אחת הטענות שטענו המתנגדים נגד אדמו"ר הזקן היתה, שבדרושיו הרבים טוען רבינו הזקן שה"מלכות" אינה שווה שום דבר – ובלשון ה'קבלה' "לית לה מגרמה כלום", ולכן היא הספירה האחרונה…

בתקופה בה מתרחש סיפורנו היה מצב היהודים במזרח אירופה וגם במרכזה, בכי רע. היה זה לאחר שדעכו התקוות שהפיחו התנועות ה"משיחיות" בראשות משיחי השקר שבתאי צבי ויעקב פראנק, והיהודים המאוכזבים היו על סף ייאוש….

רבי שניאור זלמן, בן ברוך ורבקה, נולד בעיירה הפולנית ליאזנא שבמחוז מוהילוב, בח"י אלול תק"ה. אביו, רבי ברוך, מצאצאי המהר"ל מפראג, נמנה עם חבורת ה"צדיקים הנסתרים", שהפיצו בחשאי את תורת רבי ישראל בעל-שם-טוב…

י"ט כסלו חג החגים. על ידי ה"יפוצו מעיינותיך חוצה" יבוא מלך המשיח במהרה ממש, והי׳ אור הלבנה כאור החמה, ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו, ועד לאופן שחסד דלגאו יהי׳ בגלוי.

י"ט בכסלו ראש השנה לחסידות. אדמו"ר הזקן אמר שמי שישתתף בשמחתו, שזו היא שמחת הכלל, הוא יוציא אותו מן המצר אל המרחב, או בנוסח אחר מן הגשם אל הרוח, או בנוסח אחר מן הגיהנום.

השליחות של רבי מנחם מענדל מהורודוק ואדמו"ר הזקן בהפצת המעיינות לא היתה קלה כלל וכלל באותם הימים. לא בקלות הבינו קהל הלומדים המתנגדים שמדובר בגאוני עולם הנחבאים אל הכלים.

מדוע חיבב כל כך רבי מנחם מענדל מויטבסק הנבחר שבתלמידי הרב המגיד את הצעיר שבחבורת התלמידים שניאור זלמן שהיה ידוע בכינוי החיבה שלו זלמניו, ואתו הוא יצר קשר נפשי עמוק ומיוחד במינו?

הם שלחו אגרת לרבי שמואל כדי שיעזור להם להיפגש עם הגאון מוילנא ולפרוש לפניו את דרך החסידות, מתוך נכונות לשמוע טענותיו ואחת ולתמיד לישר את ההדורים ולסיים את הויכוח המר. ואמנם רבי שמואל הסכים ברצון, ורק ביקש שהענין ישאר בחשאיות לטובת הענין ולהצלחתו.

יש שיאמרו אתה מדבר בכזו הערצה אולי אפילו עיוורת על רבינו הזקן בעל התניא, כי אתה משוחד היות וחסיד חב"ד אתה! להם אומר שההיפך הוא הנכון אני מדבר בהערצה וכבוד נפלא על כבוד קדושת רבינו הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא והשולחן ערוך כי הנני מעריצו מאד ולכן בחרתי להיות חסיד חב"ד.

רבינו הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, הוא דור שביעי למהר"ל מפראג מזרע דוד המלך חי וקיים. מרגע לידתו ניכר היה בו מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: "בוצין בוצין מקטפיה ידיע".

"דבורה לאה בת שטערנא: היום ערב יום הכיפורים, ברכי נא את בנך יחידך היתום מנחם מענדל בן דבורה לאה, שזה הקטן גדול יהיה בתורת הנגלה והנסתר בהצלחה, במעשים טובים ובאריכות ימים ושנים. בקשי נא רחמים גם עלי, על קהל עדת החסידים ועל תורת הבעל-שם-טוב…"

יום י"ט בכסלו הוא יום גדול בתולדות החסידות: ביום זה שוחרר מכלאו רבי שניאור זלמן מלאדי – מחולל תנועת חסידות חב"ד ומחבר ספר ה"תניא" – לאחר שנכלא בעקבות הלשנה של מתנגדי החסידות. כל העולם היהודי חוגג ביום זה את שחרורו של הרבי ואת זיכויה של תנועת החסידות מהחשדות שדבקו בה. כאן אנו מביאים סיפור – מעשה שהיה – שקשור במאורע זה.

מִכֵּיוָן שֶׁאָדָם נִבְרָא גַּשְׁמִי, הוּא מֵבִין בְּגַשְׁמִיּוּת יוֹתֵר מֵרוּחָנִיּוּת, וְכָל דָּבָר רוּחָנִי נִתְפָּס אֶצְלוֹ בְּהַשְׁוָאָה לַדָּבָר הַמַּקְבִּיל לוֹ בְּגַשְׁמִיּוּת. כְּמוֹ כֵן, כַּאֲשֶׁר טוֹב לוֹ בְּגַשְׁמִיּוּת קַל לוֹ יוֹתֵר לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. נוֹסַף עַל כָּךְ בֶּאֱמֶת יֵשׁ מַעֲלָה מְיֻחֶדֶת בַּגַּשְׁמִי שֶׁהֲרֵי רַק הַגַּשְׁמִי נוֹצַר בְּכֹחַ עַצְמוּת הָאֵין סוֹף, וּלְעָתִיד לָבוֹא כַּאֲשֶׁר הָעוֹלָם יִזְדַּכֵּךְ, תִּתְגַּלֶּה מַעֲלַת הַגַּשְׁמִיּוּת עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהַנְשָׁמָה תִּהְיֶה נִזּוֹנֵית מִן הַגּוּף.

פעם בחג שבועות הסבו זקנים וסיפרו סיפורים על הבעל-שם-טוב, אמר להם אדמו"ר הזקן, שהבעל-שם-טוב עדיין בגן עדן העליון… לאחר זמן אמר להם בניגון – 'ברוך הבא', והבינו שהבעל-שם-טוב הגיע!…

שַׁעֲרוּ בְּנַפְשְׁכֶם, יְלָדִים יְקָרִים, אִישׁ אֱלֹקִים קָדוֹשׁ וְטָהוֹר יוֹשֵׁב בְּבֵית סֹהַר בְּשֶׁל גִּלּוּי פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה הַמְּכִינָה אוֹתָנוּ לְקַבֵּל פְּנֵי מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבְּשֵׁם הַחֹק הוּא עוֹבֵר בְּדִיקָה פְּסִיכִיַּאטְרִית. רוֹפֵא פְּסִיכִיַּאטְרִי מֻמְחֶה בָּדַק אוֹתוֹ עַל מְנַת לַחֲווֹת דַּעְתּוֹ עָלָיו.

לא לקרוא "למפרע". כשעומדים בפתחו של "החודש החסידותי כסלו", בו נמצאים כמה וכמה חגים וימים-טובים, עלינו להיזכר שוב ושוב כיצד חינכו אותנו להתייחס לכל אותם ימים-טובים ומאירים * כשלומדים את משמעות החגים לא "למפרע", אלא עם השלכות אקטואליות ועכשוויות – האם אפשר לעמוד מן הצד ולהישאר אדיש?

חֲסִידוּת הִיא תּוֹרָה – וְלִמּוּד הִיא צְרִיכָה. וְכָמוֹהָ עִנְיְנֵי גְּאֻלָּה וּמָשִׁיחַ, שֶׁהֵם שְׁנֵי דְּבָרִים הַקְּשׁוּרִים זֶה בָּזֶה וְעִנְיָנָם אֶחָד. וּכְמוֹ שֶׁהַגּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן מִמִּצְרַיִם הוּא נוֹתֵן הַתּוֹרָה, כָּךְ הַמָּשִׁיחַ גּוֹאֵל אַחֲרוֹן מְלַמְּדֵנוּ פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה. שֶׁכַּיָּדוּעַ בְּכָל דּוֹר יֵשׁ צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, נְשִׂיא הַדּוֹר, שֶׁהוּא הַמָּשִׁיחַ שֶׁבַּדּוֹר, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבַּדּוֹר; שֶׁאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּמֹשֶׁה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פנ"ו ז).

לקראת הגאולה האמיתית והשלימה, כשמעיינות החסידות נפוצו עד לחוצה שאין חוצה ממנו… נחזור להתבונן בראשיתה של חסידות חב"ד לכבוד כ"ד טבת יום ההילולא של אדמו"ר הזקן.

באותו הלילה שוב עשה הרב המגיד עליית נשמה, והגיע אל היכלות טוהר שמימיים, ושאל את מי ששאל, האם עליו להעביר את מנהיגות עדת החסידים לידי רבי שניאור זלמן תלמידו? נענו ואמרו לו כי גם שאלה זו עליו לשאול את זלמנ'יו עצמו, והוא אשר יענה לו כדת.