סעודה גדולה לכבוד סיום כתיבת ספר תורה

תלמיד חכם עשיר מופלג, שהיה בעל צדקה גדול, רצה לכתוב ספר תורה מיוחד שייעשה כולו בקדושה ובטהרה. לשם כך קנה עגלים צעירים שינקו עדיין את חלב אמם, והכניסם לרפת מיוחדת. הוא דאג להשקותם ולהאכילם, ולאחר שהיו מפוטמים כראוי שחט אותם וחילק את בשרם לעניים. את העורות מסר לידי מומחים יראי שמים, כדי שיעבדו אותם ויכינו מהם קלף לכתיבת ספר תורה. כאשר היה הקלף מוכן ומונח בביתו הביא סופר מומחה, למדן וירא שמים, והבטיח לו כי אם ייקח על עצמו את מלאכת כתיבת ספר התורה, ולא יעסוק בעבודות נוספות עד שיסיים אותה, ישלם לו משכורת כפולה ומכופלת מזו שהוא רגיל לקבל.

הסופר קיבל את ההצעה, והגיע לבית הגביר. את כל כוחותיו השקיע במלאכת הקודש הזאת, ולא עסק בשום מלאכה אחרת. הוא כתב את ספר התורה בקדושה ובטהרה, והיה עמל על כל אות ואות – שתהיה נאה וברורה.

כתיבת ספר התורה נמשכה חודשים ארוכים, וכאשר הסתיימה המלאכה והספר המיוחד והמהודר היה מוכן, ערך העשיר סעודה גדולה ומפוארת לכבודה של תורה, והזמין אליה את כל בני העיר.

לפנות ערב התאספו ובאו אל ביתו של העשיר כל בני העיר: גדולים וקטנים, נכבדים ופשוטי עם. ביניהם היה גם שואב מים אחד, איש תם וישר שעסק במלאכתו באמונה והיה מרבה באמירת תהלים. בעל הבית כיבד את נכבדי העיר למלא בדיו את האותיות שהשאיר הסופר חלולות, כנהוג, ואחר כך דרש דרשה נפלאה לכבוד התורה ולומדיה.

בעל הבית מגרש את שואב המים

בתום הדרשה הגיע זמנה של הסעודה, והמלצרים החלו לחלק חלות לכל המשתתפים. גם שואב המים, שישב בקצה אחד השולחנות, קיבל חלה אפויה היטב ומעלה ניחוחות. הוא הביט בחלה שבידו, וחש שאינו מסוגל לעמוד ברעב המציק לו. כל היום לא אכל, והנה – סוף־סוף יכול הוא ליטול את ידיו ולהשביע את נפשו. "אני יושב בקצהו של שולחן צדדי", חשב לעצמו, "איש לא יבחין אם אטול את ידיי כעת, ואוכל עוד לפני שהכריזו על תחילת הסעודה".

אך לרוע מזלו, בעודו נוטל את ידיו עבר לידו בעל הבית. כשראה העשיר את שואב המים הפשוט מקדים ונוטל את ידיו לפני כולם, התעורר כעסו, והוא צעק בקול גדול: "הדיוט! מדוע אתה קופץ בראש? וכי מפני שאתה מרבה לומר תהלים אדם חשוב אתה? יש בין המסובים אנשים נכבדים ביותר, תלמידי־חכמים ועשירים, ואתה הולך ונוטל את ידיך לפניהם? לא לחינם אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'הדיוט קופץ בראש'"!

פניו של שואב המים העני הסמיקו והחווירו חליפות. הוא הניח את החלה על השולחן הסמוך ויצא מן הבית. שאר המוזמנים, שכבר קמו גם הם לנטילת ידיים, היו עסוקים בשלהם ולא שמו לבם לפגיעה הנוראה. כולם ישבו ונהנו מסעודת המצווה ושחו בדברי תורה ובענייני חולין, וגם בעל הבית הסיח דעתו משואב המים.

לאן נשאה הרוח את בעל הבית?

הסעודה הייתה חגיגית, וכשהסתיימה, לאחר חצות, שבו הקרואים לבתיהם, והעשיר התיישב ללמוד את שיעורו הקבוע. הוא פתח את הגמרא והחל לעיין בסוגיה ולרדת לעומקה, אך לפתע שמע קול קורא אליו מבחוץ. הוא יצא אל החצר משתומם: מי זה קורא לו בשעה מאוחרת כל כך? והנה, בעודו מביט כה וכה, באה רוח סערה ונשאה אותו מרחק גדול, עד שהביאה אותו אל המדבר. נדהם ונפחד שכב העשיר על אדמת המדבר. כל איבריו כאבו מהחבטה העזה שקיבל כאשר נפל אל הקרקע, ואימה גדולה מילאה את לבו כשהבין שהוא לבדו במדבר.

שעה ארוכה שכב כך, עד שדעתו התיישבה עליו. הוא נשא את עיניו, וגילה אור גדול מאיר ממרחק. בקושי רב נעמד על רגליו, הכאבים והחולשה איימו להכריע אותו, אך הפחד להישאר לבדו במדבר החשוך גבר עליהם־הוא התקרב אט־אט למקור האור, עד שהגיע לבית גדול שהאור פרץ מחלונותיו. העשיר התיישב מחוץ לבית, בסמוך לקיר. "מי גר במקום כזה?" שאל את עצמו בחשש. "אולי זהו מקום מושבם של שודדים ופושעים?" אך בעודו מחפש מקום מסתור, שמע קול קורא מתוך הבית: "פנו מקום לדוד מלך ישראל!" העשיר לא האמין למשמע אוזניו. האם חולם הוא? או הוזה בהקיץ? אך מיד שמע קריאה נוספת: "ברוך הבא, דוד מלך ישראל!" ולאחר רגעים ספורים נשמע קול רעש, ולאחריו הכריזו: "פנו מקום לרבי ישראל בעל שם טוב!"

הביט העשיר הנדהם סביבו וחיפש את דמותו של הבעל שם טוב, אולם תכף ומיד שמע כי בתוך הבית קוראים: "ברוך הבא, רבי ישראל בעל שם טוב!"

כעת הטה האיש את אוזנו וניסה להבין מה מתחולל בפנים: שני קולות עלו מתוך הבית. האחד שאל: "מפני מה יושב אדם מישראל בחוץ? למה הביאו אותו הנה?", והשני ענה: "אני הזמנתי את האיש ההוא לדין, ואתה, רבי ישראל בעל שם טוב, תהיה הסנגור שלו".

המשפט

טרם הספיק העשיר להבין את המתרחש, החל להתנהל משפט בתוך הבית. בפנים ישבו חברי בית הדין, דוד המלך – התובע לדין, והבעל שם טוב – הסנגור.

קם דוד מלך ישראל וטען: "כל ימיי ביקשתי מאת בורא העולמים שאמרי פי יהיו חשובים לפניו כדברי אלוקים חיים, עד שזכיתי לקבל הבטחה מפיו, שכל מי שעוסק בפרקי תהלים, הרי זה כאילו הוא עוסק בנגעים ואהלות" (מדרש תהלים, מזמור א), והנה, בעיר פלונית יש שואב מים אחד, יהודי פשוט ותמים, שעוסק כל ימיו באמירת תהלים, ובא אדם זה וזלזל ברבים בו ובאמירת התהלים שלו. האיש הזה המרה את פי ה', ויש לדון אותו בחומרה, למען ישמעו העם וייראו".

כעת קם ראש בית הדין ואמר: "על־פי הדין עונשו מיתה בידי שמים, אך עלינו לשמוע גם את דברי הסנגור".

עמד הבעל שם טוב ונשא את דבריו: "אמנם מצד הדין, הצדק עם ראש בית הדין. אך אם יעשו כדבריו, איש לא ידע כמה גדולה היא מעלת אומרי התהלים, וכמה גדול עונשם של המקלים ראש באנשים אלו. לכן, דעתי היא, שנודיע לאיש הזה את פסק הדין, וניתן את הבחירה בידו: או שימות על מיטתו מיתה בידי שמים, ואיש לא ידע את סיבת מותו, או שישוב ויזמין את כל בני עירו לסעודה גדולה, ובה יפייס את שואב המים לעיני כל בני העיר, וגם יספר באוזניהם את כל אשר קרה לו הלילה, למען ישמעו העם וייראו".

הסכים בית הדין לדברי הסנגור ומיד יצא שליח בית הדין והודיע לעשיר את פסק הדין. "הבחירה בידך", אמר לו, "אך עליך להחליט תכף ומיד".

הפיוס

בחר העשיר באפשרות השנייה, לפייס את שואב המים לעיני כל בני העיר ולספר את המעשה ברבים. אז ניגש אליו שליח בית הדין, הגיש לו כד מלא מים והורה לו לרחוץ בהם את בשרו. הוא עשה כן, והנה, בדרך פלא שב גופו לאיתנו. אחר כך בא עמוד ענן והחזירו לביתו.

כשהאיר השחר קרא הגביר לבני ביתו, ציווה עליהם להכין סעודה גדולה לכל בני העיר, ואחר כך הזמין את כולם לסעודה. לשואב המים שלח הזמנה מיוחדת, ובעיצומה של הסעודה קם ופייסו לעיני כולם. אחר כך סיפר לכל הקהל את כל קורותיו בלילה האחרון, ופחד גדול נפל על הנאספים. מאותו יום ידעו הכל כי אין שיעור לזכותם העצומה של האומרים את זמירותיו של דוד מלך ישראל.

(מעשה שסיפר הרב הצדיק רבי מנחם מנדל מקוסוב, ספר המעשיות, חלק ג. הובא בספר "כוחה של מצווה")