בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ו תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשל״ב

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים גו׳[1], וידועים הדיוקים בזה בדרושי רבותינו נשיאינו[2], להבין לשון מסעי שהוא לשון רבים ואח״כ כתיב אשר יצאו מארץ מצרים, דהיציאה מארץ מצרים היא המסע הראשון בלבד. ומובן מזה, דכל המסעות ענינם הוא היציאה מארץ מצרים, וצריך להבין הענין בזה. גם צריך להבין מ״ש אח״כ¹ביד משה ואהרן, והרי כתיב[3] והוי׳ הולך לפניהם בעמוד ענן גו׳ ועמוד האש לילה, וכן הארון הי׳ הולך לפניהם וכו׳[4], וא״כ למה נקט כאן דוקא משה ואהרן. גם צריך להבין מ״ש[5] ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, והרי כל התורה כתבה משה רבינו, וא״כ מהו שאומר דוקא כאן ויכתוב משה. גם מהו תוכן ב׳ הענינים שבכתוב, ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם.

אך הענין הוא, דהנה תכלית כוונת המסעות היתה כדי שיכנסו לארץ ישראל, ואמרו רז״ל[6] שאילו זכו היתה הגאולה והכניסה לארץ ישראל אז הגאולה הנצחית שאין אחרי׳ גלות. וכיון שלא זכו, ולא היתה אז גאולה נצחית בתכלית השלימות, וגאולה זו תבוא רק בביאת משיח צדקנו, וכמ״ש[7] ואם ירחיב הוי׳ אלקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ גו׳ ויספת לך עוד שלש ערים, היינו שכל זמן שיש רק שש ערי מקלט מוכח שעדיין לא באה הגאולה הנצחית, הרי מובן מזה, שבאמת ענין המסעות לא נגמר עדיין, עד שבאים לתכלית המסעות שהיא הגאולה הנצחית. ומכל זה מובן, שענין המסעות שייך לעבודת האדם גם בזמן הזה. ובפרט ע״פ תורת הבעש״ט[8] שכאו״א מישראל במשך ימי חייו יש אצלו מ״ב מסעות משעת לידתו, שזהו ע״ד היציאה מארץ מצרים (המסע הראשון) ועד שבא לארץ העליונה וכו׳. ובפרטיות יותר ישנם המ״ב מסעות בעבודת האדם בכל יום ויום[9], שהרי בכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים[10], וכמבואר בתניא[11] שבכל יום ישנו ענין יציאת מצרים בעבודת האדם, וכיון שעל היציאה ממצרים כתיב אלה מסעי גו׳ אשר יצאו מארץ מצרים גו׳, מובן, שגם המסעות ישנם בעבודת האדם בכל יום. וטעם הדבר הוא, כי בכל יום נעשה ברי׳ חדשה[12], וכידוע הטעם לנטילת ידים שחרית (הובא בשולחן ערוך רבינו הזקן[13]) שזהו משום שאז נעשה האדם ברי׳ חדשה, ולכן כשם שבכללות ימי חייו יש מ״ב מסעות, כך הוא בפרטיות בכל יום ויום.

וביאור הענין הוא, דהנה כללות עסק התורה ומצוותי׳ הו״ע של יציאה ממצרים וגאולה. דבנוגע ללימוד התורה אמרו רז״ל[14] אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ועד״ז מובן בנוגע לקיום המצוות, כמבואר בתניא שם. ויש לומר שזהו גם פירוש פתגם בעל הגאולה די״ב תמוז[15] שהנשמה לא הלכה לגלות כי אם הגוף, כי ע״י העבודה דתורה ומצוות הרי הנשמה היא בתנועה של גאולה. ובזה גופא יש מ״ב מסעות בכל יום. דבפרטיות היא העבודה דקריאת שמע, כמבואר בתניא שם¹¹, שענין יציאת מצרים שבכל יום (יציאת הנפש האלקית ממאסר הגוף) היא בקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע. דבכללות הוא בכל קריאת שמע, אבל בפרטיות יותר הרי בפרשה שני׳ יש גם ענינים השייכים לגלות (וחרה אף ה׳ בכם גו׳[16]) והיפך התורה ומצוות (יפתה לבבכם וסרתם גו׳[17]), משא״כ בפרשה ראשונה מדובר אודות לימוד התורה וקיום המצוות, ובאופן דבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך[18], וכדאיתא בגמרא[19] שבפרשה ראשונה קאי כשישראל עושין רצונו של מקום, וכידוע פירוש הרב המגיד[20] בזה שע״י שהעבודה היא בבחי׳ בכל מאדך, עי״ז עושין רצונו של מקום, היינו שעושין רצון חדש למעלה. וזהו[21] מה שבפרשה ראשונה דק״ש (מואהבת עד בשעריך) יש מ״ב תיבות, כנגד מ״ב המסעות.

והנה מלבד זאת שענין המסעות הוא ההעלאה מלמטה למעלה, יש עוד ענין במסעות שענינם הוא בירור העולם. דזהו מה שרוב מסעות בנ״י בצאתם ממצרים היו במדבר דוקא. דהגם שבתחילת המסעות כתיב[22] ויסעו מרעמסס סוכותה וכו׳, מ״מ עיקר המסעות היו במדבר. וע״ז כתיב[23] זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, דמזה מובן שעיקר המסעות היו במדבר, והמסעות שלפני זה אינם אלא הכנה למסעות אלו[24]. וטעם הדבר הוא, כי תכלית המסעות הוא ללכת במדבר אשר לא ישב אדם שם[25] ולעשות ממנו ענין של בית, כתפארת אדם לשבת בית[26]. ולכן דוקא במסעות שלאחרי מתן תורה כתיב[27] ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה הוי׳ גו׳, כי המסעות שלאחרי מ״ת היו במדבר הרחוק מן הישוב, וכדי להכניע הקליפות שם צריך לנתינת כח מיוחדת מהארון. וזהו הטעם על זה שדור שלא נכנסו לארץ לא היו במקום ישוב אלא דוקא במדבר, ולכאורה כשם שישבו בקדש ברנע י״ט שנה[28], כך היו יכולים לשבת במקום אחר שאר הזמן ולא ללכת במדבר, כי תכלית הכוונה היא להפך את המדבר ולעשות ממנו דירה לו ית׳. וכן הוא גם בעבודת האדם, דעיר פרא אדם יולד[29], וע״י עסק התורה ומצוות הרי הוא עושה מעצמו מקום מושב לאדם העליון, שהיד המחלקת צדקה נעשית מרכבה לספירת החסד וכו׳[30], ועוד זאת, שפועל בכל העולם כולו להיות דירה לו ית׳, היינו שע״י שאוכל ושותה ולומד תורה ומקיים מצוות בכח האכילה ההיא, וכן ע״י נתינת הצדקה שלו, ובכללות ע״י עסק הפרנסה באופן דנשאת ונתת באמונה כו׳[31], הרי הוא מברר את העולם כולו. ועוד זאת, שע״י התורה נעשה בבחי׳ מקום מושב לאדם, שהרי התורה נקראת אדם כמ״ש[32] זאת התורה אדם. וזהו גם ענין עבודת האדם באופן דבכל לבבך בשני יצריך[33], היינו להפך את טבעו עד לטבע נפשו הבהמית, דזהו כללות ענין העבודה, וכמבואר בתורה אור פ׳ משפטים[34] שלשון עבודה הוא מלשון עורות עבודים, שזהו ענין של עבודה קשה הבאה ע״י יגיעה וביטול טבעו.

והנה כשם שבמסעות בני ישראל בפעם הראשונה הוצרכו לנתינת כח מיוחדת על זה ע״י הארון וכו׳, כן הוא גם במסעות שבעבודת האדם. וזהו גם מ״ש אשר יצאו גו׳ ביד משה ואהרן. דמשה ענינו הוא שושבינא דמלכא[35], המשכה מלמעלה למטה, שלכן ענין משה הוא מה שהוא מקבל התורה, וכמ״ש[36] זכרו תורת משה עבדי, לפי שמסר נפשו עלי׳ נקראת על שמו[37], ולכן כתיב ויכתוב משה גו׳, שזהו נתינת כח מיוחד ממשה לעבודת המסעות. ועד״ז ישנו ענין אהרן שהוא העלאה מלמטה למעלה, שושבינא דמטרוניתא[38], ולכן הי׳ על ידו ענין הקרבנות ונרות המנורה, ובאופן שתהא שלהבת עולה מאלי׳[39]. ובעבודה הרי משה ענינו לימוד התורה ואהרן ענינו עבודת התפילה, דע״י עסק התורה ועבודת התפילה יש כח לעסוק במסעות לברר את העולם כולו. ועד שהנתינת כח על זה היא בתכלית התוקף כמ״ש ויכתוב משה, דוכתב פירושו[40] וחתם[41], ענין של חתימה שאי אפשר לשנותו וכו׳. וכפשטות הענין, שתורה שבכתב היא באופן שאי אפשר לשנות בה אפילו אות וכו׳. וזהו[42] ענין ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, שהמשיך מבחי׳ מוצא ומקור הנשמה שיומשך במסעיהם, כפי שהנשמה היא למטה, שזה נותן כח שהעבודה דמסעות תהי׳ בשלימות.

וזהו גם מ״ש אלה מסעי, שהעבודה דמסעי היא ע״י בחי׳ אלה, כמ״ש[43] שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, היינו ענין אלה תולדות השמים והארץ, דהעולם מצד עצמו הוא בתכלית ההעלם והסתר, ולכן האלקות שבו הוא בלשון נסתר, מי, וע״י ההתבוננות דשאו מרום עיניכם רואים מי ברא אלה[44]. ונוסף לזה ישנו עוד ענין באלה, בלעו״ז, כמ״ש[45] על אלה אני בוכי׳, דקאי על הענינים הבלתי רצויים שבימי בין המצרים. אבל ענין המסעות הוא להכניע גם ענינים אלו. דענין הגלות ובין המצרים בא ע״י החטאים, מפני חטאינו גלינו מארצנו[46], היינו חטא מלשון חסרון[47], ע״ד מה שחולה הוא בגימטריא מ״ט[48] משום שחסר לו שער הנו״ן, היינו חסרון בדקות, אבל מזה נמשך אח״כ ענין של חסרון בפשטות ועד לחולה בפשטות, ועד לחולה שאין בו סכנה ועד לחולה שיש בו סכנה[49]. ותכלית הכוונה היא להכניע ולבטל ולהפך גם ענינים אלו, וע״ז כתיב על אלה אני בוכי׳, שהתיקון לזה הוא ע״י הבכי׳ דתשובה. ועד שהבכי׳ היא בכי׳ של גאולה, בכי׳ של שמחה, ע״ד מ״ש בזהר[50] אודות ר׳ עקיבא שזלגו עיניו דמעות מסודות התורה שבשיר השירים, וכן יהי׳ לעתיד לבוא ענין של בכי׳ מהגילויים של הגאולה[51].

ובזה יובן גם מ״ש הבעש״ט שמ״ב המסעות הם בהמשך ימי חיי האדם, ולכאורה צריך להבין, איך אפשר להיות שבמשך ימי חיי האדם ישנם מ״ב המסעות, והרי כמה מהמסעות הם בענינים בלתי רצויים, וכמ״ש רש״י בריש פרשתנו כאן חששת את ראשך וכו׳. אלא הענין בזה הוא, דתכלית הכוונה בענינים הבלתי רצויים הוא בשביל ענין הבחירה, שתהי׳ הבחירה חפשית  בהטוב, והרי הבחירה היא באופן שאומרים לו ובחרת בחיים[52] שהיא גם לשון הבטחה[53], ולכן כל הענינים הבלתי רצויים שבמסעות מתהפכים לטוב, וכמבואר בכ״מ[54] שענין קברות התאוה היינו גילוי נעלה ביותר (למעלה מבחי׳ החכמה), אלא שיכול לבוא מזה ענין בלתי רצוי. ועוד זאת, שגם כשישנו ענין בלתי רצוי, הרי דוקא בארץ צי׳ ועיף[55] ישנו הצמאון ותשוקה וכו׳.

וע״י עבודה זו דאלה מסעי בני ישראל, באים למסע האחרון על ירדן יריחו, שזהו ענין הריח דלעתיד לבוא, משיח צדקנו דכתיב בי׳[56] והריחו ביראת הוי׳, דמורח ודאין[57], ועד שמתקיים ענין כי ירחיב הוי׳ אלקיך את גבולך, ארץ קיני קניזי וקדמוני[58], ויהפכו ימים אלו[59] לששון ולשמחה ולמועדים טובים[60], ושמחת עולם על ראשם[61].

מקורות והערות