כמה פעמים סיפר הרבי מלך המשיח שליט"א בקשר לל"ג בעומר: אחד מגדולי תלמידיו של האריז"ל, ר' אברהם הלוי, הי' חדור כל כולו בצעקת "עד מתי?!", בצער ובכאב על החורבן ובתפילה ובתשוקה שתבוא כבר הגאולה "נאו". ולכן אמר בכל יום ויום את תפילת "נחם" שאומרים בתשעה באב. כאשר אמר זאת בכל ימות השנה, כולל בשבתות וימים טובים, נחשב לו הדבר לזכות גדולה ולא לחטא.

[בתחילה התבטא הרבי כמה פעמים שר' אברהם הלוי אמר זאת גם בשבתות ובימים טובים. אלא שלאחר מכן שאלו הרי לא אומרים אז את ברכת "תשכון" ("ולירושלים עירך") שבה נאמרת תפילת "נחם". ואז נכנס הרבי לדיון אם אכן אמר זאת בפועל גם בשבתות, לפי הנוסח שאמר זאת בברכת המזון בברכת "רחם". או אפילו אם נאמר שבשבתות לא אמר, אך בראשי חודשים ובחנוכה ופורים וכדומה כן אמר. ומובן מזה בכל אופן שהדבר מצד עצמו לא הי' מופרך ומושלל גם בשבתות ובימים טובים].

ואולם כאשר אמר "נחם" בל"ג בעומר בד' אמותיו של רשב"י, במירון, נחשב לו הדבר לחטא ופגיעה ביום חגו של רשב"י. ונענש על כך בעונש חמור, כמסופר בכתבי האריז"ל.

והיינו משום של"ג בעומר הוא יום חגו ויום שמחתו של רשב"י, וכל עניין של צער ואבלות, אפילו צער וכאב אמיתיים על חורבן בית המקדש, אסורים בו.

ולכאורה תמוה, מדוע אסור בל"ג בעומר לצעוק "עד מתי?!" מתוך הרגשת צער וכאב הגלות – והרי אפילו בשבתות ובימים טובים, בהם נצטווינו על העונג והשמחה מן התורה, ונאסר בהם שום עניין של צער ("אין עצב בה"), הי' לו הדבר מותר ומצווה, ודווקא בל"ג בעומר אסור הדבר באופן כה נחרץ וגורף, עד שנענש על כך בעונש חמור?!

ומבואר בזה, שלגבי רשב"י, בהיותו ניצוץ מנשמת משיח, ומי שהתחיל לגלות בעולם את תורתו של משיח, פנימיות התורה, לא הי' כלל גלות וחורבן. ומי שנמצא במקומו של רשב"י ומצטער וכואב על הגלות והחורבן, הריהו פוגע בזה ברשב"י ביום שמחתו.

כלומר, בשבתות ובימים טובים, למרות שישנו אז גילוי אלקות שהוא בדוגמת הגאולה, יום שכולו שבת ומנוחה ויום שכולו טוב – הרי עדיין ישנו איזשהו חסרון, עדיין מורגש שחסרה הגאולה. ולכן מותר וצריך למי שנמצא בדרגא זו להרגיש גם אז את כאב וצער הגלות, ולקרוא מעומק לבו "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת העיר השוממה". ואולם בל"ג בעומר, כאשר מאיר הגילוי של רשב"י בכל תוקפו, אזי אין מקום לשום הרגשה של צער וכאב. מי שזועק אז על צער וכאב הגלות הריהו פוגע בכך ברשב"י.

בוודאי שגם אז, ודווקא אז, כשמאיר הגילוי של נשמת רשב"י שהוא ניצוץ מנשמת משיח, צריך לזעוק "עד מתי?!", אלא שאז צריך לעשות זאת דווקא מתוך שמחה גדולה. שמחה מיוחדת על העובדה שנמצא עמנו רשב"י, אשר "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", שאפשר "לסמוך" ולהישען עליו בשעת דוחק הגלות. רשב"י, האומר שגם כשגלו ישראל נמצאת השכינה עמהם. רשב"י שיכול – ועושה כן – לפטור את העולם כולו מן הדין, ובפרט מדין הגלות. רשב"י מסמל בכל מהותו את היפוכה המוחלט של הגלות, את השמחה המלאה של הגאולה האמיתית והשלימה. ולכן כשהוא מאיר ומתגלה אסור לכאוב את צער הגלות.

כשנמצאים עם רשב"י, צריך לחוש ולהרגיש את רשב"י, את אורו של משיח, את משק כנפי הגאולה. והתפילה אז צריכה להיות לא תפילה על חסרון אלא "תפילת עשיר" (ראה בארוכה ד"ה תפילה למשה תשכ"ט. סה"מ מלוקט ח"ה ע' רי"ט ואילך וש"נ), תפילה של מי שיש לו הכל ולא חסר לו מאומה. אלא שהוא מתפלל ומשתוקק לכך שהגילוי יהי' מוחלט, בלתי מוגבל, ויאיר ויתגלה לעיני כל ממש.

זו גם הסיבה, מסביר הרבי שליט"א, שאין אומרים בקשר לרשב"י את הביטוי והמושג "זי"ע" שאומרים על צדיקים שלא נמצאים בעלמא דין (ראה לקו"ש חי"ז ע' 513) – לפי שלא שייך לומר בו "זכירה" (שרק זכותו תגן עלינו) בשעה שהוא עצמו נמצא ומגן ופועל עוד יותר מאשר בחייו.

ולמרות שאצל כל הצדיקים נאמר ש"במיתתם קרויים חיים" והם נמצאים ופועלים בעולם גם אחרי הסתלקותם "יתיר מבחיוהי" –  הרי אצלם כן אומרים וכותבים אותם ביטויים ותארים המיוחדים למי שאינו בעולם הזה ממש, משום שסוף סוף חסר עדיין במציאותם בגשמיות העולם, למרות ה"יתיר מבחיוהי" (ראה לקו"ש חכ"ו ע' 9). ואילו אצל רשב"י לא חסר מאומה גם בעולם הזה (ראה לקו"ש שם מעין זה בנוגע למשה רבינו, וראה סה"מ שם שמשה רבינו הוא "עשיר בעצם", וזה קשור עם מה שגואל ראשון הוא גואל אחרון, כי עיקר הגילוי בזה הוא אצל מלך המשיח, כדלקמן), כיוון שהוא ניצוץ מנשמת משיח, והוא התחיל את פעולתו של משיח בעולם בגילוי פנימיות התורה. והרי עניינו העיקרי של משיח הוא הפעולה שהאלקות תאיר ותחדור (לא רק ברוחניות, אלא דווקא) בתוך גשמיות העולם. משיח פועל שתהי' עשירות אמיתית, "עשיר בעצם", וממילא לא יחסר מאומה. והדבר יהי' עד למטה מטה, שיתבטא גם בהרחבה ובעשירות גשמית, גם לפי המושגים הפשוטים והמגושמים ביותר. ולכן, בהיותו ניצוץ משיח והתחלת הגילוי של משיח בעולם, לא חסר מאומה אצל רשב"י גם בגשמיות העולם גם אחרי הסתלקותו.

ולכן גם יום ההילולא דרשב"י הוא יום שמחה ללא שום נקודה של עצב וצער. למרות שלכאורה הי' כאן עניין של היפך החיים בגשמיות, שהוא היפך הטוב ביותר אצל יהודים, הסתלקותו של רשב"י – שכן אצל רשב"י מודגש שגם אחרי פטירתו לא חסר כלל במציאותו בעולם, ואדרבה.

ואף על פי כן, גם אצל רשב"י יש עדיין איזשהו חסרון, עדיין לא באה הגאולה בפועל ממש בזמנו. הי' זה אמנם גילוי גדול מאד בדרך לגאולה, אבל עדיין לא הגאולה עצמה. ולכן גם גילוי פנימיות התורה אז הי' מוגבל רק ליחידי סגולה (ראה דבר-מלכות ש"פ אמור תנש"א). ולכן גם היחס לרשב"י כ"חי וקיים" הוא עדיין לא בכל הפרטים.

דורות רבים אחר כך הי' האריז"ל, שאמרו עליו שהוא המשיח בדורו, כידוע. הוא התחיל עוד יותר בגילוי פנימיות התורה, תורתו של משיח, עד שבזמנו התחיל כבר הגילוי לכולם – "מצווה לגלות זאת החכמה".

ולכן, כידוע ומפורסם, הקשר עם הצדיקים לאחר פטירתם מן העולם קיים במיוחד אצל העוסקים בקבלה, ובמיוחד אצל גדולי התורה בין הספרדים (ישנו, למשל, ביניהם, צדיק שנקרא "לא מת", וישנן הרבה דוגמאות נוספות). ובכלל, את כל הנושא של פטירה והסתלקות מן העולם, עושים ("פראוועט מען") אצל העוסקים בפנימיות התורה באופן של סעודות והתוועדויות ואמירת ברכות, "לחיים" וכדומה. שכל זה מדגיש עד כמה אין הפטירה ירידה וחסרון, ואדרבה, עלי' ועילוי לנשמה (אם כי עדיין לא לגוף, כדלקמן).

ועדיין הי' הגילוי בהגבלה כלשהי. עדיין היו סודות התורה טמונים וגנוזים מהמוני העם, ורבים מאד גם מהחכמים והצדיקים, לא היו מודעים להם.

עד שבא מורנו הבעש"ט וגילה את החסידות לכולם. החלה הפצת המעיינות חוצה המוליכה לגאולה.

ולכן גם אצל הבעש"ט והבאים אחריו הייתה השייכות עם האדמו"רים חזקה ומוחשית הרבה יותר גם אחרי הסתלקותם. וסיפורים רבים מסופרים לנו אודות הבעש"ט ותלמידיו הקדושים שבאו ופעלו ישועות אחרי הסתלקותם, וגם בגופם הגשמי.

ואחריו רבותינו נשיאינו נשיאי חב"ד, שהפיצו את המעיינות גם בתוך השכל הפשוט, וגם לפשוטי העם. ומדור לדור הולך ומוסיף ואור.

וכנראה זו הסיבה שמדור לדור הייתה הדגשה יותר ויותר על הקשר החזק והעכשווי כל הזמן עם האדמו"רים שנפטרו מן העולם. ועד שאצל הרבי הרש"ב כותב בנו הרבי ריי"צ כמה פעמים כי אינו יכול ואינו רוצה לכתוב עליו תארים אלו כי אצלו "האבא חי". ולמרות זאת הרי בנוגע לפרסום בעולם כתב והדפיס את כל התארים – כי במציאות התחתונה והמגושמת של העולם, לפי המושגים הפשוטים והמגושמים של העולם, אי אפשר עדיין לומר ולכתוב כך.

בנוגע לרבי הריי"צ בולטת עוד הרבה יותר הנהגה זו, שלא רוצים ולא יכולים לומר את התארים הללו, שלא בערך כלל. כפי שמדגיש הרבי שליט"א פעמים רבות בשיחות הקודש, וחוזר שם כמה וכמה פעמים על הביטוי "שליט"א", "זאל געזונט זיין" (אגב, אפשר לשמוע גם ב"וידיאו" בשיחה עם הגאון הרב אלי'הו בו' חשוון תשנ"ב, את הרבי אומר: "מורי וחמי אדמו"ר שליט"א"). ובכל זאת עדיין בפרסומים רשמיים כתב הרבי ביטויים אלו. כי למרות הכל עדיין נשארה נקודה של גשמיות לשם לא חדרו המעיינות, ובאותה נקודה ובאותו פרט הי' עדיין הצדיק כאילו אינו נמצא ממש בעצמו אלא רק ה"זכר" ממנו.

עד לדורנו זה, הדור השביעי, שבו אומר הרבי כי המעיינות הגיעו אפילו (כדברי הזוהר הקדוש אודות דורו של משיח) ל"רביין דעלמא", אפילו לילדים קטנים, וגם "לילדים קטנים" ברוחניות. וכבר נשלמו ונסתיימו כל הבירורים, ונגמרה עבודת השליחות, ונסתיימה עבודתם של רבותינו נשיאינו, והכל הגיע וחדר גם לגשמיות העולם, לתחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו.

[ובמיוחד (בין השאר) באמצעות "המסתכל בפני הרב" (ראה בשיחת ש"פ אמור שם) – הפצת התמונות של הרבי במידה שלא הי' לזה שום תקדים בדורות קודמים. וכפי שכותב הרבי באותו "צעטל" מפורסם (שצילומו הופיע כמה פעמים גם ב"וידיאו" של "לראות את מלכנו") לאשה שהתלוננה על פחדים: "תסתכל בתמונתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ותדע שגם הוא, בהיותו רועה ישראל אמיתי, מביט בה באותה שעה. ויועיל להנ"ל". כלומר, הרבי אומר כאן דבר נפלא ביותר – שכאשר מסתכלים בתמונתו של הרבי, הרבי מביט בך באותה שעה!].

ולכן בתורתו של הרבי שליט"א מלך המשיח, שהוא לא רק "ראוי להיות משיח", "משיח שבדור" (שזה עדיין לא מושג ששייך להלכה, כי הוא עדיין אינו משיח, ורק עומד להיות), אלא הוא כבר "בחזקת שהוא משיח, ועד הרי זה משיח בוודאי", כפי שפסקו "מאן מלכי רבנן" ועל ידי כך פעלו גם בגדרי העולם (שיחת ש"פ משפטים תשנ"ב) – מודגש ביותר שכל העניינים חייבים להיות דווקא בגשמיות כפשוטו. כמודגש ביותר וללא הרף בכל תורתו של הרבי שליט"א, כידוע לכל מי שטועם משהו ממנה.

[לדוגמא בעלמא: הרבי מסביר שלכן לא נוהגים בדורות האחרונים להתענות תעניות בה"ב (שני וחמישי ושני שאחרי חג הפסח וחג הסוכות) ותעניות נוספות שנזכרו בשולחן ערוך – לא רק מפני חלישות הדורות שקשה לצום וזה עלול להפריע לעבודת ה'. אלא גם ובעיקר משום שהעבודה עתה, ככל שקרובים יותר לגילוי משיח, היא דווקא בגשמיות כפשוטו, לפעול עם הגוף ולבררו, שזהו דווקא על ידי אכילה ושתי'. ולא כמו בדורות קודמים, שהעבודה הייתה בעיקר עם הנשמה ולכן התענו].

ומאחר שכל עניינו של הרבי מלך המשיח שליט"א היא לפעול שיהיו כל העניינים הרוחניים והאלוקיים דווקא בגשמיות כפשוטו – הרי על אחת כמה וכמה שמציאותו של הרבי עצמו היא דווקא בגשמיות כפשוטו, בגופו הגשמי כפשוטו, ובתכלית השלימות והבריאות (ראה בארוכה שיחת ש"פ בא תשנ"ב).

ומה ש"את חוליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם", ועד שאמרנו "כי נגזר מארץ חיים" ח"ו – אין זה אלא החולי שלנו והמכאובים שלנו וההסתכלות המגושמת שלנו. והרי כל עניינו של הרבי שליט"א, כל עניינו של משיח, הוא, כנ"ל, לפעול גם בה, בהסתכלות המגושמת שלנו, שגם היא תתאים לכל העניינים הרוחניים והאלוקיים. שגם ה"גולה" תהי' כל כולה כלולה בתוך ה"גאולה", כאשר יכניסו בתוכה את ה"אלף", "אלופו של עולם", ועד ל"אל"ף" אותיות "פלא".

שלכן כל כך חשוב ונוגע וחיוני להכריז ללא הרף שוב ושוב שמציאותו של הרבי נמצאת גם בגשמיות כפשוטו, גם בגופו הגשמי. ולומר עליו את התואר "שליט"א" דווקא בפשטות ובפשיטות, ללא הצטדקויות כלשהן – להדגיש שהדברים אמיתיים ונכונים לא רק אי שם למעלה ברוחניות, אלא דווקא בגשמיות העולם הזה, וגם לפי המושגים הפשוטים והמגושמים שלנו.

נכון אמנם שבהחלט צריך ונחוץ גם להסביר ולבאר זאת, כדי שיקלוט זאת גם ה"חוצה" – לאחרי האמירה וההכרזה בפשיטות דווקא –  בדוגמאות מצדיקים בדורות קודמים שגם אצלם מצינו את עניין ה"חי וקיים" בכמה פרטים לאחרי הסתלקותם. שעל ידי זה מתחיל ה"חוצה" לקלוט ש"יש על מה לדבר" ואין הדבר מופרך לגמרי גם לדידו. אלא שיש להדגיש מיד שכאן לא מדובר כלל וכלל על הסתלקות הנשמה מן הגוף, כמו בכל הדוגמאות מהצדיקים הקודמים, אלא, כפי שכותב האריז"ל (שער הגלגולים פי"ג ובספר ארבע מאות שקל כסף) שעלייתו של משיח אחרי שיתגלה אליו ה' וישלחו, ויכירוהו מקצת בני אדם אך עדיין לא יכירוהו כולם, היא כדוגמת עליית משה להר בגופו ובנפשו כדי לקבל את הכוחות האלוקיים להביא את הגאולה. ועל כך כותב רבינו הזקן (מאמרים על נביאים ע' ס') שזהו עיקר ענין "דוד מלך ישראל חי וקיים".

אבל לפני הכל חשוב ונחוץ שה"חוצה" ישמע ויידע שאין כאן שום מקום לשקלא וטריא, "אזוי אזוי איז דער ענין" בין אם יבין זאת ובין אם עדיין לא יבין. וכפי שאומר הרבי בשמחת תורה תשי"א שיש ללכת לבתי הכנסת ולומר שם בפשיטות שהי' לנו ויש לנו גם עכשיו רבי גדול שנמצא ופועל גם עכשיו. ומי שלא ירצה להבין יש לומר לו כפי שנהגו המלמדים לומר ב"חדר" – "כשתגדל תבין".

והנהגה זו, לומר ולהכריז ולהדגיש גם בכתב ובפרסום בכל האופנים האפשריים, ודווקא בפשטות ובפשיטות, ללא שום נתינת מקום לאופן אחר ח"ו כלל וכלל, כי אכן הרבי חי וקיים כפשוטו ממש, גם לפי המושגים הפשוטים והמגושמים שלנו (והרי רואים במוחש כיצד הוא עונה ועוזר ומושיע לכל, באמצעות אגרות הקודש וכדומה) – היא שמביאה להתגלות הסופית והמוחלטת לעיני כל. כאשר גם בצורה הפשוטה ביותר והגשמית ביותר כולם יכירו ויידעו, יראו זאת בעיני בשר, ויוכלו אפילו למשש זאת בידיים הגשמיות, את האמת האחת והיחידה, האמת המוחלטת לאמיתה, שתפרוץ מכל פינה ומכל נקודה בעולם הזה הגשמי – כי הרבי מלך המשיח שליט"א חי וקיים גם באופן הפשוט והגשמי ביותר, והוא מביא לכולנו בפשטות ובגשמיות ממש עכשיו ממש את הגאולה האמיתית והשלימה. וכולם מכריזים לפניו יחדיו, מתוך אהבה ואחדות מוחלטת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".