אגרת זו מסיימת את החלק אגרות הקודש שבתניא החלק הרביעי ובה מברך רבנו על הסדר המסודר שנוסד בענייני צדקה בקהילות ועיירות ישראל ומשבח את העושים ואת המעשים היינו הגורמים לעושים לעשות ואף על פי כן ישנה מעלה כשהאדם עושה מעצמו ולא כשמעוררים אותו על כך.

כאן יתבאר מעלת דיבוק חברים ומעלת האהבה בין יהודים וממשיל זאת רבנו ללב ואברים שהשכינה היא כנסת ישראל נמשלה ללב ואילו יהודים בני ישראל נמשלים לאברי הגוף ואם יש קלקול בחיבור האברים דבר זה משפיע על זרימת הדם לאברים.

כבר נתבאר בפרק כא על מעלת רוב המעשה ולא גודל המעשה כאן ממשיך רבנו לבאר נקודה זו ומדגיש שבוודאי אסור לפחות מהצדקה של שנים עברו אלא יש להוסיף יותר ויותר.

בפרק זה בו אנו מתחילים ללמוד מבאר רבנו את מעלת לימוד ההלכות של התורה הנדרשים לקיום מצוותיו יתברך שבהם ועל ידם דווקא מתגלה הרצון העליון.

בהמשך לפרק הקודם בו מבאר רבנו לחסידים לאחר הסתלקות רבי מנחם מענדל מויטבסק את הנחמה שישנה בהסתלקות צדיק. ממשיך רבנו באגרת זו שנכתבה לרבי לוי יצחק מברדיטשוב לנחמו על הסתלקות בנו שמיתת צדיקים מכפרת על כל הדור.

יש נגלה ונסתר בתורה. הרעיא מהימנא שבזוהר כותב שהנגלה הוא עץ הדעת טוב ורע והנסתר הוא עץ חיים וכדי שלא נחשוב שהדבר כפשוטו מעורר רבנו באגרת זאת שכל התורה כולה נקראת עץ חיים אלא שבתורת הנגלה ישנה התלבשות השכינה בעץ הדעת טוב ורע ולכן ישנם דינים של איסור טומאה ופסול, ואילו הנסתר שבתורה הוא התלבשות השכינה בעץ החיים.

באגרת זאת מבאר רבנו איך שהכול בא מאיתו יתברך הכול מהשם יתברך, ממילא אין מקום לכעס כלל אם עשה מישהו משהו כנגדך דע שהכול מאיתו יתברך אלא שההתגלות יכולה להיות בגלות בתוך האדם הרע או אפילו גוי המדבר ועושה ומפריע לך בעבודת השם וממילא מובן שאין כל מקום למידת הכעס.

בפרק זה מעורר רבנו הזקן את הזריזות בנתינת הצדקה ומוסיף ביאור על מעלת נתינת צדקה בפעמים רבות מאשר בפעם אחת.

בפרק זה נלמד אחד מהיסודות הנפלאים של תורת החסידות והוא עמוק מאד והעניין הנלמד כאן שדווקא הגשמיות התחתונה והכי למטה מבחינה רוחנית דווקא היא נוצרה מעצמותו ומהות יתברך כי כדי לברוא דבר הנראה נפרד לגמרי מעצמותו יתברך, רק בכוח עצמותו יתברך לברוא דבר זה שנקרא יש מאין. מכאן ניתן להבין חשיבות קיום המצוות המעשיות בדברים גשמיים דווקא.

בין עולמות האין סוף לבין העולמות המוגבלים עד לעולם התחתון שלנו שאין תחתון למטה ממנו יש ממוצע המחבר ביניהם והממוצע זהו התורה שמחברת בין האור האין סופי לבין הנבראים המוגבלים.

שני מיני אהבה באהבת השם: "אהבה בתענוגים" של צדיקים, שלא כל אדם זוכה לכך כי זהו בבחינת "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", והשנית היא אהבה שהנפש מתאווה ומשתוקקת לדבקה בה' יתברך, והריחוק מהשם רע לה מאד, ואהבה זו היא מסותרת בלב כל איש ישראל ואנו מתפללים לבורא יתברך שיוציא ממסגר אסיר ותתגלה אהבה זו בכל ישותנו.

בשבח מעלת הצדקה – "רחבה מצותך" – ולא מצותיך לשון רבים אלא מצותך היחידה שהיא מצוות הצדקה המשמשת ככלי רחב ושטח נרחב להתלבש בה אור אין סוף ברוך הוא.

אגרת זו נשלחה לקהילה מסוימת שהוכתה בפרנסתה והחלה מתוך הכרח לקמץ בנתינת הצדקה. והרבי מעורר אותם להמשיך לתת צדקה ובהרחבה.

אנו מרבים להשתמש בביטוי "הספירות העליונות". שמהם משתלשל למטה העשר ספירות בגוף האדם ולהבין מעט משמעותם והוא על ידי שכתוב "מבשרי אחזה אלוקה" שעל ידי בשר האדם ניתן להבין את הנמשל העליון בספירות הקדושות.

ארץ ישראל היא כנגד הארץ העליונה הנקראת "ארץ החיים" ושם מאיר אור חדש כל שנה ומתחדש בראש השנה וגילוי האור נעשה על ידי מעשה התחתונים ובזכות תשובתם בראש השנה ועשרת ימי תשובה.

"מה רב טובך שצפנת ליראיך" הטוב והחסד הרב נמצא אצל הירא את השם באופן מוצפן ונעלם. וזאת משום היות שורש נשמתו מצד הגבורה והיראה. אולם יהודי צריך להיות מאוזן מחסד וגבורה ושתיהן צריכות להיות בגלוי ולא מוצפנות ונעלמות.

והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח. מה ההבדל בין שלום לביטחון? על פי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה בפירוש "עושה שלום במרומיו" שלום בא לחבר בין שני דברים הפכיים, בין אש ומים, וזה נעשה על ידי מידת הרחמים המאזנת בין חסד וגבורה. אבל כשיש צורך לביטחון דהיינו כששני הצדדים מנוגדים ונפרדים זה מזה אזי נדרש משהו נעלה יותר ואז צריכה להיות פעולה שאינה מעשה אלא עבודה וכדלהלן.

אגרת זו עוסקת בחיזוק האמונה שאין רע יורד מלמעלה והכול טוב באמת וראשית הכול שישמח האדם בכל עת ובכל שעה על כל הטוב אשר גמלנו בורא העולם ויקפיד האדם לחיות באמונה שלמה בהשם המחיה והמהווה אותנו בכל רגע תמיד ומטיב עמנו בכל עת. ממילא המאמין לא יחוש משום ייסורים הבאים עליו מכל ענייני העולם הזה.

למרות שאנו לא שלמים ובכל זאת עושה איתנו הקדוש ברוך הוא חסד חינם, כך גם אנו נדרשים להתנהג במידת הרחמים ולפנים משורת הדין.

בפרק זה מובא התמצית של הנהגה החסידית של לפנים משורת הדין דהיינו עשיית הצדקה באופן נעלה. כי לא רק אם יש לך הרבה תן לצדקה אלא אף אם יש לך מועט עשה בשביל הצדקה באותה מידה שאתה עושה בשביל עצמך.

אף אגרת זו תעסוק במעלת הצדקה ויתבאר איך שייך לשון זריעה בצדקה כמו שאומרים זורע צדקות מצמיח ישועות, וכדלהלן.

פרק זה יבאר את דבר התפילה: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" להבין מהו חלק ומהו גורל.

אף אגרת זו תעסוק במעלת מצוות הצדקה ובאה בהמשך למה שנתבאר בפרק הקודם. ועוד יתבאר שמבלי צדקה אי אפשר לעורר רחמים עליונים לעולם הזה וכדלהלן.

הפרק יעסוק בביאור הפסוק "צדק לפניו יהלך" על ידי ביאור הפסוק "לך אמר ליבי בקשו פני את פניך השם אבקש" שישנה באהבת השם בלב היהודי שתי דרגות ברצון הלב, פנימיות וחיצוניות. בחיצוניות רצון הלב, האדם יכול לפעול בעצמו אהבה זו. אך לאהבה גדולה של פנימיות רצון הלב נדרשת עבודה גדולה כי היא בבחינת גלות בליבו של היהודי ואינה יוצאת מגלות אלא בכוחו של הבורא יתברך.

בפרק זה יבאר רבנו את גודל מעלת מצוות הצדקה בהיותה שונה משאר המצוות, אגב יתבאר שבעולם הזה אין אפשרות כלל להעניק שכר אמיתי פרט למצוות גמילות חסדים, עליה נאמר: "שאדם אוכל פרותיה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא". מדוע?

בקשת רבינו שלמרות גודל סבלו במאסר וממילא גודל השמחה בשחרור מהמאסר, לבל ירום לבבם של חסידים להתנשאות מעל מנגדיהם אלא לשמוח מתוך תודה והודיה להשם הבאה מהכנעה וענווה.

אגרת זו מדברת במעלת מנהג חסידים, מנהג שנהוג עד ימינו – לחלק את התלמוד בין לומדים רבים ומסיימים בלימוד את כל הששה סדרים של מסכתות התלמוד בכל שנה ושנה, במעלת לימוד הלכות מעשיות ועבודת השם בהתבוננות בגדולת הבורא יתברך ובעניין תפילה במתינות.

ברך ה' חילם ופועל ידם ירצה לרצון להם לפני ה' תמיד כה יתן וכה יוסיף ה' לאמץ לבם בגבורים ונדיב על נדיבות יקום להיות גדול המעשה בכל עיר ומנין ותחשב לו לצדקה ועל העושה נאמר צדקתו עומדת לעד

נודע בשערים מ"ש בתיקונים דשכינתא איהי מרעא בגלותא כבי'. פי' עד"מ כמו חולי הגוף המבדיל בין קדש וכו' שסיבת החולי והבריאות היא התפשטות והילוך החיות מהלב אל כל האברים המלובשת בדם הנפש היוצא מהלב אל כל האברים

להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם בענין הספירות מודעת זאת בארץ מפי קדושי עליון נ"ע לקרב קצת אל השכל מאי דכתיב ומבשרי אחזה אלוה שהכוונה היא להבין קצת אלהותו יתברך מנפש המלובשת בבשר האדם וע"פ מארז"ל ע"פ ברכי נפשי וגו' מה הקב"ה כו' אף הנשמה כו'