והוי רץ למצוה קלה – אבות ד

הקראת כתבה
יום שני ט״ז אייר ה׳תשע״ו
"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא", כי שכר המצוות אינו מוגבל וה"עולם" אינו יכול להכיל את השכר. לכן, גם לשם שכר מצוה, צריכה להיות ריצה – בלי מדידות והגבלות.
ציפור

 

 

א. "הוי רץ למצוה קלה" – והשאלות המתעוררות על כך

 

"בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה"[1]. בהוראה זו, הנכללת במסכת אבות – "מילי דחסידותא"[2] – אין כוונתו של בן עזאי להזהיר על קיום מצוות באופן כללי, ואפילו קלות, ועל הימנעות מעבירה, שהרי זהו דבר ברור, שכל יהודי צריך לקיים את כל המצוות, ואפילו המצוות הקלות, ואסור לו לעבור ח"ו עבירות, ואפילו קלות.

 

אלא ההוראה של בן עזאי היא לגבי אופן קיום המצוות – "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה": לא די בקיום המצוה בפועל, אלא יש צורך "לרוץ כדי לקיים אפילו מצוה קלה, ואין די בהימנעות מעשיית עבירה בפועל, אלא יש לברוח ממנה.

 

אך יש להבין: גם ענין זה, שיש לרוץ כדי לקיים מצוה, אינו מדת חסידות בלבד, אלא הלכה מפורשת בשולחן ערוך[3]: "מצוה לרוץ (כשהולך) לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה". ואם כך, מהו החידוש במאמר "הוי רץ למצוה…" כמדת חסידות, כאשר זוהי חובה מצד ההלכה ("מצוה")?

 

כך יש להבין מדוע אין בן עזאי מסיים את מאמרו "(הוי רץ למצוה קלה) כלחמורה", כפי שמתאים, לכאורה, לפי משמעות המאמר, וכפי שנאמר במשנה הקודמת[4] לגבי זהירות במצות "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה"?

 

(אמנם, יש גירסאות שגם במשנה זו נאמרת המילה "כבחמורה", אך לא כך גורס אדמו"ר הזקן בסידורו, וכן רוב המפרשים אינם מקבלים גירסא זו)[5].

 

הכרחי אפוא לומר, שהזהירות במצוות צריכה להיות זהה במצוה קלה בדיוק כבמצוה חמורה[6], אבל לגבי הריצה אין מצוה קלה זהה למצוה חמורה[7]. ולכן אומר בן עזאי "הוי רץ למצוה קלה" בלבד, ומכך לומדים שלמצוה חמורה יש לרוץ אף יותר מלמצוה קלה.

 

אך עדיין אין מובן: מדוע בכלל צריך בן עזאי להוסיף את המילה "קלה" – לכאורה הוא צריך היה לומר באופן סתמי "הוי רץ למצוה" – לכל אחת מכל המצוות, ומכך מובן שהריצה לכל מצוה היא בהתאם לחומרתה, כי אין כאן הדגשה של "קלה כלחמורה"?

 

ב. שני טעמים להוראה "הוי רץ…"

 

לגבי הטעם להוראה "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה" אומר בן עזאי שני דברים: (א) שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, (ב) ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.

 

בפשטות, ההבדל בין שני הטעמים הוא: הטעם הראשון מסביר מדוע צריך היהודי לרוץ אפילו לקיום מצוה קלה, כי היא תגרום לקיום עוד מצוות רבות[8]. ולפי הטעם השני, הריצה למצוה צריכה להיות גם מצד מצוה זו עצמה, כי "שכר מצוה מצוה", כפי שמפרש רבי עובדיה מברטנורא, שה"שכר וההנאה" שיש לאדם בקיימו מצוה, המתבטאים בריצתו לקיום מצוה, גם הם מצוה. או לפי הפירוש, ששכר המצוה היא – "מצוה"[9]: ה"צותא" והחיבור[10] עם הקדוש־ברוך־הוא הנגרם על ידי המצוה.

 

אך לפי זה יוצא, שהטעם העיקרי הוא "שכר מצוה מצוה", המסביר שהריצה היא מצד מצוה זו עצמה, ובמיוחד לפי פירוש רבי עובדיה מברטנורא שב"שכר מצוה מצוה" אין הכוונה לשכר על המצוה שאליה הוא "רץ", אלא לריצה עצמה, והטעם "שמצוה גוררת מצוה" הוא טעם נוסף, למקרה שההסבר "ששכר מצוה מצוה" לא ישפיע על האדם לרוץ למצוה, שאז הוא יעשה זאת מפני שבקיום מצוה זו תלוי קיום מצוות נוספות (וביחס לטעם "שכר מצוה מצוה" הרי זה כקיום "שלא לשמה" של מצוה זו עצמה, ולפחות בדקות) –

 

ואם כך, מדוע מקדים בן עזאי את הטעם "מצוה גוררת מצוה" לפני הטעם "שכר מצוה מצוה"?

 

ג. שלושת הענינים של "ריצה" בעבודת ה'

 

בענין "הריצה" בעבודת ה' ישנה הוראה נוספת, אף היא במסכת אבות[11]: "יהודה בן תימא אומר הוי… ורץ כצבי… לעשות רצון אביך שבשמים". הוראה זו קבעו "בעל הטורים", וכן אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו, במהדורא תניינא, כהתחלה וכהוראה כללית ויסודית לחלק "אורח חיים", ולכל ה"שולחן ערוך".

 

ויוצא, שבעבודת האדם לקונו יש שלושת ענינים ואופנים של "ריצה":

 

(א) הריצה לדבר מצוה, שהיא חובה "מצוה". הלכה זו נאמרת בעיקר לגבי הריצה לבית הכנסת, אף שלאחר מכן מוסיפים "וכן לכל דבר מצוה".

 

(ב) הריצה "לעשות רצון אביך שבשמים" – שאינה הלכה[12], אלא מדת חסידות – "הוי… רץ", ולכן היא כתובה במסכת אבות. אך זוהי מדת חסידות הנחוצה ושווה לכל נפש, ולפיכך היא נכללה ב"טור" ובשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן.

 

(ג) ההוראה של בן עזאי "הוי רץ למצוה קלה" – הוראה זו היא מדת חסידות שאינה שווה לכל נפש, ולכן היא כתובה (רק) במסכת אבות[13] – והחידוש של "ריצה" זו מודגשת בתוספת הוי רץ למצוה קלה".

 

 

ד. שמחה בלתי מוגבלת אפשרית בהתבטלות מוחלטת

 

באופן כללי, זריזותו של היהודי בקיימו רצון הקדוש־ברוך־הוא מצביעה על שמחתו וחפצו "למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו"[14].

 

וזריזות באופן של "ריצה" מוכיחה, ששמחתו וחיותו הן למעלה ממדידה והגבלה[15], ולכן הוא מתאמץ מעבר לטבעו הרגיל, כדי לקיים את המצוה מהר ככל האפשר.

 

שמחה וחיות זו שמעל לטבע וההרגל, כדי לקיים רצון הקדוש־ברוך־הוא – דבר המתבטא ב"ריצה" – אפשרית רק אצל מי שמתבטל באופן מוחלט כלפי הקדוש־ברוך־הוא:

 

כאשר האדם חש עצמו למציאות, ועל־אחת־כמה־וכמה אם הוא "מגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו"[16], הוא אמנם יכול לקיים מצוה בחיות ובשמחה, אך כיוון שהשמחה היא לפי טעם והגיון הרי היא מוגבלת – אין הוא "רץ", ואין הוא "יוצא מהכלים".

 

אך כאשר האדם מתבטל כלפי אלוקות, יכולה להתעורר אצלו שמחה בלתי־מוגבלת, המתבטאת בריצה לעשיית מצוה, עד לאופן שהוא "משפיל עצמו ומקל גופו"16– כפי שמוצאים אצל דוד המלך התנהגות של "מפזז[17] ומכרכר (בכל עוז)[18] לפני ה'", שנבעה מכך ש"ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני"[19].

 

 

ה. התמיהה על ציטוט המקור להלכה זו בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן

 

בכך ניתן לבאר ענין תמוה ב"שולחן ערוך" של אדמו"ר הזקן, שבהלכה[20] "מצוה לרוץ לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה" הוא מציין את המקור שממנו נלמדת[21] הלכה זו – "שנאמר[22] נרדפה[23] לדעת את ה'…"[24].

 

ולכאורה: אמנם דרכו של אדמו"ר הזקן היא לפרש את טעמי ההלכות[25], אך אין הוא מצטט בכל מקום את המקור לכל הלכה, וברוב ההלכות אין אדמו"ר הזקן מציין את הפסוקים שמהן הן נלמדות, ואפילו במקומות שהמקור מוזכר ב"טור". במה שונה ההלכה "מצוה לרוץ…", אשר בה מביא אדמו"ר הזקן את המקור מהפסוק?

 

יותר מכך תמוה, שבהלכה זו אפילו ה"טור"[26] אינו מצטט את הפסוק!

 

כן יש להבין: מלשונו של אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך[27] – "מצוה לרוץ לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה שנאמר נרדפה לדעת את ה'" – יוצא, שמפסוק זה נלמדת ההלכה ש"מצוה לרוץ" הן לבית הכנסת והן "לכל דבר מצוה", ותמוה: בגמרא21מובא פסוק זה רק לגבי הריצה לבית הכנסת, ואילו לגבי הריצה לדבר מצוה מובא פסוק אחר[28] – "אחרי ה' ילכו כארי' ישאג…[29]?

 

 

ו. "נרדפה לדעת את ה'" – טעם להלכה: "מצוה לרוץ…"

 

ההסבר לכך הוא: בציטוט הפסוק "נרדפה לדעת את ה'" אכן אין אדמו"ר הזקן מתכוון לציין את מקור ההלכה, אלא את טעמה, והטעם לריצה בעבודת ה' בכלל[30], הן לבית הכנסת והן לכל דבר מצוה, הוא "נרדפה לדעת את ה'"[31].

 

הדבר יובן לפי ביאור ה"צמח צדק"[32] על הפסוק "ונדעה נרדפה לדעת את ה'", שהרי, לכאורה, מדוע נכפל ענין ה"דעת" פעמים – "ונדעה" ו"לדעת"?

 

על כך מבאר ה"צמח צדק", ששני הביטויים רומזים לשתי "דעות", אשר "א-ל דעות ה'"[33] – "דעת תחתון"  ו"דעת עליון"[34], והעבודה באופן של "נרדפה" וריצה נובעת דוקא מדעת עליון – "לדעת את ה'"[35].

 

מצד דעת תחתון – ה"דעה" המורגשת בעולם ה"תחתון", שהעולם הוא מציאות קיימת אשר ה"אין" האלקי מהווה ומחיה אותה – מתבצעת העבודה רק באופן של "הליכה" במדידה והגבלה מדרגה לדרגה; מצד דעת עליון מורגש שהמציאות האמיתית היא למעלה, והעולם (ואפילו היותו של היש) הוא "אין וכלא חשיבי", ולכן מתחדש בעבודה הענין של "נרדפה" – "רצוא" – לרוץ ולצאת ממדידות והגבלות של המציאות העצמית.

 

 

ז. ה"ריצה" למעשה נדרשת מכל יהודי

 

למרות שהעבודה בדרך של "ריצה" – "נרדפה" – הנעלית ממדידה והגבלה נובעת דוקא מצד התבטלות האדם, עד לביטול של "דעת עליון" – "לדעת את ה'" – בכל זאת נקבע בשולחן ערוך פסק דין השווה לכל נפש, ש"מצוה לרוץ לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה".

 

כי אף מי שאינו מגיע לדרגת "לדעת את ה'" ושמחתו וחיותו בקיום המצוות הן מוגבלות, בכל זאת מוטלת עליו החובה לרוץ ברגליו, כמשמעות הפשוטה, "לכל דבר מצוה", כי במעשה הממשי של העבודה הרוחנית של ה"ריצה" חייב כל יהודי [להעיר מהמבואר (המשך תרס"ו ע' רמב) דגם בנה"ב שייך הביטול דיחו"ע "במה ששייך לפועל בלבד", עיי"ש ביאור "העבודה בפועל דיחו"ע"], אף מי שאינו מגיע אפילו לדרגת דעת תחתון.

 

כפי שרואים במספר מצוות, שאופן קיום המצוה נקבע בהתאם למשמעותה הפנימית של המצוה, וכל אחד – גם מי שאינו מגיע למשמעותה הפנימית, ואף אינו יודע מהי – צריך לקיימה באופן זה!

 

(כפי שמוצאים במצות קריאת שמע, שנקבעה לאחר פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, כי כדי להגיע בקריאת שמע להרגשה הראויה של "ה' אחד" – דאמליכתי' בשבעה רקיעים ובארץ ובד' רוחות העולם[36] – ולאהבת ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", צריכה להיות לפני כן התבוננות בתוכן של פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, אך עם זאת, נקבע סדר זה לכל אחד, גם למי שלא הגיע לדרגה זו).

 

 

ח. "ריצה" בפועל מביאה לעבודה הרוחנית של "נרדפה"

 

הטעם לכך שכל יהודי חייב ב"ריצה" באופן מעשי לכל דבר מצוה, למרות שאין הוא מבין את המשמעות הפנימית, הוא מפני שעל ידי כך שיהודי מרגיל את עצמו לרוץ "לכל דבר מצוה" בשמחה ובהתלהבות, הוא יגיע ביתר קלות ומהירות לדרגה של "ריצה" אמיתית – שמחה וחיות בלתי מוגבלת בעבודת ה'[37].

 

זהו הפירוש של "נרדפה לדעת את ה'", בפשטות אין הכוונה לכך ש"נרדפה" היא תוצאה של "לדעת את ה'", אלא להיפך, "נרדפה" גורם ל"לדעת את ה'"[38], כי על ידי ריצה בפועל – "נרדפה" – מגיעים להתבטלות של "דעת עליון", בסופו של דבר.

 

בכך מובן מדוע חובת הריצה לדבר מצוה נאמרת במיוחד לגבי בית הכנסת, כדלעיל – תפילה: תפילה היא "עבודה שבלב"[39], היהודי מתדבק אל הקדוש־ברוך־הוא[40] כדי להגיע לדרגות נעלות יותר בעבודת ה', ולכן מתחילה העבודה של "נרדפה לדעת את ה"' בריצה לתפילה, כי זוהי העבודה המיוחדת להגיע לדרגה הנעלית של "דעת את ה'"[41], ועל ידי עבודת התפילה מתבצעת עבודת הריצה – "נרדפה" – ב"כל דבר מצוה"[42].

 

 

ט. יהודה בן תימא – הריצה והשמחה בעבודת ה' בכלל

 

זהו החידוש בהוראות של "הוי רץ…" הכתובות במסכת אבות, על פני ההלכה הנ"ל שבשולחן ערוך: הן מדברות על המשמעות הפנימית[43] של ה"ריצה" – הזריזות, החיות והשמחה הבלתי מוגבלת בעבודת ה', שהיא "עבודה גדולה"16– מילתא דחסידותא. אך גם בכך יש שני אופנים:

 

(א) "הוי… רץ… לעשות רצון אביך שבשמים" – ריצה זו אמורה לגבי כל אחד, ולכן היא מובאת בטור ובשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, כדלעיל.

 

(ב) ההוראה של בן עזאי "הוי רץ למצוה קלה" – שאינה שווה לכל נפש.

 

ההסבר לכך הוא:

 

"יהודה בן תימא" אינו מדבר כל כך על הריצה והשמחה בעת עשיית המצוות, אלא על ה"ריצה" בהתמסרות הכללית של היהודי לעבודת ה' בתחילת היום לפני עיסוקו בפרטי העבודה[44]. בדומה לאמירת מודה אני "מיד כשניעור משנתו",[45] שזוהי הוראה כללית[46] והתמסרות לקדוש־ברוך־הוא בתחילת היום.

 

ומשום כך: (א) אין הוא מתבטא "הוי רץ למצוה" אלא – "לעשות רצון אביך שבשמים", שזהו כלל עניני העבודה במשך היום. (ב) דברים אלו נקבעו בתחילת השולחן ערוך כולו, ויותר מכך – אף לפני אמירת מודה אני – כי ההתמסרות לעבודת ה' שאליה מתכוון יהודה בן תימא בהוראתו, היא התמסרות ו"הודאה" כללית אף יותר מ"מודה אני".

 

וההתעוררות הכללית לעבודת ה' אמורה לגבי כל יהודי, בכל מצב שהוא, כידוע לגבי מודה אני, שהסיבה הפנימית לאמירת מורה אני לפני נטילת ידים ואפילו בידיים טמאות, היא מפני ש"כל הטומאות שבעולם אינן מטמאות את ה"מודה אני" של היהודי. ייתכן שהוא פגום בכך או בכך, אך המודה אני נשאר בשלמותו"[47].

 

 

י. בן עזאי – המצה והשמחה בקיום מצוה מסוימת

 

על כך מחדש בן עזאי הוראה נוספת, במילי דחסידותא – "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה":

 

אף כאשר שקועים בקיום מצוה מסויימת, בלי לחשוב על הכוונה הכללית של המצוה, הזהה בכל המצוות: "אשר קדשנו במצותיו וצונו"[48], לעשות רצון אביך שבשמים – אלא רק על המצוה המסויימת, ואשר על ידי כך הוא חושבה למצוה קלה – צריך היהודי להגיע לכך שהיא תיעשה באופן של "רץ", בשמחה ובחיות בלי הגבלה.

 

כיצד דורש בן עזאי מכל יהודי, שהמשמעות הפרטית של המצוה, שהיא לכאורה מוגבלת[49], תגרום ל"ריצה" שמעל למדידה והגבלה?

 

זאת משום שכך היתה דרכו הכללית של בן עזאי[50] – הוא עובד בכיוון של "רצוא", יציאה מן העולם. ולכן הוא לא עסק בפריה ורביה, באמרו "מה אעשה שנפשי חשקה בתורה"[51], עד אשר עקב כך, בסופו של דבר, היתה כניסתו לפרדס באופן של "הציץ ומת"[52] – "רצוא" ללא "שוב", בדומה למיתת שני בני אהרן.

 

ולכן היתה גם עבודתו בעניני "תיקון" – קיום המצוות – באופן של "רצוא"[53] שהוא חש את ה"נעימות עריבות .. מתיקות", כלשון בעל ה"אור־החיים" הקדוש[54] לגבי ה"רצוא" של שני בני אהרן, שבקיום המצוות, וזה גורם לריצה ולשמחה בקיום המצוות באופן בלתי מוגבל[55], אף מעל להגבלות של הנפש האלקית העצמית.

 

בכך מובן מדוע אין כאן הביטוי "הוי רץ למצוה קלה כלחמורה", כי "נעימות" המצוות הגורמת לריצה למצוות היא מצד המשמעות הפרטית שבכל מצוה, ואינה זהה במצוה קלה ובמצוה חמורה,

 

ואדרבה, החידוש העיקרי הוא "הוי רץ למצוה קלה", שאפילו במצוה קלה יש "נעימות" בלתי מוגבלת, אשר על כן צריכה להיות ריצה גם למצוה זו.

 

 

יא. שני הטעמים בהתאם לשני האופנים בחביבות המצוות

 

בתחושת "נעימות" המצוות וחביבותן ייתכנו שני אופנים: (א) היהודי חש בחביבות שבמצוות עצמן – "קרבת אלוקים טוב", (ב) היהודי חש את אשר ישיג הוא – נפשו האלוקית – מכך "קרבת אלוקים לי טוב"[56].

 

ואלה הם שני הטעמים שמביא בן עזאי לצורך של "הוי רץ למצוה…" – (א) שמצוה גוררת מצוה, (ב) שכר מצוה מצוה:

 

הטעם העיקרי: לגבי החביבות של המצוה עצמה "מצוה גוררת מצוה" – הנעימות הגדולה שבמצוה היא בכך שהיא "גוררת מצוה" – היא גורמת לצוותא וחיבור[57] של האדם עם הקדוש־ברוך־הוא[58].

 

אך כיוון שהוראתו של בן עזאי מכוונת גם למי שעדיין אינו בדרגה של "קרבת אלוקים טוב", ואפילו למי שנמצא עדיין בתחילת העבודה ומבצע רק את העבודה שלפי הרגשתו מתאימה לו, לפיכך הוא מוסיף "ששכר מצוה מצוה":

 

גם שכר המצוות – שאת ה"שכר" אדם מרגיש שהוא מקבל – הוא "מצוה", שהוא מתאחד עם הקדוש־ ברוך־הוא58, באופן שהוא חש נעימות בלתי מוגבלת. כידוע בענין "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא"[59], ששכר המצוות אינו מוגבל וה"עולם" אינו יכול להכיל את השכר, ולכן, גם לשם שכר מצוה, צריכה להיות ריצה – בלי מדידות והגבלות.

 

(משיחות ש"פ אמור וש"פ בהו"ב תשכ"ד)

 

 

מקורות והערות



[1]משנה ב'.

[2]ראה ב"ק ל, א.

[3]או"ח ס"צ סי"ב, ואדה"ז שם סי"ג. ע"פ ברכות ו, ב (וברי"ף שם).

[4]אבות פ"ב מ"א.

[5]ראה תוי"ט ושינויי נוסחאות למשניות כאן.

[6]ראה בארוכה לקו"ש ח"ד [המתורגם] ס"ע 171 ואילך.

[7]אבל להעיר ממדרש שמואל (פ"ב שם) בשם הר"א, מגן אבות (להרשב"ץ) כאן ודרשות הר"ן דרוש ו' בתחלתו – דמשמע, שמאמר בן עזאי הו"ע אחד עם המאמר "הוי זהיר כו'". ובספרי ראה (יב, כח. יג, א. שם, יט) שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה – ולכאורה ריצה מורה על חביבות כו' (וכדלקמן בפנים). וראה לקמן הערה 44.

[8]ראה מפרשי המשנה. אדר"נ פכ"ה, ד. דב"ר פ"ו, ד. וראה במדב"ר פ"י, ח. ועוד.

[9]מובא במדרש שמואל. ועוד. וראה תניא רפל"ז.

[10]לקו"ת בחקותי מה, ג. מז, ב. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 31 ואילך, וש"נ.

[11]פ"ה מ"כ.

[12]להעיר מטור או"ח סרמ"ב. שו"ע (ואדה"ז) שם (ס"ו).

[13]בר"מ אלשאקר (הובא במד"ש פ"ה שם) נעתק בדברי הטור "ורץ כצבי כנגד הדגלים שיהי' רץ למצוה קלה כבחמורה" – אבל בטור לפנינו ליתא.

[14]אגה"ק סי' כא.

[15]ראה ד"ה משכני (הב') תש"א פ"א. ועוד. ולהעיר מלקו"ת שה"ש טו, סע"ב ואילך.

[16]לשון הרמב"ם סוף הל' לולב – לענין עבודת ה' בשמחה.

[17]ש"ב ו, טז. הובא ברמב"ם שם.

[18]שם, יד.

[19]שם, כב. הובא ברמב"ם שם.

[20]נסמן לעיל הערה 3.

[21]ברכות שם.

[22]הושע ו, ג.

[23]בב"ח ברכות שם גריס "ונדעה נרדפה". ועד"ז הוא בירושלמי ברכות פ"ה ה"א. רי"ף, רא"ש, ע"י ודק"ס (מכת"י) ברכות שם. רמב"ם הל' תפלה פ"ח ה"ב. סמ"ג עשין יט. יל"ש הושע שם. ועוד וראה לקמן הערה 35.

[24]כ"ה גירסת הרי"ף שם. וראה יל"ש שם. אבל בברכות שם (וכן בשאר מקומות שבהערה הקודמת) ליתא "וגו'". ואכ"מ.

[25]ראה הקדמת בני המחבר לשו"ע אדה"ז.

[26]אף שהרמב"ם(שם) הביאו.

[27]ועד"ז בחרדים מ"ע (ומל"ת) מדברי קבלה ומד"ס התלויים ברגלים. של"ה עד, א.

[28]הושע יא, יו"ד. – ובחרדים בתחלתו (הובא בשל"ה רמ, א) ב"תנאי המצוות" מביא הכתוב (תהלים קיט, לב) "דרך מצותיך ארוץ" [ובמור וקציעה לטור ס"צ – "דרך פקודך ארוץ". ולכאורה צ"ל "מצותיך"].

[29]אבל י"ל עפמ"ש במפרשים (יפה מראה לירוש' ברכות שם. צל"ח ומפרשי הע"י ברכות שם) שהלימוד מהכתוב "אחרי ה' ילכו גו'", הוא (לא שמצוה לרוץ כו', כ"א) רק להתיר ריצה אפילו בשבת.

[30]להעיר מזח"ג קמח, רע"א.

[31]ולא (רק) "כדי להראות שהיא חביבה עליו" (לבוש או"ח שם). ובזה יומתק מה שאדה"ז לא הביא מ"ש בספר היראה לר"י (הובא בפרישה ואלי' רבה שם) שדוקא סמוך לבהכנ"ס מצוה לרוץ (כי הטעם לדין זה הוא מפני "דקודם לכן אינו נראה שמתכוין לשם מצות ב"ה" (פרישה שם)).

[32]אוה"ת נ"ך עה"פ (ע' תלז).

[33]ש"א ב, ג.

[34]ומתאים עם התרגום עה"פ, ד"ונדעה" תרגם "ונילף" ו"לדעת" – "למידע", כי אמיתית תוכן הדעת הוא (לא רק ידיעה שכלית – "ונילף" – כ"א) "התקשרות והתחברות" (תניא פ"ג), ואמיתית ענין ההתקשרות כו' הוא בדעת עליון (ראה תו"א ר"פ משפטים. ועוד).

[35]ע"פ המבואר בפנים יומתק מה שאדה"ז בשולחנו לא העתיק תיבת "ונדעה" (אף שרוב המפרשים* גרסי כן בש"ס, כנ"ל הערה 23) – כי הטעם להדין ד"נרדפה" הוא רק "לדעת את ה'" (דעת עליון) [וגם בפשטות כן הוא, שעצם הטעם ל"נרדפה" הוא "לדעת את ה'", ו"נדעה" הוא רק הקדמה כו'].ומה שבגמרא (לרוב המפרשים) הובאה תיבה זו – כי בזה מרמז סדר העבודה איך להגיע ל"לדעת את ה'"(המביאה ל"נרדפה"), שהוא ע"י הקדמת העבודה דדעת תחתון ("נדעה"). [ועד"ז יש לתרץ השינוי בשל"ה (שצויין לעיל הערה 27), ע"ש].*) ולהעיר, שגם באוה"ת – וכ"ה בגוף כי"ק – נ"ך שם (ע' תלה) נעתק מגמ' עם תיבת "ונדעה".

[36]ברכות יג, ב ובפוסקים.

[37]ראה גם חינוך (מצוה טז) – בנוגע למעשה המצוות בכלל.

[38]ראה גם רבינו יונה לרי"ף ברכות (ו, ב).

[39]תענית בתחלתה. רמב"ם ריש הל' תפלה. טור או"ח סי' צח.

[40]ראה טושו"ע (ואדה"ז) או"ח שם. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ה־ו.

[41]ובפרט ע"פ המבואר בכ"מ (תו"א ביאור לר"ה כי כאשר השמים. דרך חיים שער התפלה פל"א ואילך. ועוד), דעיקר ענינה של תפלה הוא רצוא (ותומ"צ – שוב).

[42]ראה לקו"ת בלק (ע, ד) דתפלה "היא עיקר המעמיד ומקיים את הרמ"ח מ"ע .. כמשל החוט השדרה שהוא המעמיד ומקיים את האברים", ע"ש.

[43]וכדמוכח עוד יותר במאמר בן עזאי, שמפורש בו "למצוה קלה" – והרי הדוגמא למצוה קלה בדרז"ל היא שילוח הקן* [משנה סוף חולין, תנחומא עקב ב. תצא ב. דב"ר פ"ו, ב. ובכ"מ. ובדב"ר (שם, ד) היא הדוגמא שמביא בן עזאי ל"מצוה גוררת מצוה" – הטעם ל"הוי רץ כו'"], שאין שייך בזה ריצה ברגלים כפשוטה, כי אין שייך מצוה לרדוף אחרי קן צפור, ואדרבה – "כי יקרא, במאורע לפניך", שלא יחזור כו' כדי שימצא קן (חולין קלט, ב).להעיר אשר כהנ"ל (שירוץ כו') אינו במצות דלא שייך בהם ריצה (כפשוטה, או גם כתוכנה) ומהם במצות הנקראות קלות:ציצית שנק' מצוה קלה (מנחות מד, רע"א) – הרי אין ציצית מן המצות "שאדם חייב להשתדל ולרדוף** עד שיעשה אותה" (ל' הרמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ב), כי "אין אדם מחויב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה מצוה" (רמב"ם הל' ציצית פ"ג הי"א):סוכה – מצוה קלה (ע"ז ג, א) שכשמקיימה כדבעי אין צורך לרוץ (ברגליו כפשוטו) להסוכה, שהרי – "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע .. תשבו כעין תדורו" (סוכה כח, ב). ועוד.*) וי"ל שהיא "קלה" עוד יותר מציצית וסוכה ולכן נק' (תנחומא עקב שם דב"ר שם. ועוד) "קלה שבקלות", וראה תנחומא תצא שם: ואין לך מצוה קלה בכל המצות יותר משלוח הקן.**) ואולי י"ל דבתור מילתא דחסידותא (ואולי עוד יותר) צריך לרוץ בזה וכבש"ס שם (מא, א) שבעידן דריתחא מענישין ע"ז. עיי"ש. ואולי זהו המקור וזוהי כוונת הרמב"ם הל' ציצית שם: אע"פ שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית .. אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף כו'. ובטור ושו"ע אדה"ז או"ח רסכ"ד: טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית כו' (ובשו"ע שם, השמיט תיבת "וזריז").

[44]אבל רישומו ניכר גם בעבודתו במשך כל היום, שמצד מסירה ונתינה זו הוא רץ בחיות ושמחה כפשוטה* בכל עניני עבודת ה' במשך היום (וראה ב"ח או"ח בתחלתו) – אלא שהריצה היא (לא מצד תוכן הפרטי שבכל מצוה – כהוראת בן עזאי, כדלקמן סעיף יו"ד – כ"א) מצד הנקודה הכללית שבכל מצוה ומצוה – "לעשות רצון אביך שבשמים", ובמילא היא בכל מצוה בשווה. וראה לעיל הערה 7.*) ועפ"ז כוונת יהודה בן תימא היא גם לריצה כפשוטה ברגלים, וכפשטות לשון הטור "ואמר רץ כצבי כנגד הרגלים שרגליך לטוב ירוצו". וראה ב"ח ופרישה שם.

[45]שו"ע אדה"ז או"ח מהד"ת ס"א ס"ו. מהד"ק שם ס"ה.

[46]ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 274, ובארוכה לקו"ש חכ"א ע' 282 ואילך (ועוד), שזה מרומז גם בשם בעל המאמר – יהודה בן תימא (מלשון הודאה כו'), ע"ש.

[47]היום יום ע' יט. וראה בארוכה קונט' ענינה של תורת החסידות סי"א ובהערות.

[48]כנוסח ברכת כל המצוות.

[49]ראה בארוכה לקו"ש חי"ד ע' 181. לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 151.

[50]ראה בכ"ז ד"ה וכל הלבבות (אוה"ת אחרי ע' תקמ). ד"ה אחרי מות תרמ"ט פי"ג.

[51]יבמות סג, ב.

[52]חגיגה יד, ב.

[53]ע"ד הנהגתו ד"נפשי חשקה בתורה" שהיא הנהגה דתיקון (ראה הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ג בקו"א ד"אין בידו – דהעושה כן – עון"), אלא שבהנהגה דתיקון עצמו – ה"ז הנהגה דרצוא ולא הנהגה דקיום העולם (עיי"ש בקו"א).

[54]ר"פ אחרי. הובא במאמרי אדה"ז אתהלך־לאזניא ד"ה כתוב באוה"ח. דרך חיים שם פל"ג. ד"ה וכל הלבבות שם בתחלתו. ד"ה אחרי מות שם פי"ב. ועייג"כ אגה"ק סי' כט (קמט, א).

[55]להעיר גם מלקו"ש חי"ד ע' 52.

[56]תהלים עג, כח.

[57]כן פירש הה"מ – בנדו"ד – לקו"א סרנ"ט (סז, רע"א). או"ת צג, ריש ע"ד.

[58]אין הכוונה כאן להצוותא וחיבור שנעשה מצד קיום רצון העליון (שבזה אין הפרש בין מצוה למצוה), כ"א להצוותא וחיבור שמצד ההמשכה פרטית דכל מצוה (תפלין – המשכת המוחין, וכו'), שבזה היא ה"נעימות" שבמצוות,ובפרט באם תימצי לומר שגם עי"ז נעשה חיבור וכו' ממש ולא רק מרכבה וכו'. ואכ"מ.

[59]קידושין לט, ב. אגה"ק סי' ג'. סי' כג.

 

פרסום תגובה חדשה

test email