משיחות ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן ה'תנש"א

– תרגום מאידית –

א.  תוכנו של חודש ניסן, "חודש הגאולה"[1] – שנקרא כך על שם ענינו המרכזי, חג הפסח, "זמן חירותנו"[2] – מודגש במיוחד בשבת שלפני פסח:

ניסן הוא מלשון נס[3], ויתירה מזו: ניסן (בשני נוני"ן) מורה על "נסי נסים"[4] – הנסים והנפלאות שהקב"ה עשה עם בנ"י בחודש זה בהוציאם ממצרים, שמסמלים את ההנהגה הנסית, המיוחדת של חודש זה. וענין זה (של נסי נסים) בא יותר לידי ביטוי בשבת שלפני פסח (שמיני' מתברך[5] חג הפסח[6]), הנקרא "שבת הגדול" "לפי שנעשה בו נס גדול"[7], הנס של "למכה מצרים בבכוריהם"[8] (כפי שמבאר אדה"ז בשו"ע שלו באריכות[9]), "וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת וקראוהו שבת הגדול". ויתירה מזו: "בשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים"[10] של יציאת מצרים (שלכן אומרים בשבת זה "עבדים היינו וכו'"[11]).

וצריך להבין[12]: מדוע דוקא הנס של "למכה מצרים בבכוריהם" נקרא (א) "נס גדול" (יותר משאר הנסים); במה מתבטאת גדלות הנס? ועד שזהו (ב) "התחלת הגאולה והנסים" דיצי"מ, דלכאורה ה"ז רק עוד נס בין כל הנסים שקרו במצרים.

גם צריך הסברה בשייכות של נס זה עם יום השבת דוקא, ש"קבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת וקראוהו שבת הגדול", דאע"פ שישנה סיבה על כך[13], מ"מ צריך לומר[14] (ע"פ הידוע גודל הדיוק בכל דבר בתורה ובקביעות הימים ע"פ תורה) שיש לזה גם שייכות פנימית עם תוכן השבת, עד כדי כך שהשבת נקראת ,"שבת הגדול".

ולהוסיף, שהשייכות ד"(התחלת) הגאולה והנסים" עם שבת (הגדול) הוא בהדגשה יתירה בשנה זו, שהיום הראשון של פסח (שאז היתה הגאולה והיציאה ממצרים בפועל) חל ביום השבת[15].

ב.  אחד הענינים העיקריים בגאולת מצרים המודגש בתורה הוא – זה שהגאולה היתה ע"י משה רבינו, גואלם של ישראל, כפי שהתורה מספרת ובארוכה[16] שהקב"ה בחר דוקא במשה[17] כגואל ישראל. עד שאפילו כשמשה בקש מהקב"ה "שלח נא ביד תשלח"[18], לא קבל הקב"ה את בקשתו, כיון שהקב"ה רצה שדוקא משה יהי' השליח לגאול את בנ"י.

מזה מובן, שלמשה יש שייכות עמוקה לגאולה[19], ולכן יש בכחו דוקא לגאול את בנ"י.

ועד שחז"ל אומרים על משה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"[20]. משה נקרא "גואל אחרון" אפילו בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה מגלות זה האחרון (שתהי' ע"י משיח צדקנו), שעלי' נאמר[21] "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובפרט כידוע[22] שגאולת מצרים היא הראש והשורש דכל הגאולות, כולל גם הגאולה העתידה לבוא – כיון שגאולה (כל גאולה) באה דוקא בכח משה.

ג.  ונקודת הביאור בזה:

התכלית דגאולת מצרים היא – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"[23], ו"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[24]. ז.א. שהגילוי אלקות למטה בגאולת מצרים הוא, כדי שבנ"י, כפי שנמצאים בעולם, יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה, ויקבלו על עצמם (אח"כ במתן-תורה) את התורה והמצוות של הקב"ה[25], וע"י העבודה שלהם – לגלות אלקות באופן קבוע ונצחי בחייהם ובחלקם בעולם כפי שנפעל במשכן (התכלית דיצי"מ ומ"ת) – "ועשו[26] לי מקדש ושכנתי בתוכם"[27], ובקביעות יותר – בבית המקדש (ראשון ושני), ובתכלית השלימות שתהי' בבית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך"[28], בית נצחי[29], בגאולה האמיתית והשלימה, ועי"ז – גם לגלות אלקות בעולם באופן כזה, עד לשלימות בזה לע"ל, כשכל העולם וכל האנשים שבו יכירו ויראו אלקות בגלוי ובשלימות, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"[30].

וזהו גם הטעם לכך שגאולת מצרים באה דוקא ע"י נסים ונפלאות (גלויים) – כיון שדוקא ע"י נס שלמעלה מדרך הטבע, מתגלה בגלוי (לעיני בשר) הכח הבלתי מוגבל של הקב"ה, שיכירו בגלוי שהקב"ה הוא הבע"ב על טבע העולם, ולכן יש בכחו לעשות נס שלמעלה מן (או נס שמשנה את) ההנהגה הטבעית של העולם (מלשון העלם והסתר[31]), שטבע (מלשון "טובעו בים"[32]) מכסה על כח הפועל של הקב"ה שנמצא בו,

וזה נתן ונותן את הכח לבנ"י (שראו נסים גלויים אלו), שאצלם תהי' גאולה – חירות מהמיצרים (מדידות והגבלות) של העולם ומה"שעבוד" להנחות העולם ומה"עבדות" ל(מצרים מלשון[33]) מיצרים וגבולים שונים של העולם בכלל והגלות בפרט, החל מגלות מצרים – שזה נעשה "זמן חירותנו", חירות אמיתית מכל ההגבלות, כולל ההגבלות של לבושי הטבע (גם דהנסים המלובשים בטבע, כמו נס פורים[34]).

כפי שיהי' בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה[35], כשיהי' "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", נפלאות לגמרי למעלה מדרך הטבע (כמו הנסים של יצי"מ), ויתירה מזו – נפלאות אפילו בערך לנסים של יציאת מצרים; ובאופן ד"אראנו", הקב"ה עצמו מראה אותם, שאז מתגלה הכל, הן השייך לגילוי (נגלה), והן המכוסה (נסתר); נראית האמת והפנימיות של ההנהגה הטבעית, השלימות דהנהגה נסית, עד גם זה שהוא לגמרי "נפלא".

והכח להביא גאולה לבנ"י (גילוי אלקות למטה) באופן הנ"ל בא דוקא ע"י משה רבינו, גואלם של ישראל, כדלקמן.

ד.  ויובן זה ע"י ביאור תוכן הענין והחידוש דמשה (שהוא בדוגמת החידוש של ענין הגאולה, ולכן באה הגאולה דוקא ע"י משה) – כפי שמתבטא בספר תהלים מזמור צדי"ק (שמתחילים לומר בימים אלו[36]), שמתחיל "תפלה למשה איש האלקים", ומסיים "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".

מזמור זה מתיחד בחידוש, שהוא נאמר ע"י משה רבינו ("תפלה למשה"); הוא הראשון מבין "אחד עשר מזמורים כו' מכאן עד[37] לדוד מזמור (ש)משה אמרם"[38] – שמזה מובן, שמזמור זה מבטא את התוכן של עבודת ופעולת משה (ע"י תפלתו), כולל – פעולתו בבנ"י ובעולם[39].

וכפי שאומרים חז"ל[40], ש"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו'" (סיום מזמור זה) הוא הברכה (ותפלה) של משה בקשר עם השראת השכינה במשכן: "אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו וגו'". ז.א. שדוקא תפלת משה פעלה את השראת השכינה במשכן[41], ובאופן ד"כוננה עלינו" – בקביעות, לדור דור [עד כפי שזה יהי' בשלימות בבית המקדש השלישי, כדברי חז"ל[42] עה"פ ש"ומעשה ידינו כוננהו" מכוון על בית המקדש השלישי, שעליו אומר הקב"ה: לעתיד לבא אני אבנה אותו ומשרה שכינתי בתוכו ואינו חרב לעולם].

ה.  הביאור בזה – ובהקדים דיוק בכפל הלשון (וענין) בתחילת המזמור ובסיומו[43]: מהו טעם הכפל ד"(תפלה ל)משה", ואח"כ תוארו – "איש האלקים". ועד"ז בסיום המזמור: "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו (ואח"כ – פעם נוספת) ומעשה ידינו כוננהו"[44].

ויש לומר אחד הביאורים בזה:

בכדי לפעול המשכת וגילוי אלקות למטה באופן של קביעות ("ושכנתי בתוכם" באופן ד"כוננה עלינו") נדרשים שני ענינים, שני קצוות, וחיבורם יחד: (א) כח שהוא נעלה מההנהגה הרגילה, ההנהגה הטבעית של העולם, שיש בו הכח להכניס בעולם גילוי אלקות (שאינו בגילוי בעולם (מלשון העלם והסתר) מצ"ע), ועד לשנות את העולם, שיהי' "כלי" לגילוי אלקות. ובפרט באופן של קביעות ונצחיות – שלכך נדרש כח מיוחד, כיון שמצד גדר העולם – שמורכב משינויים (זמן) – משתנים כל הנבראים[45] בהמשך הזמן, עד ש"כל הוה נפסד"[46], (ב) הכח צריך לרדת ולהתלבש עד שיהי' בערך לגדרי העולם [כידוע[47] שהמברר צריך להתלבש בלבושי המתברר], שדוקא אז יש בכחו לעשות מזה (מהמתברר) כלי, מקום קבוע לקבל בפנימיות את הגילוי (משא"כ אם הגילוי הוא שלא בערך למקבל, הוא לא ישאר שם בקביעות, רק באופן מקיף וכיו"ב, עד שבמשך הזמן יכול להסתלק).

ו.  שני ענינים אלו – וי"ל שאלו הם שני הענינים בכפילות שבתחילת וסיום מזמור צדי"ק – היו בשלימות ובגלוי אצל משה רבינו – שהוא הממוצע המחבר בין הקב"ה ובנ"י, "אנכי עומד בין ה' וביניכם"[48], וממוצע צריך להיות בו משני הענינים שהוא מחבר[49]:

על "איש האלקים" אומרים חז"ל[50] "אם אלקים למה איש ואם איש למה אלקים כו', מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים". ובהיות אצלו שני ענינים אלו – "איש (ו)האלקים" – יש בכח משה לחבר אלקות עם העולם (כפי שהי' בגלוי במשכן משה).

ובפרטיות יותר – י"ל ששני קצוות אלו בממוצע הם שני הענינים של "משה" ו"איש האלקים" (הכפל בתחילת המזמור):

אע"פ ש"איש האלקים" הוא חיבור של שני קצוות ("איש" ו"האלקים") כפי שהם באדם אחד (משה)[51] אבל מ"מ שם אלקים בגימטריא הטבע[52], זוהי הדרגא באלקות ש"מתלבשת" ומחי' את טבע העולם. ולכן נאמר "איש האלקים", כיון שבחי' "איש" ("מחציו ולמטה") של משה, כפי שהוא קשור עם העולם, מתאחד (רק) עם "האלקים" (אלקות שבערך הבריאה) [53] אבל לא עם הוי' (שם העצם[54] כו'), גילוי האלקות שלמעלה מהעולם (שנברא בשם אלקים, בראשית ברא אלקים[55]).

אמנם "משה" (שנאמר לפני "איש האלקים") הוא על שם "כי מן המים משיתיהו"[56] – משם מ"ה[57] (ונחנו מה[58]), שם הוי'[59] (למעלה מ"איש האלקים"[60]), אלקות שלמעלה מהבריאה. וידוע הפירוש בזה[61], ששרש נשמת משה הוא מדרגא גבוהה מאד, בחי' מים (עלמא דאתכסיא[62]), שלמעלה מארץ ויבשה (מקום מושב האדם), ומשם – "מן המים – משיתיהו" בגלוי ב(עלמא דאתגליא, עד ב)עולם הזה הגשמי. כך שכפי שהוא נמצא כנשמה בגוף פה למטה ה"ה בגלוי "מן המים", דבוק בגלוי למקורו למעלה (בדוגמת דגי הים שתמיד קשורים בגלוי למקור חיותם – מי הים[63]).

נמצא ש"משה איש האלקים" רומז על שני הענינים הנ"ל אצל משה: (א) "משה" – התקשרותו (פה למטה) עם אלקות שלמעלה מהבריאה (שנותנת את הכח לגלות אלקות למטה ולשנות את העולם, ולהמשיך נצחיות, כח הבלי גבול – למטה), ו(ב) "איש האלקים" – התקשרותו (כאיש) עם אלקות שבערך הבריאה, וזה נותן את הכח להמשיך אלקות בערך ל(בנ"י) נשמות בגופים בעולם, באופן שיכולים להעשות כלים (מצד ענינם הם), ובאופן של קביעות, לגילוי אלקות שבערך הבריאה, עד ל"ושכנתי בתוכם" – גילוי אלקות שלמעלה מהבריאה.

ז.  עפ"ז יובן גם הכפל בסיום המזמור – "ומעשה ידינו כוננה עלינו מעשה ידינו כוננהו":

כיון שאצל משה (ממוצע המחבר) היו שני הענינים ("משה" ו"איש האלקים") – שלכן ישנו אצל משה למטה ענין הנצחיות והקביעות (כח הבל"ג) בגלוי [כמרומז בהמשך המזמור[64]: "מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים ילדו גו' ומעולם עד עולם אתה א-ל גו', כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול גו'" – וכך נמשכת הנצחיות בזמן גם אצל "משה איש האלקים"[65] בהיותו בטל לאלקות], נצחיות במשה עצמו, ש"משה לא מת"[66] (ובכל דור ודור ישנו אתפשטותא דמשה[67], נוסף על בחי' משה שבכל א' מישראל[68]), וכן בכחותיו ופרטיו[69], עד שגם "מעשי ידי משה (משכן שעשה משה) נצחיים"[70] –

לכן הי' דוקא למשה את הכח להמשיך את השכינה למטה[71] ע"י תפלתו "ויהי נועם גו'", "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", באופן ד"כוננה עלינו" – בקביעות, לדור דור (עד שבזה ("ומעשה ידינו כוננהו") מרומזת הנצחיות דבית המקדש השלישי, שאינו חרב לעולם, כנ"ל).

וכשם שאצל משה עצמו ישנם שני ענינים אלו ("משה" ו"איש האלקים"), כך ישנם שני הענינים (כפל) בברכת ותפלת משה ("ויהי נועם גו'") – (א) המשכת השכינה במשכן, אלקות שלמעלה מעולם, (ב) באופן שזה מתלבש בפנימיות שלמטה – ויש לומר שהם מרומזים בכפל הלשון (א) "ומעשה ידינו כוננה עלינו" – באופן של מקיף מלמעלה, "להיותו בלי גבול ותכלית"[72], (ב) "ומעשה ידינו כוננהו", שהוא מחזק את "מעשה ידינו" עצמם, ז.א. שה"כוננהו" חודר בפנימיות גם ב"מעשה ידינו" (ולא רק באופן ד"כוננה עלינו")[73].

– ויומתק בזה שכפל בכלל מורה על קיום הדבר באופן נצחי – כפליים לתושי'[74] (שהוא לא רק פעמיים ככה, אלא יתירה מזה באיכות ובתוקף). וכפל קשור גם עם הגאולה[75] – גאולה נצחית[76].

ח.  ובפרטיות יותר – ע"פ ביאור רש"י[77] בכפל זה: "ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו, א' על מלאכת המשכן שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן, וא' שתהא ברכה במעשה ידיהם". ועפ"ז י"ל, שכפל זה מרמז על ברכה כפולה של משה ש"מעשה ידינו" יהיו נצחיים – הן "מעשה ידינו" בעניני קדושה (בדוגמת מעשה המשכן), והן ב"מעשה ידינו" בעניני רשות וחול, "מעשיך"[78] ו"דרכיך"[79], שהגם שאלו מעשים הקשורים עם הנהגת העולם, מכניס בהם משה את כח הנצחיות – "ומעשה ידינו כוננהו".

ולהוסיף: "תפלה למשה" הוא חלק מתפלת שבת. ועפ"ז מובן, שלתפילה זו יש שייכות מיוחדת עם שבת[80]. ובפרט ש"מזמור שיר ליום השבת"[81] הוא חלק מתפלת משה (מי"א המזמורים שאמר משה), עד ש"בא[82] משה וחדשו על שמו מזמור שיר ליום השבת (ר"ת למשה)" [83]

ויש לומר השייכות: עה"פ "מזמור שיר ליום השבת" אומרים חז"ל[84] "עיסקא דשבתא כפול". ומבואר בכ"מ[85], שהכפל הוא שתי הדרגות (שתי שבתות[86]) בכל שבת – מעלי שבתא ויומא דשבתא[87], מנוחה בערך ליגיעה, ומנוחה בעצם[88], ע"ד החילוק בין שם אלקים (אלקות בערך הבריאה) ושם הוי' (אלקות שלמעלה מהבריאה); ובשבת באים שניהם יחדיו, כפול. וי"ל שזהו ע"ד הכפל בתחלת המזמור – "(תפלה ל)משה" (הוי') ו"איש האלקים", ובסיום המזמור – "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", שנועם היא הדרגא דשבת[89] (וע"ד ענין עשיית המשכן⁸⁹) – "ומעשה ידינו כוננה עלינו", "ומעשה ידינו כוננהו", הן מנוחה בערך ליגיעה דמעשה ידינו, והן מנוחה בעצם (עלינו). ובכללות יותר: כוננהו ב"מעשה ידינו" דימי החול ("ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"[90]), "ומעשה ידינו כוננה עלינו" ביום השבת, כש"כל[91] מלאכתך עשוי'"[92].

ושבת – בדוגמת משה – קשורה עם ענין הנצחיות, כידוע[93] שבכל שבת ישנו מעין ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[94], כשתהי' שלימות הגילוי דמנוחה בעצם, מנוחה נצחית. והגאולה ("מיד נגאלין") באה עי"ז ש"משמרין שתי שבתות כהלכתן"[95] (שתי דרגות אלו בכל שבת⁸⁶, שעיסקא כפול).

ט.  ע"פ הנ"ל יש לומר הטעם לכך שתפלה זו – תפלת משה איש האלקים – היא מזמור צדי"ק בתהלים, הן מצד המספר (תשעים), והן מצד האות (צ'):

תשעים:

בתלתא זימני הוה חזקה[96]. ענין החזקה (מלשון חוזק) הוא, שב(המשכיות או חזרה ד)שלש פעמים נעשה הדבר קבוע, הוא מתחזק ("כוננה") וכך ישאר לעד.

השלימות המלאה בחזקה דשלשה (פעמים) גופא היא – תשעים, שהוא שלש פעמים שלשים, שלש פעמים שלש פעמים עשר: השלימות דכל מספר היא כאשר הוא כלול מעשר, כיון שעשר הוא שלימות המספר[97], שמורה על שלימות הענין [ולכן תהי' הגאולה העתידה – גאולה נצחית – קשורה עם מספר עשרה: "עלי עשור"[98] וכו'[99]]. ועפ"ז – שלשים (עשר פעמים שלש) הוא שלימות בחזקה (שלימות יותר משלש, שש, תשע וכיו"ב); ותשעים (שלש פעמים שלשים) הוא השלימות המלאה בחזקה.

צ':

האופן הרגיל שבו כותבים חז"ל וכו' אות זו (במילוי) הוא – "צד"י"[100] (ללא ק' בסוף). ובכמה מקומות כותבים "צדי"ק"[101] (מצרפים לצד"י את האות שלאחרי זה – ק'[102]), שזה קשור[103] עם הדרגא דצדיק, בחינת יסוד כמ"ש[104] "צדיק יסוד עולם"[105].

ואיתא בספרים[106] (ע"פ הידוע בגודל הדיוק בכל עניני התורה, ובפרט קדושת האותיות, שלכל אות במילוי יש פירוש), ש"צד"י" הוא מלשון צד, ולפ"ז מובן ש"צדי" פירושו צד שלי.

ויש לומר הענין בזה (בעבודת ה'):

הקב"ה ברא את האדם והעולם באופן שישנם שני צדדים ("זה לעומת זה"[107]): צד הקדושה והצד שכנגד, יצר הטוב (בצד ימין, חלל הימני[108]) ויצר הרע (בצד שמאל¹⁰⁸). כיון ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[109] לכאו"א מישראל, מובן א"כ ש"צדי" – הצד שלי (הצד דבנ"י) – הוא תורה ומצוות, פסקי דיני התורה איך צריך יהודי להתנהג בעולם (משא"כ לצד שכנגד אין שום שייכות אליו, ועאכו"כ שאין זה הצד שלו).

אבל לאידך גיסא הרי זה נקרא "צדי", רק צד שלי (ולא מציאותי, וכיו"ב) – כיון שהקב"ה ברא את העולם (בשם אלקים) כ"צד" בפני עצמו (זה לעומת זה עשה אלקים¹⁰⁷), עולם המעלים ומסתיר על אלקות, תחתונים, עד "תחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית'"[110], ולא נרגש בו (מצ"ע) שצריכים לציית להוראות התורה, עד שיתכן שיתנהגו היפך התורה ח"ו. והכוונה בזה היא – שיהפכו את העולם, שגם ה"צד" דעולם מצד ענינו הוא "יסכים" להוראות ופס"ד התורה (ודוקא אז ה"ז נקבע בפנימיות בתחתונים).

ועפ"ז יכולה להתעורר השאלה (אפילו בנוגע לדבר של רשות, אפילו לא הצד שכנגד): כיצד יכול יהודי לצאת ולהפוך את ה(חפצא ד)עולם והאנשים בעולם, שהם – מצד ענינם הם – יתנהגו ע"פ הוראות ופס"ד התורה (עד "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח"[111]) – הוא הרי "נוגע בדבר" בזה, כיון שתורה תלוי' בישראל וניתנה בשביל ישראל (ולכן מחשבתן של ישראל קדמה לתורה[112]), כמ"ש בתורה "צו את בני ישראל", "דבר אל בנ"י" (וכיו"ב), והחיות של יהודי תלוי' בתורה (היא חיינו ואורך ימינו[113]) – והשאלה: בהיותו "נוגע בדבר", כיצד יכול הוא לפעול ולעשות דירה לו ית' בתחתונים[114], מצד ענינם הם?!

לכן עשה הקב"ה שיהודי (כפי שירד למטה בעולם כנשמה בגוף) עומד בגלוי כאילו מן הצד, ששייכותו (העצמית) לתורה ומצוות אינה מכריחה אותו ואינה גורמת לנטי' כל שהיא (בגלוי) שיתנהג כך, אלא הדבר נמסר לבחירתו החפשית, שהוא יבחר "ובחרת בחיים"[115] בצד דתומ"צ, ובמילא אין הוא "נוגע בדבר" כלל, כיון שאין הוא מוכרח להתנהג באופן אחד דוקא, יש בו הן צד טוב והן צד שכנגד, ו"זה וזה שופטן"[116] (לא "מושלים"[117], גם לא נפשו האלקית);

אבל מוסיפים יו"ד ל"צד", כיון שהכוונה בזה היא – "ובחרת בחיים", שיבחר שצד ימין יהי' "צדי", הצד

שלו[118] [ואז – כשהוא בוחר לציית לנפש האלקית – הרי "הקב"ה עוזרו"[119],

"כי יעמוד לימין אביון להושיע

משופטי נפשו"[120]].

וזהו ע"ד שני הענינים במשה – "משה" ו"איש האלקים" [ומעין זה – הנשמה והגוף דכאו"א מישראל]: בהיותו "משה" ע"ש מן המים משיתיהו (למעלה מעולם) ה"ה קשור בגלוי רק עם אלקות, עם "אין מים אלא תורה"[121] ("זכרו תורת משה עבדי"[122]), שתורה היא בעה"ב על העולם, "בראשית", בשביל התורה ובשביל ישראל[123], ובכח זה יכול הוא להפוך את העולם ולהמשיך שם גילוי אלקות; בהיותו "איש" ("מחציו ולמטה") ה"ה "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע"[124], ולכן ה"ה כאילו עומד מן הצד, והוא בוחר, "ובחרת בחיים", שכפי שהוא נמצא כ"איש" נעשה הוא "איש האלקים" – "צדי".

עפ"ז מובן, שכיון ש"צד"י" (שתומ"צ הם הצד שלו) בא (לא כ"נוגע בדבר", אלא) ע"י בחירתו, בהיותו (בחיצוניות) "איש", נשמה בגוף גשמי בעולם – יש בכחו להפוך את העולם ותושבי העולם, שגם הם "יסכימו", לציית להוראות התורה, באופן כזה שזה נקבע אצלם בפנימיות, כיון שזהו בערכם, כנ"ל. כך שעי"ז יכולה אלקות להמשך ולהתגלות בכל העולם, באופן של קביעות.

י.  ועדיין צריך להבין: האמור לעיל מדובר ע"ד העבודה ד"צד"י", להמשיך אלקות בחלק הרשות שבעולם, בטבע העולם שמשם אלקים (שאמנם מעלים על אלקות, אך אינו מנגד) – והיות שהעבודה דבירור העולם היא ע"י התלבשות בבחי' "איש האלקים", הרי זה מתקבל גם בגדרי העולם; אבל כאשר אומרים שכל העולם צריך להעשות דירה לו יתברך בתחתונים, דירת קבע, מובן א"כ שלא יכולה להשאר "פינה" בעולם שמנגדת לאלקות ח"ו (כיון שאז חסר בקביעות ונצחיות דכל הדירה). א"כ כיצד יש בכחנו לפעול גם ב"צד שכנגד", "מקום" שבו כבר הי' מכשול היפך התורה ר"ל?

וצריך לומר, שע"י "תפלה למשה איש האלקים" (שנותן את הכח להמשכת אלקות באופן של קביעות), ה"ז מגיע גם בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, ומהפך גם אותו. ויש לומר שענין זה מרומז בכך שמוסיפים ק' ל"צד"י", שעושה את המלה "צדיק" – וק' יורד למטה מן השורה[125], וכדלקמן.

יא.  על הפירוש הנ"ל (ס"ו) שמשה ע"ש "מן המים משיתיהו" רומז על גילוי שם הוי', שלמעלה מן העולם, עלמא דאתכסיא – נשאלת לכאורה קושיא פשוטה: ה"מים" (שמהם "משיתיהו" את משה) היו מי הנילוס – "ותשם בסוף על שפת היאור"[126], בסמיכות[127] אל – העבודה זרה דמצרים[128]! וגם: דוקא בת פרעה מלך מצרים (- ערות הארץ[129]) הוציאה את משה מן המים, וקראה לו משה על שם "מן המים משיתיהו", ודוקא על שם זה הוא נקרא (אע"פ שי' שמות היו לו[130]) – כיצד מתאים זה עם הפירוש בחסידות, שזהו עלמא דאתכסיא, תכלית ההיפך מע"ז ופרעה וכו'?!

והביאור בזה הוא, שהיא הנותנת: כל הגבוה גבוה ביותר נופל למטה מטה ביותר[131]. בכדי להגיע לאלקות שלמעלה מגדר הבריאה, זקוקים דוקא לבת פרעה (וכמרומז בשמה "בתי-ה"[132], מלשון בת (מקבלת) מי"ה[133], שלמעלה משם הוי'], שהיא תוציא את משה ממקום של עבודה זרה (מי נילוס), ועי"ז נעשה הגילוי ד"מן המים משיתיהו", הגילוי דמשה מעלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא.

ועפ"ז יש לומר, שזה שמשה הי' בתיבה "בסוף על שפת היאור", בסמיכות למקום ע"ז (למטה יותר מ"איש" "מחציו ולמטה"), אבל באופן שהי' מוגן ע"י התיבה, ובפשטות היתה התיבה פתוחה מלמעלה[134], ז.א. שמשה בהיותו בתיבה הי' גלוי כלפי שמיא, ובהיותו שם "ראתה (אפילו בהיותה עדיין בת פרעה) עמו שכינה"[135], ולאח"ז "מן המים משיתיהו" בת פרעה דוקא, והוא גדל בבית פרעה מלך מצרים[136] – הרי זה נתן למשה את הכח, שיוכל לשבור אח"כ את הקליפה וע"ז דמצרים, ולגאול את בנ"י משם.

נמצא שבפסוק "תפלה למשה איש האלקים" כלול גם ענין שלישי (נוסף על העבודה ד"איש האלקים" (גילוי אלקות בערך הבריאה), ו"משה" (גילוי שם הוי' שלמעלה מן הבריאה)) העבודה דבירור התחתון שאין תחתון למטה ממנו. וי"ל שענין זה מרומז בענין ד"תפלה למשה"[137], כמבואר בחסידות[138] שזוהי תפלת עשיר, הקשורה עם עצמותו ית', שלמעלה מהוי' ואלקים (סובב וממלא) והמחבר שניהם יחד, שבכח העצמות (שלמעלה לגמרי ממציאות העולם ומשלילת מציאות העולם) נמשך אלקות בכל העולם ובכל הדרגות שבו, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו.

וכפי שיהי' בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"[139], ו"לא יהי' שם לא מלחמה כו', ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"[140] – הגילוי ד"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", עלמא דאתי איקרי נועם[141], תענוג העצמי[142] (עד שנמשך ב)"ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", כסיום המזמור[143].

יב.  עפ"ז יש לומר הרמז במזמור צדי"ק (בהוספת ק' אחרי צד"י):

ידוע הפירוש[144] ב"בה"א נברא העולם הזה"[145], שהעולם נברא בה"א, שיש לה שלשה קוים, כנגד ג' הדרגות בעולם – בריאה יצירה עשי', מחשבה דיבור ומעשה: הגג והרגל הימיני (המחוברים) הם כנגד מחשבה ודיבור, והרגל השמאלי הנפסק הוא כנגד עשי', שעלי' נאמר "אף עשיתיו"[146], אף המפסיק.

כיון ש"עולם על מילואו נברא"[147], מובן שאע"פ שעוה"ז נברא בה"א, שישנו הפסק לפני עולם העשי' (ז.א. העלם והסתר המעלים על חיבורו עם העולמות הגבוהים יותר) – אעפ"כ הרי זה על מילואו, באופן כפי שהקב"ה ברא אותו בשם אלקים, שישנו עולם המעלים על אלקות. והעבודה בעולם מתבטאת ב"צד"י"[148] – לבחור שתומ"צ יהיו הצד דבנ"י, כנ"ל.

לאח"ז ישנה העבודה דק' (דקדושה) – שמגיעים גם במקום זה (שנעשית ע"י החטא), שמאות ה' ייעשה אות ק', שרגלה השמאלי יורד למטה מן השורה, למטה מהמקום שבו ברא הקב"ה את העולם לכתחילה. והכוונה בזה היא – "אשר ברא אלקים לעשות, לתקן"[149], להיות "שותף להקב"ה במעשה בראשית"[150], ולברר גם מקום זה, כפי שפעל משה (כנ"ל) – שזהו תוכן שלימות העבודה ד"צדי"ק", שהוא ממשיך מ"צד"י" (שתומ"צ הוא הצד שלו) גם בק'[151] למטה מן השורה[152].

יג.  ע"פ כל הנ"ל מובן מדוע דוקא משה הוא גואלם של ישראל, בגאולת מצרים, וגואל ראשון הוא גואל אחרון – כיון שבהיותו בדרגת "תפלה למשה איש האלקים" יש בכחו להמשיך גאולה – גילוי כח הבלי גבול – בעולם, ולגאול את בנ"י מכל המיצרים וגבולים, עד גם דקליפת וע"ז של מצרים, ובכח זה – גם הגאולה האמיתית והשלימה, ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", לא רק נסים המלובשים בטבע (אלקים), אלא גם נסים גלויים שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, ועד נפלאות,

ותהי' זו גאולה שאין אחרי' גלות, באופן שכל העולם כולו יהי' דירה לו יתברך, דירת קבע ונצחי, לעד ולעולמי עולמים.

יד.  בזה ניתן גם לבאר את תוכן ה"נס גדול" בשבת הגדול, והקשר עם שבת דוקא:

דוקא ע"י הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם", שהתוקף דלעו"ז עצמו (בכורי מצרים) מכה את מצרים, ארץ מלאה גילולים[153] – הבירור דק' (למטה מן השורה) – נפעל ע"י גילוי הכי נעלה דאלקות, למעלה מהנסים שקרו לבנ"י עצמם (או הנסים שהקב"ה עשה). עד שזה מגלה עוד יותר את הכח הנצחי וכח הבלי גבול דאלקות, שמגיע אפילו במקום זה.

ולכן נקרא דוקא זה "נס גדול", ודוקא זה נעשה "התחלת הגאולה והנסים" דגאולת מצרים.

וענין זה נקבע דוקא בשבת, כיון ששבת קשורה עם הגאולה הנצחית – יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים (כנ"ל ס"ח), ועסקא דשבתא כפול, שכפל קשור גם הוא עם גאולה; ולכן, בשבת שבה קרה ה"נס גדול" ד"למכה מצרים בבכוריהם" – ה"ז מהפך את כל השבת, שנעשית "שבת הגדול". [ולכן יש בכח שבת זו לברך גם את חג הפסח, כנ"ל ס"א].

ולהוסיף, שבקביעות שנה זו (ובכמה שנים) חל שבת הגדול בשבת פ' צו, "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות"[154], שמדגיש עוד יותר את גילוי ענין הנצחיות למטה – בכח זה שהקב"ה מצוה למשה רבינו: "צו את אהרן", וע"י אהרן ה"ז מגיע לכאו"א מישראל (כיון שאהרן הוא אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה[155]), שיש לו את הציווי ונתינת הכח הבלתי מוגבלת מהקב"ה, הן בהווה (מיד) והן בעתיד (לדורות):

"מיד" – אין לו שום הפרעה או אפילו עיכוב מלפעול את הציווי מיד, כיון שהוא מלובש בזה לגמרי, עד שזהו חייו, חדור תוך תוכו; ולדורות – ענין זה נמשך, ובאותו אופן דזריזות, גם בדורות הבאים – ל' רבים; וכאשר ישנה חזקה דשלשה דורות (שלו ועוד שני דורות), ה"ז נעשה ענין נצחי לכל הדורות, שכל פעולה שהוא עושה תהי' באופן ד"מעשה ידינו כוננהו"[156].

טו.  האמור לעיל הוא בהדגשה יתירה כשנמצאים בחודש ניסן דשנה זו "הי' תהא שנת נפלאות אראנו", וכמדובר (גם במכתבים כלליים) ע"ד הנסים והנפלאות שקרו בשנה זו (בסמיכות לחג הפורים), שהתבטל המנגד לבנ"י, עד שהנצחון הביא לכך, שהשונא ישחרר, באופן טוב, חלק משבויי-המלחמה וכו', כמדובר בפרטיות לפנ"ז.

ובודאי ימשיך הקב"ה להראות נסים ונפלאות, עד – ועיקר – "אראנו נפלאות" בגאולה האמיתית והשלימה,

שהמלחמות באותו חלק בעולם ("מלך פרס" עם "מלך ארם") הן מהסימנים שמיד באה הגאולה ע"י משיח צדקנו, כדאיתא בילקוט שמעוני[157], ובלשונו, ש"בני אל תתיראו . . הגיע זמן גאולתכם", ו"מלך המשיח עומד על גג ביהמ"ק והוא משמיע להם לישראל ואומר, ענוים הגיע זמן גאולתכם"!

טז.  מכל הנ"ל יש לכאו"א מישראל הוראה בעבודתו הפרטית:

בעמדנו בשנת נפלאות אראנו, ובה גופא – בחודש ניסן, ובתוך השבוע דחג הפסח, זמן חירותנו, ולאור המאורעות והנסים האחרונים – שגלויים לעיני בשר, לעיני כל העמים –

ה"ז צריך לעורר אצל יהודי עוד יותר רצון וכחות לעשות את עבודתו באופן דנס, עד נסי נסים – אין זה מספיק שיתעלה ממצבו עד עתה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, אלא צריך להתעלות בכ"ז מעלה מעלה, "ילכו מחיל אל חיל"[158], עד שמגיע ל"נס גדול" האמיתי הקשור עם "גדול הוי' ומהולל מאד"[159].

וישנה ע"ז נתינת כח מיוחדת ממזמור צדי"ק, "תפלה למשה איש האלקים", "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" – ש"תשרה שכינה במעשה ידיו",

ומשה נותן כח לכאו"א מישראל – בפרט ע"י בחי' משה שבו (המשפיעה על עבודתו בפועל) – שיגלה בעצמו את ה"צדיק" שבו, "ועמך כולם צדיקים"[160], כפי שהוא קשור עם "צדיק ה' בכל דרכיו"[161], ועי"ז – לעשות בשלימות את עבודתו של "צד"י", להתמסר לגמרי לצד התורה, כך שזה נעשה "צדי" לגמרי (כך שאין שום מקום לקס"ד של צד נוסף), הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להשפעה על יהודים אחרים, בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, וגם – להשפיע גם על אוה"ע בנוגע לשבע המצוות שלהם¹¹¹,

– ובזה באים לנצל מאורע נוסף להוספה בעבודת השם:

בהשגחה פרטית, יצאה בימים אלו החלטה מספר¹⁰⁴– גימטריא צד"י[162] – מבית הנבחרים של מדינה זו (באי-הכח של המדינה כולה), שיש להם הכח דדינא דמלכותא דינא[163] – בקשר לקביעת יום "עשתי עשר יום"[164] לחודש ניסן דשנה זו כיום מיועד במיוחד לחיזוק חינוך הטוב וכיו"ב. – יסודות בישוב העולם עבור כל תושבי המדינה וכל תושבי העולם –

ולעשות זאת עד באופן ד"צדיק", להגיע גם בחוצה שאין חוצה ממנה.

והדגשה מיוחדת בענין שהזמן גרמא[165]: סיפוק כל צרכי החג לאלו הזקוקים לזה – צרכי הסדר (מצות, ד' כוסות וכו'), וצרכי יום טוב בכלל (בגדי יום טוב, ומאכלי יום טוב), וכיו"ב.

ויש לעורר על ענין נוסף בקשר עם זה: במקומות שבהם עורכים סדרים ציבוריים וכלליים – ישנם כמה מקומות שבהם עשו הכנות לערוך רק סדר אחד (בגלל חסרון כסף וכיו"ב). ונחוץ וכדאי ביותר, שישתדלו ביותר לעשות את שני הסדרים, על כל פנים – לחלק את ההוצאות לשני הלילות, ובודאי – לא יזדקקו לזה, כיון שהקב"ה ודאי יברך ויספק לעוסקים בזה את כל המצטרך, ויותר מזה.

ויהי רצון שכבר תקויים שלימות התפלה דמשה ודמשה שבכאו"א מישראל – "תפלה למשה איש האלקים" – "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", "תשרה שכינה במעשה ידיכם", במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, ותיכף ומיד ממש העיקר – בבית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך".

הערות