בפרשיות "תרומה-תצווה" למדנו על ציווי ה' למשה לעשות את המשכן וכליו. בפרשיות "ויקהל-פקודי" משה מוסר את דבר ה' אל ראשי האבות.

נשאלת השאלה: מה הקשר בין עבודת המשכן לבין הפסוקים המסיימים את הפרשה ומתארים מצב שבה יוצאים בני ישראל לעוד חלק מתוך המסע הארוך במדבר?

נִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה: הָרֵי תַּכְלִית בְּנִיַּת הַמִּשְׁכָּן הָיְתָה רוּחָנִית אֱלֹקִית, אָז לָמָּה הָיָה צָרִיךְ לְהַדֵּר בְּחִיצוֹנִיּוּתוֹ, מַדּוּעַ הַמִּשְׁכָּן הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת צִבְעוֹנִי וְיָפֶה?

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַעֲמִיד אֶת קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, אַף אִישׁ לֹא יָכֹל לְהַעֲמִידוֹ. אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן עַל יְדֵי אָדָם?

בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה מְצֻוִּים יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת מִשְׁכָּן, מִשְׁכָּן נַיָּד אֲרָעִי, כַּתַּבְנִית שֶׁהֶרְאָה הַשֵּׁם לְמֹשֶׁה בָּהָר. מִשְׁכָּן הֶעָשׂוּי מִקְּרָשִׁים וִירִיעוֹת מֵעוֹרוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים, כָּךְ שֶׁאֶפְשָׁר לְפָרְקוֹ וְלַהֲקִימוֹ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ וְתַכְלִיתוֹ לְהַשְׁרוֹת הַשְּׁכִינָה בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה.

כשבניית המשכן מגיעה לסיומה ולתכליתה – כבוד ה' ממלא את המשכן! "כבוד ה'" הוא אור אין סוף ממקום עליון ונורא מאד, בחינת אור אין סוף הסובב כל עלמין שנמשך ושורה במשכן, בחינה שאין לבני אדם בה שום השגה ושום תפיסא, אלא בחינת "חושך" – "ישת חושך סתרו". "אנת חכים ולא בחכמה ידיעא", וכשם שאין תפיסא בה' ית', כך אין תפיסא בחכמתו. לשם אפילו משה רבינו אינו יכול להיכנס… אז "ויקרא אל משה"…

העבודה בדרגת הנבראים קשורה ל"כפרת נפשו" של האדם שיהיה מושלם. אולם הקרבנות שצריכים להביא לגילוי האור שמעל דרגת הנבראים, הם "דורון" הגורם נחת רוח לה', (כי לולא גרם לו נחת רוח לא היה נותן לו את הדורון). ובזה יש תוספת על הכפרה על החטא והיא ההודעה על כך, כי מתוך שרמת העבודה גבוהה יותר הרי שהאדם מרוצה וחביב לפני ה' יתברך, ולפיכך מודיעים ומגלים לו שהקב"ה כבר מחל וסלח לו והוא יכול להתראות עם המלך.