לפניכם הדרכות מיוחדות לנשים, שבעצם מהותן מייצגות את מידת הגבורה, מה עושים כדי להתגבר על מידת הכעס, כולל מבחן עצמי.

מידת הגבורה בשורשה ובפנימיותה היא מידת חסד כי בלעדיה לא היה קיום לעולם.

במידת הרחמים צריך להתמקד יותר בצורכי המקבל ולא בצרכים של המרחם. לפעמים המרחם מגזים ברחמים מתוך רגשות אשמה או מחוסר שיקול דעת. יש להתבונן בכל מקרה לגופו ולבחון את מידת הצורך ברחמים, את כמות הרחמים, ואת אופן הרחמים. לפעמים יש להיזהר שהמקבל לא ינצל את המרחם יתר על המידה, שאז גם על המרחם לצמצם את רחמיו לטובת שניהם. זוהי גבורה שבתפארת.

זכינו להיות "בנים למקום", השואפים להידמות לאבינו שבשמים מלך מלכי המלכים, ולהיות שותפים לו בבריאה ולקיים את העולם. אז הבה נקבל עלינו עול מלכות שמים באהבה ובגבורה ונכבוש את העולם ונעשה לקדוש ברוך הוא דירה בתחתונים.

גיבור הוא אדם שיודע להשתלט על כעסו, על גאוותו, על קמצנותו ועל שאר מידותיו הרעות. וכאשר הוא משלב את מידת היסוד למידת הגבורה הוא יוצר יחסים טובים ונעימים עם סביבתו, הוא יוצר אתם קשר חזק ובריא עם הבורא ועם בריאתו, זהו יסוד שבגבורה.

"המשפט לאלוקים הוא", ומחכמתו חלק לבני אדם. וכאשר אדם לוקח על עצמו את שרביט השיפוט הוא צריך להיות ביראת שמים עצומה כדי לשפוט בצדק, לשם כך עליו להתנער מכל נגיעה אישית. שאם לא כן, איזו זכות יש לאדם לדון את חברו?!… לשם כך באה מידת ההוד שכל יופיה וחינה בא לה ממידת הענווה הטובה מכל המידות הטובות והיא מסייעת לשופט להרגיש שאין הוא יושב על כס המשפט בזכות עצמו, אלא רק מכיון שהקדוש ברוך הוא העניק לו סמכות זו כדי לסייע לזולת.

כאשר מידת הנצח מתאחדת ומתכללת במידת הגבורה שעניינה שליטה עצמית, צדק וביקורתיות, ובעיקר יראת שמים, אז כל פעולה הנובעת ממידת הגבורה: ביקורת בונה, ענישה חינוכית וכיו"ב נעשות בהתמדה מתמשכת ועקבית ויעילותה רבה. זוהי מידת נצח שבגבורה.

מידת התפארת הכוללת ומאחדת את שני הקצוות של חסד וגבורה מסייעת למידת הגבורה לחיות ביציבות ובהרמוניה על ידי שממתנת בה את ההגבלה והצמצום. כי בניגוד למידת החסד הנותנת לכולם, כי לדעתה כולם ראויים, מידת התפארת יודעת שלא לכולם מגיע, אלא שמצד מידת הרחמים שלה היא נותנת, ובזה היא גואלת את מידת החסד הנוהגת בויתור מוגזם ונותנת שפע גם למי שלא מגיע, (כאשר מידת הגבורה זועקת שאסור לתת למי שלא ראוי). וכמו שנאמר: "ליעקב אשר פדה את אברהם", שמידת הרחמים פודה את מידת החסד מהקטרוג של מידת הגבורה.

כל אדם אוהב להפגין כח, חשוב לו מאוד להיות גיבור, להשתלט ולנצח, אך אם הוא לא יעצור את עצמו אם לא יצמצם את מידת הגבורה שלו הוא עשוי ליפול הוא עלול להיכשל בשיפוט שלו, הוא עלול להגזים ולהחטיא את המטרה. צריך להיות זהירים במידת הגבורה ורק על ידי כך אפשר להיות שופטי צדק מאוזנים ושקולים שולטים במצב.

הבה נלמד מאברהם אבינו, איש החסד, שהרשה לשרה לענות את הגר כדי להציל את שרה, וגרש את הגר ואת בנה מביתו כדי להציל את יצחק, ונלחם בארבעת המלכים כדי להציל את לוט. ומרבקה אמנו שאליעזר עבדו של אברהם מצא אותה ראויה ליצחק בגלל מידת החסד שבה, ובכל זאת, כאשר יצחק רצה לברך את עשיו מנעה את זה ממנו בתחבולות ובחירוף נפש. ולא בכדי אסרו חז"ל לרחם על אכזרים, ומי שמרחם על האכזרים סופו להתאכזר על רחמנים, שכך קרה לשאול המלך שריחם על אגג העמלקי ובסופו של דבר התאכזר על אנשי נוב.

הסדר הוא "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" – "יצחק בן אברהם", כשיצחק קודם לאברהם. תחילת העבודה צריכה להיות ביראה ובביטול. עבודת יצחק – נותנת כח בעבודת אברהם. "יראה תתאה" היא תרעא לדרתא (שער לחצר) של תורה, "אם אין יראה אין חכמה". ואחר כך "אברהם הוליד את יצחק" – עבודת אברהם נותנת כח בעבודת יצחק. לימוד התורה נמשך מלמעלה ונותן כח בעבודת יצחק, התורה נעשית תרעא לדרתא (שער לחצר) ומביאה לביטול ויראה עילאה. "אם אין חכמה אין יראה".

אליעזר עבד אברהם שליח של יצחק מתפלל על מציאת השידוך ליצחק. וכשהוא מגיע למקום שליחותו, הוא מתפלל שה' יעשה חסד עם אברהם ויזמן לפניו את הנערה המתאימה ליצחק… "ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת"…

מדות ה' הן דבר נעלה כל כך, שאינן בגדר השגה אנושית. וכשם שה' הוא אין סופי כך מדותיו הן בלי גבול. ובין "גבול" אפילו גדול ביותר לבין ה"בלי גבול" יש פער מהותי אין סופי. לכן שום נברא אפילו מלאך וכל שכן אדם אינו יכול להשיג את מדת חסדו של הקב"ה ולא את מדת גבורתו. וכשאנו מדברים על מדות ה': חסד, גבורה וכו' אנו עוסקים רק בשם המושאל בדרגה האנושית המצומצמת שלנו כבני אדם ולא בשם התואר והמעלה של חסד וגבורה אלוקיים.