כיפורים הוא כפורים

חג הפורים, שאינו יום טוב מן התורה אלא מדרבנן, ואינו נאסר במלאכה, דווקא חג זה התקבל באהדה אצל הילדים, וכן בכל תפוצות ישראל. ולא עוד, אלא שכל המועדים יהיו בטלים לעתיד לבוא, חוץ מפורים. שנאמר: "וזכרם לא יסוף מזרעם".

חז"ל מתייחסים אל חג זה בכובד ראש עצום. עד שיום הכיפורים – שהוא היום האחד בשנה, שיש בו חמש תפילות כנגד חמשת חלקי הנפש (נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה), היום שבו האדם הנעלה – הכהן הגדול, נכנס למקום הנעלה – קודש הקודשים, ביום הנעלה יום הכיפורים, שעליו נאמר[1]: "ה' ישעי", ומסביר ר' לוי יצחק, אביו של הרבי, שש"ע נהורין (שלוש מאות ושבעים אורות) מאירים ביום זה, על מנת לבקש על עם ישראל ־ יום נעלה זה נקרא שמו "יום הכיפורים", שהוא כמו פורים!

בדוגמת אם האומרת לבתה, אני מעוניינת שתקני בגד צנוע, כמו של רבקה. מכאן שרבקה היא סמל ודוגמא לעניין. כלומר, היום הנעלה והמודל לחיקוי הוא פורים, בו יש חיוב של משתה ושמחה, של "עד דלא ידע", ואילו יום הכיפורים, שרובו של יום נמצאים בבית הכנסת באווירה מרוממת, הוא רק כמו פורים. ונדרש לבאר מהי מהותו של יום הפורים?

סיפור כה יפה[2]

פעם נסע כ"ק אדמו"ר האמצעי בשליחות אביו אדמו"ר הזקן לעיר ארשא, והתעכב במקום גם ביום הפורים. לאחר קריאת המגילה העמידו במקום קערה שבתוכה שמו השומעים את נדבתם עבור בעל הקריאה. הסכום שנתנו כל השומעים לא הגיע לכלל רובל אחד, ואילו אדמו"ר האמצעי נתן חמישה רובלים.

אמר בעל הקריאה לאדמו"ר האמצעי, שלדעתו לא מגיע לו סכום כה גדול. אמר לו אדמו"ר האמצעי: מגיע לך. מעולם לא שמעתי סיפור כה יפה ונפלא.

אמר על כך המשפיע ר' גרונם: כל ימיו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, שמע את קריאת המגילה מאביו, ובכל פסוק שמע את העניינים כפי שהם למעלה, ואילו מבעל הקריאה הזה שמע אדמו"ר האמצעי את סיפור המגילה כפשוטו.

אכן, ניתן לראות אצל אדמו"ר הזקן, שענייני המגילה היו אצלו ענייני מעלה!

הצדיק רבי ברוך ממז'יבוז', התנגד לשיטה של הפצת החסידות בגילוי, באחד הויכוחים טען רבי ברוך כלפי אדמו"ר הזקן: "איך ייתכן שאני מדבר אתך כבר שעה תמימה, ועדיין לא הזכרת את שמו של הקב"ה אפילו פעם אחת?

באותה שעה דיברו שני הצדיקים על אודות הצאר הרוסי. תשובתו של אדמו"ר הזקן הייתה: "גם במגילת אסתר לא מוזכר שמו של הקב"ה אפילו פעם אחת, אבל הגמרא אומרת, שבכל מקום שכתוב במגילה: "המלך" – הכוונה   היא ל"מלכו של עולם'". ואדמו"ר הזקן הסביר לו שכל הדיבורים שלו על מלך רוסיה, על הצאר, מכוונים בעצם ובפנימיות אל הקב"ה, "מלכו של עולם".

נמצינו למדים, שכל ענייני החג הם עניינים טמירים ונעלים!

ניסים בתקופות השונות

ניתן אכן לראות, שניסים רבים נעשו ביום עצום זה, בנוסף לנס פורים הגדול, ש"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"[3].

לדוגמא, בפורים תשי"ג. בהתוועדות פורים, שנמשכה שעות ארוכות בהן אמר הרבי אחת עשרה שיחות קודש, בשעות הקטנות של הלילה פני הרבי נעשו חיוורות ורציניות. חשבו שהרבי עומד לומר מאמר נוסף, ולפתע הפתיע הרבי בסיפור:

"בתקופת המהפכה ברוסיה לאחר מפלתו של הצאר, הורה כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע לחסידים שישתתפו בבחירות שנערכו במדינה. לאור זאת, הגיע למקום שבו התקיימו הבחירות גם אחד החסידים שהיה מופשט לגמרי מהוויות העולם, ולא ידע כלל מה מתרחש במדינה. הוא הגיע בפשטות גמורה רק כדי לקיים את ההוראה של הרבי. מובן שהוא עשה זאת לאחר טבילה במקווה וחגירת אבנט, כראוי לקיום הוראה של הרבי.

לאחר שעשה מה שצריך לעשות בשביל הבחירות, כפי שהורו לו חבריו – ראה אנשים עומדים ומכריזים: "הו־רה", ועמד גם הוא והכריז "הוא־רע, הוא־רע, הוא־רע"…"

בספרו זאת, תאר הרבי איך עשה בדיוק אותו חסיד – הוא עצם את עיניו, הרים את שתי ידיו יחד כלפי מעלה והכריז "הוא־רע, הוא־רע, הוא־רע"! אחר כך הסתובב הרבי לימינו וסיפר שוב את כל הסיפור, כששוב עוצם את עיניו הקדושות, מניף את שתי ידיו ביחד כלפי מעלה והכריז: "הוא־רע, הוא־רע, הוא־רע".

אחר כך הסתובב הרבי לצד שמאלו וחזר על הסיפור, וכן הסתובב הרבי לאחוריו, לעבר זקני החסידים שישבו שם, ושוב סיפר את הסיפור, ושוב הראה בדיוק איך עשה החסיד… והכול מתוך דביקות, כשפניו הקדושות יוקדות באש קודש!

ציבור החסידים היה נסער ונרגש, הם הבינו שיש דברים נסתרים ונעלמים. ואז, מתוך התעוררות גדולה, קמו כולם על רגליהם והכריזו יחד בהתרגשות שלוש פעמים: "הוא־רע, הוא־רע, הוא־רע"!

לאחר מספר ימים נודע, שסטאלין, שהייתה לו תכנית שטנית בקשר לשלושה מליון יהודים, ושהוא עצמו, כשליט עליון של ברית המועצות, הרג כעשרים מליון איש, התפגר באותו הפורים! יש אומרים משבץ או התקפה של טירוף, ויש אומרים שראשי הממשל שחששו לחייהם הרעילו אותו או לגירסה אחרת ירו בו. הארוע תאם את השעה בה הרבי בניו יורק פעל לביטול רוע הגזירה!

כמו כן סאדאם חוטיין, שליט עירק, שהיה אחראי על כל ייצור ושיגור הנשק הלא קונבנציונלי, וממשלת ארצות הברית הרבתה לחפשו, נתלה ביום הפורים.

גם מלחמת המפרץ, המלחמה בה הרבי הרגיע את הקהל, ואכן בניסים לא היה מי שנפגע מהטילים, נסתיימה ביום הפורים, כפי שחזה זאת הרבי[4]. ועוד ניטים רבים ארעו במקומות שונים על פני תבל בימי הפורים במשך השנים.

יום של התעוררות

ניתן גם לראות, שבעלי תשובה רבים החלו את דרכם בעקבות שמחת פורים. אחת מהם סיפרה, ששמיעת המגילה עם ביאורים חסידיים, היא זו שהיוותה את ההתרגשות הראשונית מהיהדות, אלא, שליום המחרת העניין נשכח. רק לאחר שהתקרבה, נזכרה בערגה באותה התפעמות ראשונית של פורים.

גם השיכורים של ליובאוויטש עוררו להתקרב לחב"ד – הרב סלבטיצקי מספר על ההתרגשות שאחזה בו לראות את ההבדל בין השיכורים של "תומכי תמימים" שכל רצונם הוא לראות אלוקות, להתקשר אל הרבי, לגלות משיח בעולם, בעוד האחרים מתוך שכרות שרו שירים מהרדיו וכדומה.

גם אבי הרב ישראל צבי הלוי הבר סיפר בזכרונותיו[5]:

"לאחר שערכנו 'שמחת פורים' בישיבת 'תורה ויראה' בירושלים, בה למדתי. היות ובגלל גילי הצעיר לא הייתה כיתה מתאימה בישיבת 'תורת אמת', למדתי שנתיים וחצי בישיבה של ה'קנאים'. הלכתי עם כמה מחבריי להתוועדות של ר' אלתר שמחוביץ ב'תורת אמת'. נעמדתי ליד אחי שמחה בונים, ור' אלתר תיכף הכיר בי ואמר לאחי 'צריך לקרב אותו' – דבר שעשה עלי רושם רב.

"אז ראיתי מה ההבדל בין שמחת פורים במקומות שונים, לבין שמחה של חסידים. הייתי שם עד שעה מאוחרת ועדיין לא נגמרה ההתוועדות. אחר כך סיפרו לי, שלאחר מכן ר' אלתר קם, והמשיך לרקוד עוד כמה שעות".

בהשפעת שמחת פורים, בתחילת ה'זמן' הבא, אייר תרח"צ, עבר אבי, ר' ישראל צבי ללמוד בישיבת 'תורת אמת', ואחיו ר' שמחה בונים שכנע את חברו מנוער, מלודז', שלמד בישיבת דושינסקי לעבור ללמוד גם הוא בישיבת חב"ד. וב"ה שהקימו משפחות חב"דיות לתפארת.

כוח של מסירות נפש

מכאן, שיום הפורים הוא יום נעלה ביותר. הכוח לכך ניתן מהיהודים בתקופתם של מרדכי ואסתר, שעמדו במשך שנה שלמה במסירות נפש לשמור על יהדותם. שהרי הגזירה הייתה מפסח עד פורים בשנה הבאה, וכל זמן זה חששו היהודים על נפשם, והיה בידם לעשות עניין פשוט ביותר, להצהיר שאינם יהודים. אף על פי כן מעיד הכתוב, שלא היה אחד שעשה זאת, שהרי יהודים נקראים אלו שכופרים בעבודה זרה.

כיון שיום זה הוא כל כך נעלה, נשאלת השאלה, אילו כוחות ניתן לשאוב מיום זה? חוץ מלהיות שקועים בעשייה החיובית של משתה ושמחה, מקרא מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, רצוננו לצאת גם עם מסר, ולשאוב כוחות מחג נפלא זה לכל השנה.

נתבונן במאורע מתמיה מיוחד שארע בפורים, לאור שיחותיו של הרבי, ונשאב כוחות מימים אלו.

סעודת פורים של רבה ור' זירא[6]

מסופר בגמרא[7]:

"מיחייב איניש לבסומי (להשתכר ביין) בפורים, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ובהמשך: "רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי (ביחד), איבסום (נשתכרו), קם רבה שחטי' לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחי' (התפלל עליו והחיהו). לשנה (הבאה) אמר לו: ניתי מר ונעבוד סעודת פורים בהדי הדדי (יבוא מר ונסעוד ביחד סעודת פורים), אמר לי': לא בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא (לא בכל זמן מתרחש נס)".

סיפור זה אינו מובן, אומר הרבי, האם ניתן לומר, שרבה קם ושחט בגשמיות את ר' זירא, אלא שהחיה אותו למחרת? כיצד נכשל רבה באיסור החמור של שפיכת דמים ר"ל? רבים מהמפרשים דנים בנושא. יש מפרשים[8] הטוענים שלא הייתה כאן שחיטה ממש, אלא שהשתייה המרובה של ר' זירא גרמה לו ל"כעין שחיטה", עד שחלה ונטה למות. יש האומרים[9] שהייתה כאן אחיזת עיניים, עד שהתפעל מכך ר' זירא ונתעלף מרוב דאגה.

בתשובות החתם סופר מבאר שרבה היה במזל מאדים, ולכן נכשל בהריגה, אך היעב"ץ לא מקבל זאת, כי גם מי שנולד במזל מאדים, הרי יש לו בחירה, ולא ניתן לומר שכטוב לבו של רבה ביין שחט בפשטות.

כן בלתי ניתן להבנה, כיצד לא ביקש רבה מחילה מר' זירא, אלא להיפך, עוד הזמינו לשנה הבאה. ויתירה מזו, גם ר' זירא רצה זאת, אלא חשש שלא בכל עת נעשה נס.

יש המפרשים, שגמרא זו היא רק כמשל ולא היה פה מעשה כלל. כמו מספר סיפורים עם רבה בר בר חנה, שהיו משלים ורמזים לעניינים רוחניים. אך לא ניתן לפרש כך, היות וגמרא זו הובאה בהמשך תוך סיוע ודוגמא מעשית לפסק הלכה שבגמרא: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", שרבה ור' זירא קיימו את החיוב בפועל. ולפי זה המעשה אכן היה בפועל ממש.

ומוכרחים לומר, שאכן המעשה היה כפשוטו – שרבה שחט את ר' זירא בסעודת פורים לאחר שהשתכרו, אך לא היה במעשה זה אפילו סרך של שפיכות דמים חס ושלום.

הביאור החסידי לעניין זה

ניתן לבאר פרדוקס זה, על ידי התבוננות במעשה נדב ואביהוא עליהם נאמר[10]: "בקרובי אקדש". הם היו צדיקים ומתו מפני גודל תשוקתם להתקרב להקב"ה, שלא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות ערבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשם מהם[11], ובלשון הכתוב[12]: "בקרבתם לפני ה' וימותו". היינו, שסיבת מיתתם היא "קרבתם לפני ה'". כלומר, שתיית היין שלהם הייתה קשורה עם גילוי יין שבתורה (סודות ורזין דתורה), כי ברבות השמחה יתחזק הכוח השכלי שיש בנפש, ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חכמה – נכנס יין יצא סוד. שעל ידי משתה היין יצא דברי תורה הנקראת סוד.

כך אומר הרבי, ניתן לבאר את סיפורם של רבה ור' זירא, שרבה גילה סודות התורה עד שר' זירא הגיע למצב של כלות הנפש כפשוטו. אמנם שניהם השתכרו, אך רק לר' זירא גרם העניין לכלות הנפש ממש. כמרומז בשמותיהם: רבה – מורה על גדלות, ולכן אף שנאמר "קם רבה" – עלייה גדולה ביותר גם לגבי דרגתו, בכל אופן יכול היה להכיל את עוצם גילוי האלוקות. ואילו ר' זירא – מורה על קטנות, מל' זעירא, ולכן גילוי הסודות האלוקיים גרם אצלו לכלות הנפש עד שנפרדה נשמתו כפשוטו מגופו. וזהו שנאמר: "רבה שחטי' לר' זירא", שחט מלשון משך. שהעלה אותו לדרגות גבוהות שלא כערכו עד כלות הנפש.

כל זה היה רק עניין עראי – במשך יום הפורים, שאז יש את החיוב של "לבסומי עד דלא ידע", אך "למחר" – החיה אותו, בהתאם לכוונה האלוקית של: "נכנס בשלום (לפרדס) ויצא בשלום (נשמות בגוף)". ולכן לשנה הבאה רצו שוב להגיע לדרגות עליונות כאלה.

באור נפלא ומרומם זה של הרבי, שופך אור חדש הן על הגמרא והן על מהותו של יום – יום הפורים.

מהותו של יום הפורים

יום הפורים הוא יום נעלה ביותר, וניתנים בו כוחות נעלים ביותר, כמו ששאבו רבה ור' זירא. אמנם מדובר בדרגות גבוהות, אך ניתן לראות סיפורים מעין אלו גם בדורות מאוחרים יותר.

בתקופת אדמו"ר הזקן: כאשר אדמו"ר הזקן הגיע אל הרב המגיד, סוכם שהוא ור' אברהם ה"מלאך" ילמדו יחדיו. אדמו"ר הזקן ילמד את ר' אברהם נגלה, ור' אברהם ילמד אותו חסידות. פעם אחת ראה ר' אברהם המלאך את אדמו"ר הזקן אוכל כריך עם חמאה (א בייגל מיס פוסער) אחר שלמדו עניין מאוד נעלה. שאלו – הייתכן?! וענה, שהרגיש צורך לאכול, כדי שלא יגיע ל"כלות הנפש".

בתקופת אדמו"ר הרש"ב: אדמו"ר הריי"צ סיפר שפעם נסע עם אביו, אדמו"ר הרש"ב, לווינה. ובהיותם שם ראה את אביו יושב בחדרו באופן שעיניו פתוחות ואינו מבחין בנעשה סביבו. כך ישב שקוע שעות אחדות. לאחר שהתעורר, לא ידע באיזה יום ובאיזה מקום נמצאים הם (יש אומרים, שענייני החסידות שהתבונן אז היו היסוד להמשך תער"ב) – היה זה "כלות הנפש"!

בדומה מצינו בדורנו אצל אדמו"ר ממודז'יץ. הוא היה אמור לעבור ניתוח, והרופאים אמרו שלא יודעים אם יוכל לשאת זאת. אמר להם שימתינו עד שיכנס ב"פנימיות" הניגון, שכוחו היה גדול בנגינה, ומרוב דביקות במתיקות והתענוג שבניגון, לא ירגיש כלל מה שנעשה. וכך היה, ועבר הניתוח בשלום.

ידוע, שכאשר הרבי היה אומר מאמר, על פניו היה ניכר שהוא נמצא בעולמות עליונים. בזמן זה החזיק ממחטה בידו, על מנת שלא יהיה רק באופן של "נכנס בשלום", אלא שיהיה באופן של"ויצא בשלום"!

לצאת מעצמך

מכאן למד הרבי שגם בדורותינו שייך שיהודי יתעמק בעניין שמתענג ממנו ביותר, עד שלא ירגיש כלל במתרחש עמו. כי אם מדובר במספר דורות, מובן שמשהו שייך גם לנו. בפורים ניתן הכוח לכל אחד ואחת מישראל להגיע לדרגות גבוהות של "עד דלא ידע" – לצאת מעצמנו, ויחד עם זאת להמשיך לתפקד כראוי כאן בעולם!

הדבר יכול להתבטא גם בכך, שפעמים רבות עולים בנו מחשבות ורגשות שמטרידים אותנו ולא מניחים לנו לפעול כנדרש, וגוזלים מאיתנו זמן יקר. העבודה שלנו היא "לצאת מעצמנו" – לנטרל את הרגשות השליליים הללו. זאת נוכל לעשות על ידי שנזהה אותם – רגש של כעס / תסכול / קנאה / חוסר פרגון / ייאוש / עלבון / פחד/ התנשאות וכו', ולא ניתן להם מקום!

המן – חוצפה וגסות הרוח

רגשות ומחשבות אלו, הם ה"המן" שבכל דור. נתבונן ונראה, שהמן עלה לגדולה עד כדי כך ש"כל השרים כורעים ומשתחווים להמן". ובכל אופן דבר אחד טורד את מנוחתו ולא נותן לו מנוח, שיש אדם אחד שאינו נכנע כלפיו: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". המן הוא מזרע עמלק, וזו המלחמה המתמדת שלנו, למחות את קליפת עמלק, שעניינה הוא "חוצפה וגסות". כמו שמבואר[13]:

"והנה בחינת עמלק מלחמה לה' מדור דור. מפני שכל העכו"ם הם בחינת קליפה ומידות רעות, כמו שנאמר: החתי והאמורי והפריזי כו', והם בעצמן בטלים מפני הקדושה כיתרון האור מפני החושך ונקל לפטור מהם. אך החוצפה והגסות של כל מידה רעה, הוא בחינת עמלק, ומלחמה לה' מדור דור, כי חוצפה היא מלכותא בלא תגא. כי כל המידות שורשם ומקורם מן הגוף הנקרא משכא דחויא ויכול להתהוות בכל אחד, אך החוצפה והגסות מאין הוא בא לכל אחד ואחד, הוא מה שנאמר מחשבת המן אשר חשב על היהודים, דהיינו שיש היכלות הקליפות הנקרא בבחינת המן והוא משפיע מחשבות לגסות הרוח וחוצפה".

יש להלחם עם ה'המן' שבקרבנו – עם החוצפה וגסות הרוח, שלא נותנת לנו את הביטול כלפי התפקיד הניתן לנו עלי אדמות. שלמה המלך אמר: "החכם עיניו בראשו", מה החידוש? שואל הזוהר. ועונה, שהכוונה היא שעיניו בשכינה ששורה על ראשו, והגוף מהווה את הפתילה, אך יש ליצוק את השמן על מנת לחבר בין אש השכינה לבין גוף הפתילה. ובלשון התניא[14]: "וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא על ידי מעשים טובים דווקא".

הסיבה לכך שדווקא המעשים הטובים מהווים את השמן לחבר את אור השכינה אל הגוף, היא, כי המצוות הן מבחינת פנימיות רצונו יתברך ובטלים אליו ומיוחדים עמו ממש. הן נהפכות ומתמזגות ברצון העליון, כמו השמן שנהפך ומתמזג באור האש. מה מפריע ומעכב את קיום הייעוד? היפך הביטול והשראת השכינה הוא קליפת המן – חוצפה וגסות!

איך ניתן להתמודד עם "המן הרע הזה"?

יש לזהות את מקור ההתנשאות: לא מתאים לי לעשות פעולה מסוימת, לא עכשיו, מפריע לי שהשני מצליח ממני, מפריע לי שהשני לא מעריך אותי כראוי. קליפת המן חוגגת. הפתרונות שבחג הפורים אנו שואבים את הכוח לכך, הם:

• לצאת מעצמך – "ונהפוך הוא", להיות מרוכזים בתפקיד. לא ב"אני" שלי, אלא, ב"אין עוד מלבדו", שהכוח לכך ניתן בפורים.

• לדעת שיש לך כוחות – כאשר המצב הוא כמהות השם "אסתר" – הסתרת פנים. הכוחות הפנימיים, שעניינם הוא מילוי התפקיד, גילוי האור בעולם – מוסתרים. יש לדעת שהם קיימים. יש לדעת שהם מצויים כ"שושנה בין החוחים", שהחוחים – שהם ענייני העולם הנעשים בהתלהבות יתירה, הם המונעים ומסתירים את השושנה – הרצון הפשוט להתבטל אל מול מילוי התפקיד. כיסוח החוחים נעשה על ידי הידיעה שיש לנו כוחות חבויים ועלינו לגלותם.

• להתפלל – "ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים" – לזהות שנמצאים במצב של "בלילה ההוא" – "בחינת חושך ואפילה, שאינו רואה כלום, כי אף שיודע אלוקותו יתברך, אך בהסתלקות המוחין ואינו נתפס במוחו הוא גם כן בחינת לילה[15]". מחשבות המן מצליחות להשתלט עליו. התפילה והתחנונים והזעקה אל ה' "בצר להם", יש בכוחה לשנות את המציאות, ולהפוך את חושך הלילה ההוא השייך לקליפות, אל ההיפך – אל "הלילה הזה", הנאמר בלשון נוכח, ליל יציאת מצרים. וכן אל "ביום הזה" – מורה באצבעו, גילוי אלוקות, ואומר "זה" – "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

• לעשות למעלה מטעם ודעת – "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי.. גבוה חמישים אמה .. ויתלו את המן על העץ[16]" – מפורים מקבלים את הכוח לא להתעסק עם התיקונים הפרטיים של המידות השונות המעכבות את תפקידנו, שמידות אלו מתבטאות בארבעים ותשע מידות – שבע המידות כפי שכל אחת מהן כלולה משבע, הרי סך הכול ארבעים ותשע – אלא לגלות את הנקודה הפנימית, שהיא למעלה מכל הפרטים, למעלה מטעם ודעת, ובכוחה לתלות ולבטל את כל החוצפה והגסות.

"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר[17]"

כאשר נפעל ונקבל כוחות בכל העניינים הנ"ל מפורים, הרי שנזכה לכל הטוב והשפע, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. נזכה למופתים של "ונהפוך הוא", של "ורבים מעמי הארץ מתיהדים[18]" – הקליפות מתבטלות ומתייהדות. הרבי באר את המושג "מופת", ואת הכוח של יהודי לחולל מופתים[19]:

""מופת" – פירושו, שמתרחש בעולם דבר שאי אפשר לחזותו ולשערו על פי חשבון, כיון שהוא נעשה לא על ידי פעולה בעולם הגשמי, אלא על ידי שינוי שנעשה בעולם הרוחני, שממנו מושפע העולם הגשמי…

"כאשר יהודי מקשר את עצמו, על ידי הניצוץ האלקי שבתוכו, עם הקב"ה, על ידי תפילה ועל ידי הנהגה בדרך התורה ומצוות וקיומם כדבעי, ומתוך התלהבות – יש בכוחו לעשות "מופת", לפעול ולשנות ענינים בעולם הזה "מלמעלה", כלומר, באופן שלמעלה מהמשוער על פי חשבון, ולמעלה מהמשוער על ידי רוב הנמצאים בסביבתו".

ונזכה למופת הגדול של התגלות מלך המשיח, וקיום עומק העניין של "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר"!