פרק ה בפרקי אבות – צבת בצבת עשויה

הקראת כתבה
יום רביעי י״ז סיון ה׳תשע״ו
בגמרא מסופר על “גדולים מעשי חייא”, שהוא עצמו התמסר לא רק ללימוד עם ילדים, אלא ביצע בעצמו את כל ההכנות וההכנות להכנות לצורך לימוד התורה – הוא עצמו גידל פשתן, הכין ממנו רשתות, צד צבאים, הכין קלף, וכתב “חמשה חומשי” בשביל הילדים.
מקל גבוה

 

 

א. השאלות על זמן בריאת ה”צבת”

 

בפרקנו[1] מונה התנא עשרה דברים ש”נבראו בערב שבת בין השמשות”. לאחר מכן מובאת דעה נוספת, ש”אף קברו של משה רבנו ואילו של אברהם אבינו”, ובסוף “ויש אומרים: אף המזיקין, ואף צבת בצבת עשויה”[2].

 

ההסבר ל”צבת בצבת עשויה”, כדברי הגמרא במסכת פסחים[3], הוא: צבת יכולה להעשות רק באמצעות צבת אחרת. ומתעוררת השאלה: מי יצר את הצבת הראשונה? על כך אומרים, שהצבת הראשונה נבראה בידי שמים[4], וצבת זו נבראה בערב שבת בין השמשות.

 

יש להבין: מהו הקשר בין בריאת הצבת לבין ערב שבת בין השמשות?

 

לגבי שאר הדברים המנויים במשנה, מסבירים המפרשים[5] את הסיבה לבריאתם בערב שבת בין השמשות: אלה הם דברים שאינם במסגרת הטבעית של הנבראים בששת ימי בראשית, אלא הם דברים נסיים, ולכן נבראו בסמוך לשבת, שהיא זמן של מנוחה ושביתה מן הטבע.

 

אך החידוש שב”צבת בצבת עשויה” הוא טבעי, וקיים אצל כל בעלי החיים והצמחים: מציאותו של בעל־חיים או צומח באה ממציאות כזו קודמת, שנבראה בידי שמים. ומדוע אפוא, נבראה הצבת דוקא בערב שבת בין השמשות[6]?

 

ואף יותר מכך תמוה: נאמר בגמרא, במסכת סנהדרין[7], שהסיבה לבריאת אדם הראשון ביום השישי היא “כדי (שימצא הכל מוכן) שיכנס לסעודה מיד”. ולפי האמור, שהצבת הראשונה נבראה רק לאחר בריאת האדם, בערב שבת בין השמשות, יוצא, שלא היה “הכל מוכן”, כי ה”צבת” לא היתה “מוכנה”.

 

על שאר “עשרה דברים…” אין מתעורר קושי זה, כי הם נועדו לדורות מאוחרים יותר, ולא לאדם הראשון[8], אבל ה”צבת” איננה יוצאת מן הכלל של “הכל מוכן”, לכאורה[9].

 

 

ב. שאלות נוספות על “צבת בצבת עשויה”

 

א מדוע מתבטאת המשנה בלשון “ואף צבת בצבת עשויה”, שאינה מביעה את בריאת הצבת[10], כפי שאכן כתוב במסכת פסחים[11]: רבי יהודה אומר: אף הצבת?

 

ואדרבה, בפשטות כוונת ביטוי זה הוא לצבת המאוחרת, שהיא “עשויה” באמצעות צבת. אלא, שמכך מסיקים שהצבת הראשונה מוכרחה להיברא בידי שמים, ומבינים, שכוונת המשנה לומר, שהצבת הראשונה נבראה בערב שבת בין השמשות.

 

ב מכך שאחרי אותה הקדמה של “יש אומרים” נוספים שני הדברים האלה מזיקין וצבת – מובן, שיש ביניהם נקודה משותפת, שבגללה הם נבראו בערב שבת בין השמשות. ויש להבין מהי נקודת השוואה זו[12]?

 

(אמנם, מהביטוי “ואף צבת…”, ולא “וצבת…” – כפי שנאמר לאחר “יש אומרים” שלפני כן: “אף קברו… ואילו…” – מובן, שהמזיקין והצבת הם שני דברים שונים. אך בכל זאת הכרחי לומר, שיש ביניהם נקודה משותפת שבגללה יש להוסיפם, לפי דעה זו, על שאר הדברים).

 

ג מהי ההוראה הנלמדת מ”ואף צבת בצבת עשויה” לגבי עבודת ה’ בכלל, ובמיוחד ב”מילי דחסידותא”, שזהו תוכנם של פרקי אבות[13]?

 

לשאר ה”דברים” המנויים יש, לפחות, קשר מיוחד לישראל, כפי שמסבירים מפרשי המשנה[14], שהם “לתועלתם של ישראל”. אבל לצבת אין קשר מיוחד דוקא לישראל, ובודאי לא לעבודתם של ישראל.

 

 

ג. הנבראים בששת ימי בראשית – לצורך עבודת העם

 

כדי להבין זאת, יש להסביר תחילה את המשמעות הפנימית של מאמר חז”ל שהובא לעיל, שאדם הראשון נברא ביום שישי “כדי שיכנס לסעודה מיד”, שכוונתו היא, שהכל יהיה “מוכן” לפניו כדי שיוכל להתחיל מיד בעבודה.

 

שהרי ישנו הכלל[15], ש”כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה (תיקון)” – “אשר ברא אלוקים לעשות[16] – לתקן”, והתיקון נעשה על ידי האדם. וזוהי הכוונה ב”סעודה” של אדם הראשון – הדברים שהוא זקוק להם לעבודה[17], “כל מה שנברא בששת ימי בראשית”, שעליו לתקן.

 

וזהו ההסבר, בפנימיות הענינים, גם לכך שהדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות אינם חלק מ”סעודת” אדם הראשון. וכיון שכל יהודי הוא כאדם הראשון[18], “אתם קרויין אדם”[19], מובן, שהם גם אינם חלק מ”סעודתו” – עבודתו של כל יהודי בדורות המאוחרים:

 

עשרת הדברים המנויים אינם צורך עבודת האדם[20], כי אין הם נזקקים לתיקון על־ידו, שהרי הקדוש־ברוך־הוא בראם מלכתחילה “מתוקנים” ומושלמים[21]. ולכן הם נבראו בסמוך לשבת, שהיא זמן של תענוג ומנוחה מעמל.

 

עבודת ה’ על ידי האדם בשבת, איננה עבודה של תיקון וזיכוך עניני העולם של ששת ימי בראשית[22], אלא עבודה בתוך הקדושה, עלייה מדרגה לדרגה, עבודה מתוך תענוג וללא עמל[23].

 

 

ד. דברים הנעלים מדי או הפחותים מדי אמם נכללים ב”סעודה”

 

כשם שעשרת הדברים הנ”ל אינם חלק מ”סעודתו” – עבודתו של האדם – כי הם, כשלעצמם, נעלים משאר הנבראים, ואין אצלם צורך של “לעשות ולתקן” באמצעות עבודת האדם,

 

כך ישנם, מצד שני, דנרים שאינם “מוכנים” לעבודת האדם, כי הם פחותים מן הנבראים של ששת ימי בראשית, ואין האדם מסוגל לתקנם על ידי עבודה רגילה. כדי לתקן אותם אין די בעבודה של “וחי בהם”[24], אלא יש צורך בעבודה של מסירות נפש, “בכל מאדך, מעל למגבלות הטבעיות של האדם.

 

גם דברים אלו אינם חלק מ”סעודתו” – עבודתו של האדם, כי עבודתו של האדם, כפי שנקבעה מלכתחילה למעלה, היא באופן של “וחי בהם”, עבודה מתוך סדר והדרגה[25].

 

דבר זה רמוז בשם “אדם”, שהאותיות א’, ד’, ם’, מורות, כידוע[26], על צורתו המסודרת של האדם (ראש גוף ורגל; מחשבה, דיבור ומעשה) – עבודה מסודרת. בעוד אשר בעבודה מסוג של “בכל מאודך” הופכים את צירוף האותיות “אדם”, ומגיעים לידי “מאד”, מעל להגבלות[27].

 

 

ה. ההסבר לבריאת המזיקין בערב שבת

 

ואת זאת מוסיפה הדעה של “יש אומרים אף המזיקין ואף צבת…”:

 

“מזיקין” אינם דבר שאפשרי בהם תיקון על ידי עבודת האדם – הם נבראו עקב חטא האדם[28], ועבודתו היא לבטל את מציאותם לגמרי.

 

אמנם, התכלית היא שיהפכו אותם לטוב, כלשון חז”ל[29] “משביתן שלא יזיקו” – שישארו קיימים, אך לא יזיקו – אבל אין זה תיקון בהם עצמם, על־ידי גילוי הטוב שבם, שהרי כל מציאותם היא היותם מזיקין, אלא גורמים לחידוש בהם[30], הם נעשים (כמו) מציאות חדשה, אשר לא היתה לפני כן[31].

 

ולפיכך נבראו המזיקין בערב שבת בין השמשות:

 

המזיקין נבראו מלמעלה, באופן שתכליתם היא הפיכתם לטוב. אך חידוש זה בהם (“שלא יזיקו”) איננו נעשה לפי הטבע שבעולם, ששת ימי בראשית, אלא מצד הכח של שבת[32], הנעלה מהגבלות העולם.

 

ולכן גם עבודה זו אינה חלק מ”סעודתו” של האדם[33], כי תיקון המזיקין נעשה על ידי יציאת האדם ממגבלותיו הטבעיים[34].

 

 

ו. תכלית הצבת – יצירת צבת אחרת

 

על כך מוסיפה הדעה של “יש אומרים” גם “ואף צבת…”: מסיבה דומה, כמזיקין, גם ה”צבת” נבראה בערב שבת בין השמשות, אם כי לא בדיוק, ולכן נאמר “ואף צבת…”. ההסבר לכך הוא, כיוון ש”צבת בצבת עשויה”, כדלהלן:

 

הביטוי “צבת בצבת עשויה” מביע, שמטרת בריאת הצבת הראשונה היא אך ורק למען יצירת צבת שניה. כל הנבראים של ששת ימי בראשית, וגם תוצרתם, נבראו עם כוונה מיוחדת בהם עצמם, כשלעצמם. ואילו בריאת הצבת הראשונה היתה ללא מטרה בה עצמה, אלא למען “צבת בצבת עשויה”, כדי שאדם הראשון יוכל ליצור באמצעותה צבת אחרת.

 

כל ענין בעולם נמצא בתורה[35]. הענין של “צבת בצבת עשויה” בתורה, הוא ענין של הכשר מצוה.

 

פעולת ההכשר איננה מצוה כשלעצמה. אלא אמצעי לקיום המצוה בדבר אחר. לדוגמא[36]: כורתים עצים כדי לעשותם פחמים לצורך הכנת ברזל לאיזמל למילה. בעצים עצמם אין נעשית מצוה, אלא הם הכשרה להכשרה וכו’ עד לקיום מצות מילה.

 

וכיוון שכריתת העצים וכדומה היא הכשרה בלבד, צריך להיות, לכאורה, שהם עצמם לא יהיו כלי לקדושה. באמצעותם בלבד לא יורדת ושוכנת אלוקות, ואי־אפשר אפילו לומר, שהם “מלובשים” במצוה – כשם שאומרים על אכילה של יהודי לשם שמים, הנעשית כדי “לעבוד ה’ בכה אכילה ההיא”[37], שהחיות הנובעת ממאכל זה “מתלבשת” “בתיבות התורה והתפילה”37, הנאמרות “בכח האכילה ההיא” – אלא המטרה שלהם מתבצעת רק כאשר דבר אחר נעשה כלי לקדושה ולמצוה[38].

 

 

ז. גם ב”הכשר מצוה” יש קדושה

 

וזהו החידוש במשנה, ש”אף צבת בצבת עשויה”: גם ה”צבת, שנבראה רק כדי שיכלו ליצור באמצעותה צבת אחרת – גם ביצירתה התעסק הקדוש־ברוך־הוא בעצמו (“מהותו ועצמותו של המאציל ברוך־הוא”)[39].

 

וכיוון שהיא מעשה ידי הקדוש־ברוך־הוא, אין לומר, שכל מטרתה היא למען דבר אחר, ולאחר השימוש בה לצורך צבת אחרת כבר אין מטרה למציאותה, אלא שבכך היא זוכה גם לחשיבות ולתכלית כשלעצמה[40].

 

הסיבה לכך שכן הוא הדבר בגשמיות, היא מפני שכך הוא בתורה: אמנם מצד עבודה מסודרת ומדורגת, עבודה שלפי טעם ודעת, אין להכשר מצוה חשיבות עצמאית, אך בכל זאת, מצד רצון העליון[41], רצונו של הקדוש־ברוך־הוא עצמו הנמצא בכך, אין הבדל[42] בין המצוה עצמה לבין הכשר מצוה[43].

 

לכן, כאשר יהודי בטל כלפי רצון הקדוש־ברוך־הוא, אין לגביו הבדל במה מתבטא רצון זה, כפי שאומר אדמו”ר הזקן[44], שאף “אילו נצטווה לחטוב עצים”, הוא היה מקיים זאת באותה התלהבות.

 

ולכן קשורה גם עבודה זו לערב שבת בין השמשות, כי זאת עבודה הנעלית מהעבודה המסודרת והמדורגת של צורת “אדם”. ומכך נובעת ההשפעה גם לגבי נבראים גשמיים, שבריאת הצבת היתה בערב שבת בין השמשות[45].

 

 

ח. ההוראה: חשיבות ההכנה למצוה

 

וההוראה הנלמדת מכך לגבי “מילי דחסידותא” היא עד כמה חשובה התעסקותו של יהודי גם בענינים שהם “לא יותר” מאשר הכשר מצוה. ומעשה רב:

 

בגמרא[46] מסופר על “גדולים מעשי חייא”, שהוא עצמו התמסר לא רק לעצם הלימוד עם ילדים יהודיים, אלא הוא עצמו ביצע את כל ההכנות ואת ההכנות להכנות לצורך לימוד התורה – הוא עצמו גידל פשתן, הכין ממנו רשתות, צד צבאים, הכין קלף, וכתב “חמשה חומשי” בשביל הילדים.

 

ולכאורה, תמוה מאד: מדוע היה צריך רבי חייא בעצמו לעשות כל זאת? כלום לא יכול היה להטיל עבודות אלו על אחד מתלמידיו או עבדיו, כדי לא להעסיק בהן “יושב אוהל”?

 

אלא עקב התבטלותו המוחלטת כלפי רצון הקדוש־ברוך־הוא, יש בו אותה התמסרות, אותה התלהבות, לענינים שהם “הכשר” ו”הכשר להכשר”‘ בדיוק כבמצוה עצמה.

 

(משיחת ש”פ בהו”ב ה’תשל”ז)

 

 

מקורות והערות


[1]משנה ו.

[2]כן הוא גירסת אדה”ז בסידורו. ובמשניות לפנינו “מזיקין” נמנה בדברי הי”א שלפנ”ז. וראה כמה גירסאות במפרשי המשנה, ברייתות דפסחים (נד, א) ועוד. ואכ”מ.

[3]שם. וראה גם רש”י, רע”ב (ועוד) למשנה כאן.

[4]בפסחים שם נדחה זה כי “אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה .. ברי’ בידי אדם”. וראה לקמן הערה 6.

[5]דרך חיים (למהר”ל). וראה רמב”ם: המובא במדרש שמואל ועוד כאן.

[6]כמו שהקשה בפרקי משה (להר”מ אלמושנינו) כאן.ויש להוסיף בהקושיא, ע”פ מסקנת הגמ’ (פסחים שם) ד”אפשר יעשנה בדפוס כו'” – שהרי דוחק לומר שפליגי במציאות, ובפרט שמעשים בכ”י שעושים כלים בדפוס כו’ – ועכצ”ל, דזה שסתם במשנה כאן (ועד”ז בתוספתא וירושלמי סוף עירובין. תוספתא חגיגה ספ”א) “צבת בצבת עשוי'”, הוא (לא מפני שמוכרח להיות כן, כ”א) מפני שיש כוונה בזה שצבת הא’ היא בריאה בידי שמים (שמצד תוכן זה נבראה בערב שבת ביה”ש), כדלקמן בפנים סעיף ז.

[7]לח, א וברש”י.

[8]אבל ראה לקמן בפנים סעיף ג.

[9]כמו שהקשה בפרקי משה כאן.

[10]ודוחק לומר שזהו מפני שרצה לבאר הטעם שהוצרך הקב”ה לברוא הצבת (בידי שמים) – כי: א) בלאה”כ אין זה טעם לבריאתה בערב שבת ביה”ש (כנ”ל ס”א), שזהו העיקר כאן. ב) לא הו”ל להשמיט העיקר (ע”ד צבת הא’ שנבראה בידי שמים) ולהזכיר רק הצבת העשוי’ בצבת. ג) אם בברייתא דפסחים במשנה שהיא “דבר קצר” (רמב”ם בהקדמתו לפיה”מ).

[11]שם.

[12]כמו שהקשה בדרך חיים כאן (ולכן גרים “וי”א אף צבת כו'”). וראה מד”ש כאן (בסופו).

[13]ראה ב”ק ל, א.

[14]מדרש שמואל כאן. וראה גם מאירי כאן.

[15]ב”ר פי”א, ו וברש”י לשם.

[16]בראשית ב, ג.

[17]“סעודה” (ועד”ז “יאכל” שברש”י שם) במובנו הרחב, שכולל כל צרכי האדם (ראה גמ’ שם: וכל צורכי עולם), והרי עבודת האדם היא עיקר צרכיו, מכיון שזוהי תכלית בריאתו.

[18]ראה סנהדרין לז, א. לח, א.

[19]יבמות סא, רע”א. וש”נ. וראה לקו”ת נצבים מז, ב.

[20]להעיר גם מאוה”ת דרושים לש”ש (ע’ א’תקמ) שהעשרה דברים שנבראו בע”ש ביה”ש שייכים למלאכת הרשעים או מלאכת הצדיקים (ב”ר ספי”א). אבל ראה ד”ה טוב טעם תש”ג (פט”ו).

[21]ראה יומא (עה, א) בנוגע המן, שלצדיקים הי’ לחם אפוי. ולא הי’ בו פסולת (שם, ב). וראה תו”א פט, א־ב. לקו”ש [המתורגם] ח”ד ע’ 17 ואילך (וש”נ). ועוד.

[22]להעיר מהמבואר בכ”מ (פע”ח הקדמה לש’ השבת. ובכ”מ) שבשבת הוא עליית העולמות. ועיין סה”מ להצ”צ סוף מצות לא תבערו אש.

[23]ראה בכ”ז לקו”ת בלק עב, א ואילך. ובכ”מ.

[24]אחרי יח, ה. סנה’ עד, א.

[25]וכמו שהוא בפשטות, שבששת ימי החול (שאז הוא זמן העבודה דבירור וזיכוך עניני העולם כנ”ל), האדם מלובש בעניני העולם, ואינו שייך (כ”כ) ליציאה מהגבלות הטבעיות שלו (משא”כ בשבת, ששובת מעניני עולם כו’).

[26]לקו”ת בהעלותך לא, ג. וראה המשך וככה תרל”ז פרק כ. ועוד.

[27]המשך וככה שם. ועוד.

[28]ראה נחלת אבות כאן (בסופו). רמב”ן בחוקותי כו, ו (לענין חיות רעות). וראה פרקי משה כאן: שמציאותם הוא מציאות הכחניות אל הרע כו’.

[29]תו”כ לבחוקותי שם. וראה אוה”ת (יהל אור) להצ”צ עה”פ (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת (ובמילואים שם). המשך מים רבים תרל”ו פקס”א ואילך. לקו”ש ח”ז שיחה א’ לפ’ בחוקותי (וראה שם ע’ 207). לעיל ע’ 64 ואילך.

[30]להעיר מלקו”ש [המתורגם] ח”ו ע’ 23 ואילך (ועוד) – לענין כללות העבודה של ביטול הסט”א שבעולם.

[31]אף שלפני החטא לא הזיקו (כנ”ל מרמב”ן) – מ”מ אי”ז דומה ל”משביתן שלא יזיקו” דלעת”ל וראה לקו”ש [המתורגם] ח”ז ע’ 205 הערה 29.

[32]ראה תו”כ שם: “וכה”א מזמור שיר ליום השבת – למשבית מזיקים מן העולם”. וראה יהל אור והמשך מים רבים שם השייכות לענין השבת. ולהעיר מהשייכות בין שבת לתשובה (שע”י זדונות נעשות לו כזכיות – יומא פו, ב) – אגה”ת ספ”י. לקו”ת לש”ש סו, ג. ובכ”מ. וראה ב”ר ספכ”ב וסיפה תואר שם.

[33]נוסף לזה שאין שייך לומר ע”ז שהוא “מוכן” להאדם מכיון שכל מציאות המזיקין נתחדשה ע”י חטא האדם כנ”ל* – הנה גם עצם תנועת העבודה אינה מ”סעודתו”, כבפנים.*) להעיר גם מנחלת אבות (ועד”ז בלחם שמים להיעב”ץ) כאן, שהעשרה דברים “מתיחסים לחטא אדם וחוה”, ולכן נבראו רק לאחרי שסרח כו’, ע”ש.

[34]ראה בארוכה לקו”ש חי”ב (ע’ 74 ואילך) שענין ההתחדשות (בהעמדה של אתהפכא כו’) הוא מצד כח העצמות שבנש”י, מכיון שישראל וקוב”ה כולא חד, ע”ש.

[35]ראה ב”ר בתחלתה. זח”ב קסא, א־ב.

[36]שבת קל, א וברש”י שם.

[37]לשון התניא רפ”ח. וראה שם פ”ז; פל”ו (מז, א).

[38]וזהו ההשוואה ל”מזיקין” (נוסף על ההשוואה בעבודת האדם בהם, כדלקמן בפנים) – שמציאותם אא”פ להעשות כלים לקדושה, ונמצא שאין תכלית בהם גופא (כי אם שע”י נעשית מציאות אחרת וחדשה שאינה מזיק).

[39]אגה”ק סי’ כ (קל, סע”א ואילך).

[40]ראה כמה דוגמאות לזה ע”ד ההלכה בצפע”נ להרוגוצ’ובי (עה”ת ר”פ מסעי. מהד”ת נא, ג. ועוד). וראה לקו”ש חי”ד ע’ 39. ובארוכה – לעיל ע’ 200.

[41]להעיר מדעת ר”א הגדול (שבת קל, א) שגם כריתת עצים הנ”ל דוחה שבת כמו שהמצוה עצמה.

[42]והחילוקים שביניהם הם רק מצד ענין הפרטי שבמצוות (ראה לקו”ת שבהערה 44, ועוד). וראה לעיל שם (ע’ 202), שמטעם זה, בתשובה – שהיא “במקום” ענין הכללי של המצות (ועבירות), שהרי ענינה “שיגמור בלבו .. לבל .. יעבור עוד מצות המלך כו'” (אגה”ת פ”א) – גם הזדונות (שהביאו וגרמו להתשובה מאהבה רבה – “הכשר”) נעשו זכיות, ע”ש.

[43]להעיר מלקו”ד (ח”ד ע’ 1540) שמצד רצון העליון שהמצוות, גם הידור מצוה הוא מעצם המצוה (ראה לקו”ש [המתורגם] ח”ג ע’ 213 הערה 7).

[44]לקו”ת שלח מ, א. וראה המשך תרס”ו ס”ע שם ואילך.

[45]אף שמצד עצם בריאת הצבת הי’ אפ”ל בידי אדם, כנ”ל הערה 6.

[46]כתובות קג, ב. ב”מ פה, ב.

 

פרסום תגובה חדשה

test email