א. ראש השנה לאילנות – מתי?

חמשה עשר בשבט הוא ראש־השנה לאילנות. למרות שיש מחלוקת בדבר, ובית שמאי סוברים שראש־השנה לאילנות הוא באחד בשבט – הרי "בית שמאי ובית הלל – הלכה כבית הלל", ויתר על כן "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"[1].

ב.  בית שמאי לפי הכוחות החבויים, בית הלל לפי הדבר באופן גלוי

אפשר לומר את ההסבר כדלהלן:

אנו נוכחים במספר מקומות בש"ס שלדעת בית שמאי אזלינן בתר (=הולכין אחר) "בכח" כפי שהדבר בהעלם, ואילו לדעת בית הלל אזלינן בתר ה"פועל" והגילוי.

דוגמא:

א) "חלות דבש"[2] – מאימתי מטמאות משום משקה? בית שמאי אומרים משיהרהר ("בכח", העלם), ובית הלל אומרים משירסק (בפועל, גילוי)".

ב) נרות חנוכה, "בית שמא־ אומרים[3]: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. טעמא דב"ש – כנגד ימים הנכנסין (=העתידים לבוא) ("בכח", העלם), וטעמא דבית הלל – כנגד ימים היוצאין (= שיצאו כבר), ("בפועל", גילוי)".

בית שמאי הולכים אחר הדבר כפי שבאפשרותו להיות לפי כוחותיו החבויים, בית הלל – לפי הדבר כמו שהוא באופן גלוי.

(שורש העניו הוא: בית שמאי – שרשם מבחינת הגבורות, ועבודתם בדרך העלאה, בחינת העלם. ובית הלל שרשם מבחינת החסדים, ועבודתם בדרך "המשכה", בחינת גילוי. "הלל" מלשון: בהלו נרו, גילוי)[4].

ג. גם בית שמאי מודים שט"ו בשבט ראש השנה לאילנות  

תוכנו של ראש־השנה לאילנות הוא שהאילנות מפסיקים לינק את חיוניותם מן המימות של אשתקד, ומתחילה בהם יניקה חדשה[5].

המועד בו מימי השנה החדשה מתחילים לתת יניקה הוא ארבעה חדשים לאחר שנידונו.

ב"חג" (סוכות) – ט"ו תשרי – נידונין על המים[6], וכעבור ארבעה חדשים – ט"ו שבט – הם מתחילים לתת יניקה לאילנות.

זה שהמים נידונים בחג – הוא דין של "בפועל" ובגילוי, אבל בכוח ובהעלם הרי זה באחד בתשרי, שכן בראש־השנה – אחד בתשרי ־ נידון כל העולם[7], וגם מים בכלל זה, אלא שבפועל בא הדבר לידי גילוי בט"ו תשרי.

מאחר שיניקת האילנות באופן גלוי מן המימות החדשים היא ארבעה חדשים לאחר דינם בגלוי – נמצא שהיניקה החדשה "בהעלם" היא באחד בשבט – ארבעה חדשים לאחר דין המים בהעלם.

לפיכך, בית שמאי, ההולכים אחר המצב שבכוח ובהעלם, סוברים שבאחד בשבט ראש־השנה לאילנות, ובית הלל ההולכים אחר הבפועל סוברים שבט"ו בשבט ראש־השנה לאילנות.

נמצא לפי זה שגם בית שמאי מודים שהבפועל של ראש־השנה לאילנות הוא בט"ו בשבט.

ד. האדם עץ השדה

הענין של ראש־השנה לאילנות נמצא גם בבני אדם, ככתוב: כי האדם עץ השדה[8].

מהותו של אילן היא שהוא עושה פירות, שמהם גדלים אחר־כך אילנות נוספים, עושי פירות.

כך צריך כל יהודי להשפיע על סביבתו, בבית־הכנסת, בישיבה, ובכלל – על כל היהודים אתם הוא נפגש, הוא צריך להשפיע עליהם שיתוספו יהודים נוספים.

הברכה הניתנת לו היא שנטיעותיו יהיו כמותו, בפנימיותו, שזה הברכה הטובה ביותר לאילן, כפי שרז"ל אומרים: "אילן, אילן, במה אברכך? – שיהיו נטיעותיך כמותך"[9].

וכש"נטיעותיך כמותך" הרי כפי שהגמרא מסיימת במסכת סנהדרין[10], לאחר שנמנים כמה קצים, שכשיהיה "ענפיכם תתנו ופריכם תשאו"[11] – "אין לך קץ מגולה מזה". זה הסימן הטוב ביותר שהמשיח בא.

כשמחזיקים באילנא דחיי, כ"ק רבותינו הקדושים ותורת החסידות ומשפיעים גם על יהודי אחר, עד ש"נטיעותיו כמותו" וישנה אפשרות לומר: "ראו גידולים שגידלתי" – הרי זה סימן לקירוב הקץ של הגאולה העתידה על־ידי משיח צדקנו.

(משיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, תשט"ז)