוותו ולהחיותו.

הכח האלוקי שבמאמר "יהי רקיע"

ואכן תיבות ואותיות אלו של דבר ה' שאמר: יהי רקיע בתוך המים וגו' – אינן כדיבור האדם. למלה רקיע יש כח אלוקי בפני עצמו המלובש בו, היינו, שבצירוף ארבע האותיות שבמלה רקיע, שהן ארבעה כחות פרטיים, ונוסף עליהם אור כללי "אור אלוקי העולה על כולנה", שממנו נתהוו כל הרקיעים, שבעה רקיעים גשמיים ושבעה רקיעים רוחניים, שיש בכל עולם ועולם. כך בכל המאמר: יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים… בכל אחת מהמלים האלה יש צירוף של כחות פרטיים בכל אות מאותיות המלה. ואור כללי אחד לכל מלה ומלה. וכשיש משפט שלם, שהוא צירוף של כמה מלים, יש אור כללי יותר, הוא התוכן הכללי של המשפט. כך מכל המאמר של יהי רקיע… נוצרו כל הרקיעים וכל העניינים השייכים למאמר זה.

וכאמור, הבעל שם טוב חידש, שה' לא הפעיל את כל הכחות האלה לבריאת הרקיעים באופן חד פעמי. שהרי גם לאחר הבריאה הרקיעים אינם עומדים מצד עצמם. אלא האותיות של המאמר: "יהי רקיע" ניצבות ועומדות לעולם ומלובשות בתוך כל הרקיעים כולם. שאם לא כן, אילו היו האותיות מסתלקות אפילו לרגע ח"ו וחוזרות למקורן, היו כל השמים, כולל כל הרקיעים חוזרים להיות אין ואפס ממש כמו לפני שנבראו (ממש, משמעו, שאין זו מליצה אלא עובדה ודאית).

[ומפרש הבעל שם טוב, שכמו בעניין בריאת העולם, כך גם בעניין עשרת הדיברות שבמתן תורה. עשרת הדיברות לא פסקו מלהיאמר, (אף שאין אנו שומעים אותם כמו ששמענו במעמד הר סיני). ולכן כל אדם, אם הוא זוכה, הוא יכול להיות במעמד הר סיני כל ימי חייו. ואכן, תלמידי הבעל שם טוב סיפרו, שזכו לקבל את תורת רבם כמו שהיה במעמד הר סיני – בקולות וברקים וקול שופר].            

נשאלת השאלה: הרי פירוש זה של הבעל שם טוב על הפסוק: לעולם ה' דברך ניצב בשמים (תהלים קיט פט), נמצא כבר במדרש תהילים, וב"ליקוטי תורה" מובא בשם מדרש תהילים, אז למה מביאו אדמו"ר הזקן כאן בשם הבעל שם טוב?

התשובה לכך היא: הבעל שם טוב עשה מזה עניין ועיקר גדול באמונה, ועוד שאדמו"ר הזקן רצה לעשות זיכרון נצחי לח"י אלול – יום הולדת הבעל שם טוב, שנולד ביום שני, שבו נאמר "יהי רקיע".     

המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית

נשאלת השאלה: הרי מה שנכון לגבי הרקיע נכון לגבי כל הנבראים. מה שנכון לגבי העולמות העליונים והרוחניים נכון גם לגבי העולמות התחתונים הגשמיים. אז למה נותן לנו דוד המלך בפסוק: לעולם ה' דברך ניצב בשמים (תהלים קיט פט) דוקא את השמים לדוגמה?

התשובה היא: כי לגבי שמים שהם רוחניים ומופשטים אין פליאה גדולה כל כך, למה הם צריכים להתהוות כל רגע, ואילו לגבי הארץ הנראית דבר יציב יותר, זה נראה תמוה. ומן השמים ניתן ללמוד על הארץ ועל כל הנבראים. ועוד ועיקר, שדוקא בשמים רואים את הכח האלוקי בגילוי יותר, בבחינת "ניצב מלך", אך כאמור זה כולל את כל הנבראים.

ומפרש הרבי מה"מ שיל"ו – זהו שאנו אומרים בתפילה: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. היינו, הקב"ה מחדש את העולמות והנבראים "יש" מ"אין" בכל יום תמיד. לפי שבהתחדשות "יש" מ"אין", ה' מהוה מציאות מחודשת. שהרי מובן, שאין הבורא נעשה נברא ח"ו, אלא שמהוה את הנברא. ומצד גודל ההפלאה שבדבר צריכה להיות התחדשות תמידית. והתחדשות זו נפעלת לא רק בכל יום אלא בכל שעה ובכל רגע – התחדשות הנעשית מצד המשכת בחינת טובו ית'. שכן כלל העולמות: בריאה, יצירה ועשיה התהוו מאצילות בהתהוות חדשה של "יש" מ"אין", ולא בסדר השתלשלות של עילה ועלול. בניגוד לכל אחד מעולמות: בריאה, יצירה ועשיה עצמם שהתהוו זה מזה בדרך של עילה ועלול למרות ריחוק הערך שביניהם. כך אמנם יש ריחוק הערך בין בריאה ליצירה עד שמלכות דבריאה נעשית כתר ליצירה, מכל מקום יש להם שייכות זה לזה, שהרי עולמות בריאה ויצירה הם דוגמת המחשבה והדיבור, והרי הדיבור הוא גילוי ההעלם של המחשבה ולא "יש" מ"אין". כך גם עולם העשיה הוא השתלשלות מיצירה ולא "יש" מ"אין".

כמו כן, התהוות החכמה מהכתר היא "יש" מ"אין". ככתוב: והחכמה מאין תימצא. (אם כי בחינה זו של עצם הכתר נמשכת בעשיה דוקא, ודוקא בעולם הזה הגשמי, שעל ידי מעשה המצוות נמשך אור הסובב. המשכה שישנה גם עכשיו בהעלם ותתגלה לעתיד לבוא).  

ועל דרך זה בכוחות הנפש – אמנם המשכת החכמה היא מחכמה שברצון, היינו, המשכת השכל מ"כח המשכיל" (חכמה סתימאה – חכמה שבכתר) בדרך של עילה ועלול. אך המשכת החכמה מהרצון עצמו, מה שרוצה להתחכם, היא בדרך של "יש" מ"אין". שהרי הרצון הוא מהות שונה לחלוטין מן השכל, ובאותו הרצון שרוצה להתחכם הוא יכול לרצות גם עניינים אחרים לגמרי, ובכולם יש לרצון אותו התוקף (ראה ספר המאמרים תש"כ ד"ה ויהי ביום השמיני.      

גם באבנים ועפר יש חיות אלוקית

מכיון שבכל נברא הלביש הקב"ה את כחו האלוקי, כאמור, אין פלא שגם הארץ היא רוחנית ויש בה נפש. וכמאמר חז"ל: מה נשמה ממלאת את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם (ברכות י א) – האדם נקרא "עולם קטן", והעולם – "גוף גדול". כמו שכל אבר בגוף מקבל חיותו מהנשמה לפי מזגו וערכו כל זמן שהנשמה בקרבו, כך כל הנבראים: הגלגלים, הצמחים, בעלי החיים, נפש האדם וכו' וכו', כולל הארץ הגשמית, מקבלים חיותם האלוקית לפי ערכם ומזגם, וביחד הם מתאימים זה לזה כמו גוף אחד גדול. וכמו שבלי הנפש הגוף הוא דומם, כך בלי החיות האלוקית, העולם חוזר להיות אין ואפס ממש.

למעשה, כל העולמות הן העליונים והן התחתונים מקבלים אותו סוג של אור, וגם בעליונים – כל אחד מקבל אור וחיות בבחינת המשכה והארה פרטית כפי כחו ותכונתו. אלא שהעולמות העליונים מקבלים קצת יותר אור וחיות בהתגלות מהתחתונים. שהעולמות התחתונים, אפילו הרוחניים, אינם מקבלים את החיות האלוקית בבחינת גילוי כל כך כמו העולמות העליונים, רק באמצעות לבושים רבים המסתירים את האור והחיות האלוקית. כלומר, ההבדל שבין העולמות העליונים לעולמות התחתונים הוא רק במדת התגלות הקב"ה להחיות את העולמות והנבראים. שמזיו והארה, שהיו כלולים בו ובאורו ית' בתחילה בהעלם, הוא ממשיך ומאיר בבחינת גילוי. וככל שההתגלות גדולה יותר, מדת החיות של הנבראים גדולה יותר. כך שבעולמות העליונים ההארה מהחיות האלוקית היא יותר בהתגלות מאשר בעולמות התחתונים. וכמו החיות הכלולה בהעלם בנשמה, שממנה נמשכת חיות פרטית לכל אבר בגוף לפי ערכו בגילוי, שבראש היא בגילוי יותר מאשר ברגלים וכד'.

וכאמור לעיל, וכמו שלמדנו בליקוטי אמרים (פמ"ט), ה' צמצם את אורו הגדול בצמצומים רבים ומגוונים, כדי לברוא עולמות. לשם כך האציל את הספירות העליונות. הספירות הן כלים שיש בכל העולמות, כולל עולם העשיה, והם ממשיכים את אור הקדושה ומגלים אותו, ורק על ידיהם יכולים העולמות להכיל את האור. אלא שה' מסתיר את האורות וה"כלים" העליונים על ידי לבושים רבים, כדי שיתהוו העולמות התחתונים ויוכלו לסבול את האור העליון.

אמנם גם בעולמות העליונים יש לבושים, אלא שהם אינם רבים וגסים. ואילו בעולמות התחתונים יש ריבויי השתלשלות של הלבושים, עד שבלבושי יצירה ועשיה יש טוב ורע. ועוד שיש הבדל גם בין החיות הנמשכת לעולמות הרוחניים לבין החיות הנמשכת לעולם הזה החומרי והגשמי ממש, שהוא התחתון ביותר של העולם הזה, ולמטה מחיות: צומח, חי ומדבר. כי העולם הזה מלובש, מכוסה ומוסתר בתוך הלבושים הרבים – בכמותם, והעצומים – באיכותם (ראה ליקוטי אמרים פרק לח), המעלימים ומסתירים את האור והחיות. שלא היה די בריבוי הלבושים הרגילים כדי שיתהוה העולם הזה, אלא בלבושים שאיכותם שונה.

ההסתרה שעל ידי הלבושים יוצרת הבדל איכותי באור המתגלה בעולמות התחתונים. מאחר שהלבושים מסתירים את האור לא רק בכמותו אלא באיכותו, עד שנוצר עולם חומרי וגשמי ממש. וכמו שאומר המדרש: נטה ימינו וברא שמים, ונטה שמאלו וברא ארץ (פרקי דר' אליעזר תחילת פרק יח) – שימין מעיד על האור והגילוי שברא על ידו שמים – עולמות עליונים, ואילו בחינת שמאל – יד כהה, גבורה וצמצום, ברא על ידו את העולמות התחתונים. ואם בעולמות העליונים זה כדוגמת אור שמש החודר לחלון גדול, הרי שבעולמות התחתונים זה דוגמת אור שמש החודר לחלון קטן, העובר גם מסכים רבים (ראה ליקוטי אמרים פל"ח ופ"מ).

ההסתר שבעולם הזה הוא עצום כל כך, עד שאין בו חיות ממש, עד שנראים בו רק דברים חומריים וגשמיים ונראים מתים – וכמו "מת" שנשארת בו רק חיות של "הבל דגרמיה", שרק בגללה הגוף ממשיך להתקיים, אך אין בכך "חיים" או "אור וגילוי" (ראה אור התורה דברים קמה, וספר המאמרים תער"ב- תכז, ו"משכיל לאיתן" להרב י. גרין עמ' 170-171), כך העולם הזה החומרי והגשמי ממש. ואף שיש חיות אלקית בכל נברא – בצומח החיות גלויה קצת, בחי עוד יותר ובמדבר עוד יותר; ואילו בדומם החיות האלוקית היא בצמצום הגדול ביותר עד שאינה נראית כלל בגילוי, אם כי גם בדומם יש "נפש".

וכמו שכתוב בעץ חיים (ש"נ פ"א), שגם אור זה המחיה את הדומם שבעולם הזה הוא מאור אין סוף ב"ה, שהרי הוא ממלכות דמלכות דעשיה – הספירה הנמוכה ביותר בעולם התחתון ביותר, אך בתוכה מלכות דיצירה ובתוכה התכללות עולם הבריאה וכו', עד שבתוך כולן, היינו, בספירות של כל העולמות, כולל עולם העשיה, ישנן עשר ספירות דאצילות. עולם האצילות, שנכלל ומתיחד באור אין סוף בתכלית היחוד, הוא העולם העליון ביותר, שכולו אלוקות; האור האלוקי מאיר בו בגילוי, מאחר שספירות עולם האצילות מיוחדות במאצילן ב"ה. והארת הקו שבעולם האצילות בוקעת את המסך ומתלבשת בבריאה. וכן מבריאה ליצירה, ומיצירה לעשיה. כך שהחיות האלוקית שבכדור הארץ מקורה בעשר הספירות שמיוחדות במאצילן אור אין סוף ב"ה ממש. היינו, גם בכדור הארץ החומרי והגשמי יש אור וחיות של אין סוף ב"ה, הבאים על ידי הספירות (האלוקות) של העולמות, ונמשכים דרך לבושים המכסים ומסתירים את החיות שלא תיראה. כך שאמנם החיות האלוקית שבעולמות התחתונים היא פחות בגילוי מחמת הצמצומים והמסכים הרבים, ועד שבעולם הזה אינה נראית כלל, אך היא קיימת. ולגבי מהותו ועצמותו ית', אין שום הבדל בין העולמות העליונים לתחתונים, מאחר שאור אין סוף נמצא בכולם בשוה.

ולסיכום, אמנם אור הסובב הוא בהעלם והסתר ולא בגילוי לנבראים, אף שאור זה בתוך הארץ ממש. אבל הארה מועטת מאד, חיות מזערית, היא בחינת אור הממלא משפיע ומתלבש בנבראים בגילוי. אור הממלא הוא מה שנמשך ב"עשרה מאמרות" ממדת המלכות. היינו, שהאותיות משיגות ותופסות את החיות המתלבשת בהן בכל רגע, והוא כח הפועל בנפעל – כח הפועל בכל נברא לפי ערכו, ויש בזה חילוקי מדרגות לאין ספור. נפש האדם בגופו, נפש החי בבהמה וחיה, ונפש הצומח בצומח וכו' וכו'… בארץ עצמה החיות מזערית ביותר רק בחינת דומם וצומח, ובאבנים ועפר שהם רק מבחינת דומם חיות מזערית פחות מצומח, שאינם משתנים אפילו מקוטן לגודל.

אם כן, האור האלוקי, אור הממלא, הוא החיות האלוקית שבעשרה מאמרות, ניצב גם בארץ באופן תמידי להוותה ולהחיותה כמו בכל נברא. כלומר, העולם אינו מתקיים רק מכח בריאה חד פעמי, אלא מכח אלוקי השופע בו ותומך ומחזיק בו בהתמדה, וכמו שכתוב: ומתחת זרועות עולם. וכמו שרואים שהעולם הנברא אינו סתם דומם, אלא יש בו תנועה, וכמו צבא השמים – השמש והלבנה ושבעת כוכבי לכת, הנעים בתנועות סיבוב במהירות עצומה כל יום כלפי מערב, תוך שהם משתחוים לה' מאהבה עצומה וביטול גדול ונורא, ככתוב: וצבא השמים לך משתחוים (נחמיה ט ו). וגם הארץ הזו הגשמית (=כדור הארץ) המורכבת מאבנים ועפר – הארץ הזו שהיא בחינת דומם ממש, שאין ניכרת בה שום חיות אלוקית, והיא נראית "יש" יציב ועומד בפני עצמו גם הארץ הזו שהיא ככדור יש בה כח הצומח וכו', גם הארץ אינה קיימת רק מאמירה חד פעמית בששת ימי בראשית, אלא מכח החיות האלוקית התמידית הבוראת אותה בכל רגע מחדש. וכמו שאומר האריז"ל, ודבריו אלה משלימים את דברי הבעל שם טוב, שבדומם יש בחינת רוחניות – בדומם יש כח אלוקי הן האותיות. היינו, גם בדומם ממש כמו אבנים ועפר ומים ולא רק בשמים יש חיות רוחנית. אף שאין בדומם אפילו חיות הצומח לשנות מקוטן לגודל. אבל גם בדומם מתלבשות אותיות הדיבור מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם. הרי שהאותיות מעשרה מאמרות הן הנפש הרוחנית של הדומם.

לכן גם היום הדומם, שיש בו חיות אלוקית, ודוקא הוא נוצר בכח האין סוף, יודע הכל. לכן קירות הבית, שיש בהם חיות אלוקית, יכולים להעיד על מעשיו של האדם. היום חיות הדומם אינה גלויה לעין, אולם לעתיד לבוא יתגלה שהכל, כולל הדומם, זה אלוקות. וכמו שאומר הרבי הרש"ב, כאשר האותיות העליונים יהיו בבחינת אור וגילוי, ממילא גם מציאות הנבראים יהיו אלוקות, שזהו עיקר החידוש לעתיד לבוא שהגוף הגשמי – חומר הנבראים – יהיה אלוקות ממש. ולילה כיום יאיר (המשך תער"ב ח"ג עמ' א'רט). ולכן הנשמה תהיה ניזונית מהגוף.

לעתיד לבוא אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יענה. עתה מחריש הדומם. דורכים עליו והוא שותק, אך יבוא זמן בגילויים שבעתיד, והדומם יתחיל לדבר, לספר ויתבע: אם תוך כדי הליכה לא הרהרו או שוחחו בדברי תורה – מדוע דרכו עליו?!… האדמה עליה דורכים ממתינה אלפי שנים, מאז ששת ימי בראשית – כאשר בינתים דורכים עליה כמה ברואים בעלי חיים כו' – שתדרוך שם כף רגלו של יהודי, שני יהודים, וישוחחו בדברי תורה. ובאם לאו – אומרת היא: הרי אתה גם כמו בהמה! (היום יום טו אדר א).

ובימינו, לאחר שנתגלו כחות אדירים כל כך, לא רק במדבר, חי וצומח, אלא גם בדומם, כבר אין פלא ותמה בדבר. אמנם כל חפץ דומם רק נראה דבר יציב בתפיסת החושים המוטעית שלנו, אך בעצם הוא מספר עצום של אטומים וחלקיקים זעירים במספר עצום הנעים בו במהירויות עצומות לכל מיני כיוונים ללא הפסק, כל אחת נעה לכיוון אחר בסדר מופתי, וביחד נשמרת צורה מסוימת. בדומה למערכות כוכבים הנעות סביב מרכז מסוים. התנועה המתמדת בנבראים, שיוצרת אחדות נפלאה בבריאה, מוכיחה שזה מכח האין סוף, ולא ייפלא שיש בדומם חיות אלוקית.

אם כן, האותיות מעשרה מאמרות מהוות את הדומם "יש" מ"אין ואפס" שלפני ששת ימי בראשית, שאז לא היתה שום מציאות של דומם; שאם לא כן, היתה הארץ חוזרת לאין ואפס ממש. וממש, משמע, שאין זו מליצה אלא עובדה ודאית, כאמור.

[ולהעיר, ש"מהוה" – יש מאין, "מחיה" – נפש רוחנית. אדם אינו מרגיש את ה"מהוה", כי זה שייך לבלי גבול הנעלם ונסתר מהאדם, אבל מרגיש הוא את ה"מחיה", כי החיות נמדדת לפי כלי השכל שלו].

איך יתכן שעשרה מאמרות כוללים את כל הנבראים לפרטיהם?

נשאלת השאלה: היות שבעשרה מאמרות לא הוזכר שם אבן (וגם לא "עפר" ו"מים" וכיו"ב), איך אנו אומרים שבאבן וכיוצא בה נמצאות האותיות מעשרה מאמרות?

והתשובה היא: שכל נברא בעולם נברא בעשרה מאמרות. ופשוט שבכל נברא יש אותיות מעשרה מאמרות שמחיות אותו. כי אף שלא הוזכר שם אבן בעשרה מאמרות שבתורה, נמשכת חיות לאבן מעשרה מאמרות על ידי צירופים וחילופי אותיות. כלומר, עשרה מאמרות כוללים את כל פרטי הבריאה.

צירופים הם צירופי אותיות מתוך העשרה מאמרות. שיש בהם ירידה בחיות מהעשרה מאמרות.

חילופי אותיות – יש הרבה סוגים של חילופי אותיות, כגון חילופי אותיות שהן ממוצא אחד, כמו עי"ן המתחלפת בחי"ת כי מוצאן מהגרון, או גימ"ל בקו"ף כי מוצאן מהחיך וכיו"ב. בחילופי אותיות יש ירידה בחיות של הצירופים.

אולם, כאמור, יש עוד אופנים לחילופי אותיות, כך שיש כמעט אין סוף אפשרויות להחיות את כל פרטי הנבראים. ובעיקר יש חילופי אותיות ברל"א (231) שערים פנים ואחור כמו שכתוב בספר יצירה. שכל אחת מעשרים ושתים אותיות האל"ף בי"ת יכולה להתחלף ולהצטרף לכל אחת מעשרים ושתים האותיות האחרות. אב, אג, אד וכו', ובסך הכל כ"ב אותיות כפול כ"א אותיות זה מגיע לארבע מאות ששים ושנים צירופים, אלא שכל צירוף חוזר גם בכיוון הפוך: בא, גא , דא וכו', יוצא שלמעשה יש רק מאתיים שלושים ואחד צירופים, ובכל שער מלים מתחלפות במלים אחרות, והמאמר האלוקי מקבל משמעות חדשה, אף שכולם נובעים מאותו מאמר ומקבלים חיותם ממנו. כך שעל ידי צירופים וחילופי אותיות משתלשל צירוף האותיות המהוות פרטי נבראים לאין ספור. כך משתלשל השם אבן, שאותיותיו הן חיותו של האבן.

[וכמבואר להלן, נוסף לצירופים וחילופי אותיות יש גם תמורות כשאות אחת מתחלפת באות רחוקה ונמוכה ממנה מטעם הידוע ליוצרה, וגימטריות שהן חשבון האותיות לפי ערכן המספרי (א=1, י=10, ק=100 וכו'). כמובן, על ידי "גימטראות" יש צמצום וירידה בחיות האלוקית הרבה יותר מאשר "תמורות" ו"חילופי אותיות", וכמובן מ"צירופים"].

מה שנכון לגבי האבן נכון לגבי כל הנבראים בעולם. ששמות הנבראים נקראים בלשון שבה נברא העולם היא לשון הקדש. זהו יחודה של לשון הקדש משאר הלשונות, ששמות הנבראים בלשון הקדש הן הן אותיות הדבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה, על ידי חילופים ותמורות האותיות ברל"א שערים, עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו. וככל שהשם מתרחק ממקורו, כוחו יפה לברוא פרט קטן בבריאה אפילו עלה של צמח וגרגר של חול. לכן שמות הדברים בלשון הקדש קשורים למהותם של הדברים, בניגוד ללשונות אחרות שהן הסכמיות בלבד – היינו, שבני אדם החליטו לקרוא לדבר מסוים בשם מסוים. וכפי שמתברר מן המדרש שלפנינו:

אמר רב אחא: בשעה שביקש הקב"ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת, אמר להם: נעשה אדם. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. מה עשה? כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירם לפניהם. אמר להם: מה שמותם של אלו? ולא ידעו. כיון שברא אדם הראשון כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירם לפניו, אמר לו: מה שמותם של אלו? אמר (אדם): לזה נאה לקרות "שור", לזה "חמור", לזה "סוס", לזה "גמל", לזה "ארי", לזה "נשר", וכן לכולם. – ואתה מה שמך? אמר לו: אני נאה להיקראות "אדם". – ולמה? שנבראתי מן האדמה. – ואני מה שמי? אמר לו: לך נאה להיקראות "א-דני". – ולמה? שאתה אדון לכל בריותיך (תנחומא חוקת ועוד).       

מכאן שלכל דבר בעולם שורש ומקור למעלה, בדרך כלל שורשם ומקורם בעשרה מאמרות, שהן עשר ספירות של ספירת המלכות, הוא הדבור העליון, ובזה יש כמה אופנים שונים אם נמשכים מגוף ועצם האותיות או מחילופי האותיות ותמורותיהן, ויש חילופים וחילופי חילופים ותמורות דתמורות כו', כי מדרגת הנברא היא לפי אופן שורשו ומקורו (ראה המשך תער"ב ח"ב עמ' שסח). ואדם הראשון שידע שרש ומקור חיותם של בעלי החיים, קרא שמות לכל הבהמה והחיה.

אם כן, שמו של הנברא בלשון הקדש משתלשל מעשרה מאמרות שבתורה. שבעשרה מאמרות שבתורה יש כח לברוא יש מאין ולהחיותו לעולם, כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, שהתורה אינה רק מערכת חוקים, התורה היא התגלות ה', כמו שהבריאה היא התגלות דבר ה'. כשם שיש בכח ה' לברוא יש מאין, כך יש כח בעשרה מאמרות שבתורה לברוא יש מאין. הדיבור האלוקי, שהוא הכח האלוקי, בא לידי ביטוי בשני אופנים: מצד אחד באותיות התורה, ומצד שני בנבראים. שהרי התורה היא היא התרשים של הבריאה.

פרטי הנבראים מקבלים חיותם מחילופים ותמורות של האותיות, משום שאינם יכולים לקבל חיותם מעשרה מאמרות עצמן שבתורה, כי החיות שבעשרה מאמרות הוא גדולה מדי. רק הנבראים הכלליים כמו השמים והארץ, השמש והירח מקבלים חיותם מעשרה מאמרות. כך המאמר: יהי רקיע… כולל את כל שבעת הרקיעים, אם כי לכל רקיע יש שם אחר: זבול, ערבות וכו'. וכן תדשא הארץ דשא עשב… הוא מאמר אלוקי כללי המהוה את כל המין הכללי של הדשא, אף שלכל דשא ועשב יש שם מיוחד משלו. וזה כולל לא רק את העולם הגשמי שלנו, אלא כבר בעולם הבריאה הרוחני מתחילה הבריאה של מלאכים הנקראים "דשא" ו"עשב". וכמו כן, תוצא הארץ נפש חיה… זהו מאמר כללי לכל החיות והבהמות, אף שלכל חיה ובהמה יש שם המיוחד לה. כי החיות והבהמות אינן יכולות לקבל חיות  גדולה כל כך באופן ישיר. ויש דעה שהמלאכים נבראו ביום החמישי במאמר: ועוף יעופף… והכונה למלאכים מיכאל וגבריאל. אמנם על פי הפשט הם העופות שבעולמנו, אך אין בכך סתירה. כי קודם נבראו העופות הרוחניים הם המלאכים, ובירידה של רבבות מדרגות השתלשלו מהם העופות שבעולמנו. וכמו כן לגבי שאר הנבראים. וכדי לברוא את הנברא הגשמי ואת הנברא הפרטי, נעשה צמצום באותיות של העשרה מאמרות המהוים קודם את העולמות העליונים והרוחניים וכשהאור מצטמצם נבראים עוד ועוד עולמות רבים.

וכיצד נעשה הצמצום? על ידי שמחליפים את השם בחילופי א"ת ב"ש ואחר כך שוב מחליפים את השם או חלק ממנו בא"ת ב"ש או בחילופים אחרים אפילו עד מאה פעמים ויותר, ואפילו בחילופי גימטריאות, שלגימטריא למעשה אין שום שייכות לאותיות עצמן והן רק חשבון האותיות, שהוא הבחינה התחתונה ביותר שיש באותיות, שאינה מן היסוד, אבל רמז יש בה. כי כל חילוף הוא מעין מסך המסתיר את האור האלוקי, והרבה מסכים מחשיכים את האור ביותר עד שנברא נברא גשמי ונברא פרטי שיכול להכיל את האור המועט.

[הצירופים והחילופים באלב"מ ואתב"ש כו'. הם דוגמת מספרים שיכולים להשתלשל מצירופים השונים זה מזה. כך המספר מאה יכול להיות תוצאה של חמישים ועוד חמישים או של עשר כפול עשר, או מאתים פחות מאה וכיו"ב. שלמרות הצירופים והחילופים השונים יש אותו סך הכל. כי החיות היא חיות פנימית. והשם הוא כלי ולבוש לחיות המגביל אותו. השאלה היא מהו סוג הכלי והלבוש המגביל אותו].          

כך גם בשמות בני אדם. גם אם אין להורים כוונה בנתינת השם. ולפעמים זה ניתן על שם סבא וכיוצא בזה. השם הוא מעין נבואה קטנה. לפי שהשם הוא חיותו של הדבר. לכל שם יש צירופים אחרים ולכן בני אדם שונים זה מזה. אמנם יש שני בני אדם, שהם בני אותו שם, ואף על פי כן, הם יכולים להיות שונים זה מזה. אמנם יש דמיון מסוים ביניהם כי הם בני אותו שם. אלא שיתכן אצל האחד חילוף אחד באותיות שמו ואצל חברו עשרה חילופים או יותר בשמו, כך שלחיות הנובעת מן השם יכולים להיות דרגות רבות. ולפעמים יש ירידה בחיות עד כדי גימטריא, שהיא רק החשבון המספרי של השם, ורק רמז לשם.   

כלומר מעשרה מאמרות נמשכת חיות לכל הנבראים על ידי השתלשלות – צמצום וירידה מדרגה לדרגה. דוגמת שלשלת אחוזה מטבעות כשהחלק הסופי של הדרגה הראשונה נעשה ראש והתחלה לדרגה שמתחתיו. והחלק הסופי מהדרגה השניה נעשה ראש לשלישית וכן הלאה. וכמשל היחס בין רב לתלמיד, שהמדרגה האחרונה והנמוכה ביותר של הרב נעשית הראש והדרגה הגבוהה ביותר של התלמיד. 

וזה שאנו אומרים כל בוקר בברכות השחר? ברוך… הנותן לשכוי בינה, דהיינו, שה' נותן לתרנגול בינה להעיר אותנו מן השינה כל בוקר לעבודת ה'. אמנם בימינו אין תרנגולים להעיר אותנו בבוקר, וגם איננו זקוקים להם, כי יש שעון מעורר. אך יש קשר בין המלאך גבריאל המעורר את הנשמות למעלה, לתרנגול שמשתלשל ממנו (מהמלאך גבריאל), ומעורר את האדם למטה. גם השעה משתלשלת. שהזמן משתלשל מלמעלה מהזמן. והזמן בעולם העליון שונה מהזמן למטה. וגם יתכן שבמקום אחד יום ובמקום אחר לילה. וההשתלשלות  בזמן כמו בכל הנבראים היא לפי עניינו וערכו.

מכאן שהמאמר הכללי מצטמצם עד שמתהוה שם פרטי לנברא. כי רק על ידי השתלשלות החיות ממדרגה למדרגה פחותה ממנה, רק על ידי חילופים ותמורות האותיות וגימטריאות (שהן חשבון האותיות – חישוב חשבון האות), נוצר צמצום באור וחיות האלוקית ומתאפשרת בריאת הנבראים הפרטיים, שאין בהם כח לקבל את החיות המקורית כמו הנבראים הכלליים.

וכאמור, השם אשר יקראו לו בלשון הקודש היא כלי לחיות המצומצמת שבו. שהאור והחיות הם המהוים ומחיים את הנבראים. והאותיות, שהן הכלים, מגבילים ומצמצמים את החיות. ההבדל בחיות נובע מן הכלים. שהרי האור הוא אותו אור ובלתי משתנה. אך ככל שיש יותר כלים ולבושים האור מצטמצם. היינו, השם אינו החיות עצמו אלא הכלי לחיות.

אם כן, מעשרה מאמרות שבתורה נבראו כל הנבראים. ואיך יתכן שיש לאותיות אלה שבעשרה מאמרות ובאותיות שנשתלשלו מהם יכולת לברוא "יש" מ"אין"?…

רק ה' יכול לברוא "יש" מ"אין", אולם מכיון שה' והתורה הם חד. אז גם העשרה מאמרות שבתורה הם חד. כי בעוד שדבור האדם נבדל מן הנפש, הדבור האלוקי המהוה ומחיה כל נברא לא נבדל מעצמות אין סוף ברוך הוא. רק שעניין הדבור האלוקי הוא בכח הצמצום, מאחר שאיננו יכולים לקבל את כח הבלי גבול. אך גם לאחר שהוא מצומצם הוא דבוק ומיוחד עם האין סוף. כולו חד עם ה', לכן הוא יכול לברוא "יש" מ"אין" ולהחיותו, כח הקיים באין סוף בלבד.

התורה שהיא התרשים של העולם, ועל פיה ברא ה' את העולם, כוללת את כל העולמות ואת כל הנבראים. צדיקים גדולים יודעים פרטים מדויקים על העולם מתוך למוד תורה. כך כשאדמו"ר הזקן היה בפטרבורג, והשרים הגדולים והחכמים בחנו אותו, שאלוהו אם הוא בקי בחכמת ציור כדור הארץ וענה בחיוב. ואז הראו לו מפה חדשה של ציור הארץ החדשה אמריקה, ואדמו"ר הזקן הצביע על טעות מסוימת בציור. בעקבות זה התקיים ויכוח גדול על כך בין החכמים עד שראו שצדק. שאלו אותו, כיצד ידע, שהרי מפה זו היא הראשונה שהגיעה לרוסיה. ענה להם, שבאות ב' של ספר בראשית מצוייר כל העולם, ומשם הוא רוכש את ידיעותיו.