שלוש כיתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום,

אחת אומרת "קדוש", ואחת אומרת "קדוש קדוש",

ושלישית אומרת "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות",

דוגמת עם ישראל "עם קדושך" עליהם נאמר: "וקדושים בכל יום יהללוך סלה".

ואכן ה"קדוש" ברוך הוא מובדל מהעולמות,

ואין הוא מתפעל מבריאת העולם – "אני הוי' לא שניתי".

אין אצלו שום שינוי בין קודם שברא את העולם בין לאחר שבראו,

אף שהוא מהווה מחיה ומקיים את העולם.

שאינו מתלבש כלל בעולמות כדי להחיותם;

בניגוד לנפש המתלבשת בגוף ונתפסת בו כדי להחיותו,

ואף מתפעלת ממקרי הגוף – מקור וחום וכיו"ב.

אמנם חז"ל דימו את המשכת החיות מה' לעולמות לנפש המחיה את הגוף,

ואמרו: "מה הקב"ה מלא כל העולם כך הנשמה ממלאה את הגוף"

כי באמת יש בחינת חיות המתלבשת בעולמות בתוך פנימיותם,

אלא שחיות זו הנמשכת ממנו ית' להחיות את העולמות,

נמשכת על ידי צמצום עצום הבטל במציאות למקורו,

עד שהוא כטיפה אחת בים אוקיינוס (אילו היה הים בלי גבול) ויותר מכן.

חיות זו היא דוגמת שערה הנמשכת מהמוחין שאין לה ערך כלל למקורה,

והיא רק מבחינת זיו השכינה בלבד, רק בחינת הארה,

ונקראת "שכינה" ו"ממלא כל עלמין" – "עלמא דאתגליא".

ורק על בחינה זו נאמר: "מבשרי אחזה אלוקה" –

"מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם".

וכיצד "מבשרי אחזה אלוקה"?…

הנפש מחיה את בשר הגוף ובהסתלקות הנפש נעשה הגוף פגר,

כפי שרואים בשינה שהיא אחד משישים ממיתה,

שכאשר הנשמה מסתלקת מן הגוף נשאר קיסמא דחיותא.

לכן מברכים בכל בוקר: "ברוך אתה… המחזיר נשמות לפגרים מתים",

כי בכל בוקר מתחדשת החיות והופכים לבריה חדשה.

אמנם בעיני הבשר שלנו איננו רואים איך ומהי מהות הנפש,

אך כל אחד מרגיש דרך פעולותיו שהנפש המלובשת בגופו מחיה אותו,

וכל אחד יודע שכאשר הנפש מסתלקת מן הגוף, הגוף דומם כאבן.

אם כן, ברור שיש נפש אף שמהותה אינה מושגת ואינה נראית.

וכשם ש"מבשרי" אני מרגיש את הנפש המחיה אותי,

כך אנו מרגישים את זיו השכינה, את הזיו האלוקי המחיה את העולם.

וכמו שאין אנו רואים את הנפש כך גם איננו רואים ואיננו משיגים את מהות הקב"ה,

רק רואים את פעולותיו בעולם.

שהעולם הוא כגוף גדול, גוף חי, וברור שיש בו חיות המחיה אותו,

אולם, כאמור, החיות הגלויה לנו היא רק הארה וזיו השכינה.

והוא הכח הפועל בנפעל (=בנברא) ממש.

ואילו עצמות ה' ית' שהוא עיקר החיות אינו מתלבש בעולמות כלל,

והוא סובב ומקיף עליהם קדוש ומובדל מהם.

שאין הוא המקור שממנו נובעים החיים בסדר השתלשלות עילה ועלול,

לא "אתה מקור חיים", אלא רק "עמך מקור חיים".

הנבראים – מלאכים ונשמות – מתפעלים מהקדוש ברוך הוא המופלא הטמיר והנעלם,

ומביעים את התפעלותם ואהבתם לה' כל אחד לפי רמת השגתו.

וכאמור, שלוש כיתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום,

ואליהם מצטרפות נשמות ישראל באמירת "קדוש" ו"ברוך כבוד ה' ממקומו"

בהקדמה לקריאת שמע ובחזרת הש"ץ של תפילת עמידה.

שלוש בחינות אלו של כיתות המלאכים מקבילות לשלוש דרגות בעבודת ה'.

הכת הראשונה של המלאכים הם השרפים המלאכים העליונים שבעולם הבריאה,

שבדומה לנשמות מבינים שהבורא קדוש ומובדל בבחינת "סובב כל עלמין",

ועל כן, מתלהבים ומתלהטים בתשוקה ורשפי אש לאסתכלא ביקרא דמלכא,

(מכאן שמם "שרפים").

הם משתוקקים לצאת מהגבלתם וצמצומם בדרגת דבקות ב"ממלא כל עלמין",

הוא הכח האלוקי הפועל בנפעל המחיה אותם בבחינת צמצום,

על מנת להידבק ב"סובב כל עלמין" הקדוש ומובדל.

זהו רצונם היחיד ולכן אומרים "קדוש" פעם אחת.

גם האדם יכול להגיע לדרגת תשוקה לאסתכלא ביקרא דמלכא דוגמת השרפים.

אדם הוא עולם קטן שיש בגופו ד' יסודות שבעולם: אש מים רוח ועפר.

גם בנפשו הבהמית יש ד' יסודות רוחניים של קליפת נוגה,

וגם בנפשו האלוקית יש ד' יסודות של קדושה אלוקית.

בכל אדם יש יסוד הגובר בו יותר, או יסוד המים או יסוד האש וכו'.

יש מי שיסוד האש האלוקי שבלבו מתגבר ומתלהט בגלוי כגחלים בוערות,

לעומתו, יש מי שיסוד האש שבו בהעלם כגחלים עוממות שיש בהם רק ניצוץ אחד.

בכל זאת, בכל אחד מישראל יש לפחות ניצוץ אחד שיכול לבעור כאש,

יש רק לנפחו בחזקה כדי שיתלהב ויתלהט עד שיבער בגחלת כולה.

השאלה היא איך ננפח את הניצוץ שבלב שיבער היטב בגלוי?

סוד בעירתו של יסוד האש טמון בכוחה של תפילה.

יהודי המתבונן בתפילה בקריאת שמע עד שמרגיש שעובד את ה' "בכל לבבך",

מקיים מצות קידוש ה' – "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – שחובה לקדשו בכל יום.

ואכן תפילה היא עבודה שבלב ויש "לעבדו בכל לבבכם".

על יהודי להתייגע בתוך פנימיות נקודת לבבו ממש,

עד שפנימיות לבבו יהיה מלא ברשפי אש ואהבה עזה לה',

בבחינת כלות הנפש לאסתכלא ביקרא דמלכא הקדוש והמובדל שאין ערוך אליו.

הכת השניה האומרת ב' פעמים קדוש אינה כשרפים המבטלים עצמותם מכל וכל,

על מנת להידבק בסובב כל עלמין.

הכת השניה רוצה בהמשכת אור אין סוף ברוך הוא למטה,

היא חפצה שבחינת "סובב כל עלמין" – "עלמא דאתכסיא"

יימשך בגילוי גם ב"עלמא דאתגליא" עד שיתקיים "וראו כל בשר".

זוהי דרגת "ואהבת… בכל נפשך" (המשכה מלמעלה למטה)

שלאחר "ואהבת… בכל לבבך" (העלאה מלמטה למעלה).

המשכה מלמעלה למטה המקשרת את המוחין של האדם (חכמה בינה ודעת)

ולבושי נפשו (מחשבה דיבור ומעשה) בחב"ד של אין סוף ברוך הוא ורצונו העליון שבתורה.

הוא גם מוכן לקיים "ואהבת… בכל נפשך" כפשוטו, אפילו הוא נוטל את נפשך.

הוא מוסר את הנפש והרצון שלו ויש לו רצון אחד לה' בלבד ותו לא.

כמובן הוא חפץ לעסוק בתורה כדי לקיים מצוות רק שמנוי וגמור עמו

שאפילו הוא נוטל את נפשך יש לו רצון רק לה'.

על ידי התורה הוא פועל המשכה מלמעלה למטה בפנימיות העולמות ברוחניות.

הכת השלישית אומרת שלוש פעמים "קדוש".

זוהי העבודה של "ואהבת… בכל מאודך" שבקריאת שמע.

"מאד" הוא בלי גבול, הוא בחינת "אין סוף" שלמעלה מהכלים.

והעבודה "בכל מאודך" היא להמשיך את בחינת אין סוף למטה על ידי המצוות.

וכמו שעל התורה מברכים: "ברוך… אשר קדשנו… על דברי תורה",

כך מברכים על המצוות "ברוך… אשר קדשנו במצוותיו",

שגם על ידי המצוות ממשיכים מבחינת "קדוש" לעולם.

מאחר ש"קדשנו במצוותיו", המצוות פועלות שירצה להיות מלך העולם.

וזהו מה שנאמר: "ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו",

שעושי רצון ה' פועלים שיהיה לה' רצון להשפיל עצמו ולהוות את העולמות.

כי באמת מצד עצמו אין לה' רצון להוות עולמות, כי אין לו צורך בהם,

ככתוב: "אני ה' לא שניתי" בין לפני בריאת העולם בין אחרי בריאת העולם.

ואף שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה,

הרי הקב"ה נעלה ממנה באין ערוך שהרי גם חכמה עילאה נחשבת אצלו כעשייה גופנית.

אמנם קודם שנברא עולם – "ואדם אין לעבוד את האדמה",

היתה המשכת רצון לברוא עולם תחילה מצד עצמו בחסד חינם ככתוב "ותורת חסד",

אולם עכשיו צריך התעוררות מלמטה לעורר המשכה זו, שימשיך לקיים את העולם.

"ומלאכיו גבורי כח עושי דברו" המקיימים מצוותיו עושים רצון לה',

שימשיך להניח אורו על הצד ולירד לצמצם את עצמו כדי לקיים את העולמות.

שעל ידי המצוות שמקיימים מתעורר רצון ה' להיות מלך על העולם.

זהו שכתוב "ועשיתם אותם" – "אתם" כתיב, כאילו עשאוני.

המצוות ממשיכים בחינת "כמראה אדם" להיות מקור וחיות להתהוות העולמות.

לכן מברכים על כל המצוות: "ברוך אתה ה'", "ברוך הוא"…

ברכה (שעניינה המשכה) פועלת המשכה ש"אלוקינו" יהיה בגילוי לנשמות הצדיקים,

ומלך העולם גם בחיצוניות העולמות בגשמיות.

אלה שלושת הקוים של עבודה (תפילה) תורה וגמילות חסדים עליהם העולם עומד.

אלה הקוים המקבילים לשלוש הקדושות של המלאכים.

כשה"קדוש" הראשון פועל העלאה מלמטה למעלה,

ו"קדוש" הב' פועל המשכה מלמעלה למטה בפנימיות העולמות ברוחניות על ידי תורה,

ו"קדוש" הג' פועל המשכות בחיצוניות העולמות בגשמיות על ידי מעשה המצוות (=גמילות חסדים).

כך מקדשים עם ישראל את ה' בעולם ומקיימים את מצוות ה' –

"ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדישכם",

ובזכות זה שאנו מקדשים את ה' הוא מקדש אותנו.

וכשתושלם העבודה נתעלה לדרגת "קדושים" כשאור אין סוף מתגלה בפנימיותנו.

עד שנשמותינו ייהפכו להיות משכן לה' – בית מקדש ממש.

ונהיה קדושים כה', "יכול כמוני" בניחותא.

ותתקיים בנו הנבואה ש"עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש".

(על פי ליקוטי תורה תחילת פרשת אמור)