בְּפָרָשַׁת בֹּא מְתֹאֶרֶת מַכַּת הַחֹשֶׁךְ. מַכַּת הַחֹשֶׁךְ הָיְתָה נֵס גָּדוֹל! בְּעוֹד הַמִּצְרִים שְׁרוּיִים בַּאֲפֵלָה גְּמוּרָה, לַיְּהוּדִים הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבוֹתָם. אוֹר זֶה שֶׁהָיָה לְעַם יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מַמְשִׁיךְ לְהָאִיר לָהֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.זֶהוּ יִחוּדוֹ שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁמָתָם מְאִירָה תָּמִיד וּמְפִיצָה אוֹר בָּעוֹלָם.

בדור הזה, תמה עבודת הבירורים. סיימנו כבר את סאת הייסורים והיזע וכל מה שנותר זה לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

וּמִכָּאן יֵשׁ הוֹרָאָה לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ. כַּאֲשֶׁר אָנוּ נִתְקָלִים בְּעֵשָׂו הַשּׂוֹנֵא אֶת יַעֲקֹב, אַל לָנוּ לְהִתְפַּעֵל, אֶלָּא לְהַמְשִׁיךְ בְּתֹקֶף לַעֲסֹק בְּתוֹרָה וּמִצְווֹת, וְלִזְכֹּר שֶׁתַּפְקִידֵנוּ בָּעוֹלָם לַהֲפֹךְ אֶת עֵשָׂו לְטוֹב, לַהֲפֹךְ אֶת הָאוֹיֵב לְאוֹהֵב.

כשהחינוך הוא ללא פשרות ודבק בדרך ישראל סבא, מבלי להביט על קשיי העולם והשפעותיו אזי העולם סביב בטל ומבוטל והדור הבא גדל עם אמונה ושליחות של מסירות נפש.

נְשָׁמָה יוֹצֵאת מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ שָׁם לְמַעְלָה בִּ"בְאֵר שֶׁבַע". שָׁם הָיְתָה דְּבוּקָה וַחֲבוּקָה בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׁם הָיְתָה קְרוֹבָה לְאוֹר הָאֵין סוֹף וְנֶהֱנֵית מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. כְּדֵי לָרֶדֶת לְחָרָן, לַ"חֲרוֹן אַף שֶׁל מָקוֹם" – לָעוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן מִמֶּנּוּ!

כָּל אָדָם נִבְרָא שׁוֹנֶה מֵחֲבֵרוֹ בְּחִיצוֹנִיּוּתוֹ וּבִפְנִימִיּוּתוֹ, אוּלָם הַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לְהִתְאַחֵד וּלְהִתְכַּלֵּל זֶה בָּזֶה. כַּאֲשֶׁר מַכְנִיסִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְתוֹרָתוֹ לְחַיֵּינוּ, אָנוּ עוֹלִים מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה עַד לְדַרְגָּה שֶׁלֹּא נִכָּר הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ, אֶלָּא רַק הָרָצוֹן הַמְּשֻׁתָּף לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹן אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

בפרשתנו מספרת התורה על אברהם כי הוא זקן ובא בימים. מדוע ראתה התורה לנכון לחזור על הביטוי בוורסיה אחרת? אנחנו יודעים מה זה זקן, מדוע יש צורך לציין כי הוא גם "בא בימים"? הנחת העבודה היא כי אין מילה מיותרת בתורה ואין חזרות מליציות לצרכים ספרותיים. כל תג ופסיק- הוא שיעור.

הָבָה נֵלֵךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ גַּם בְּרוּחָנִיּוּת, וּנְשַׁפֵּר אֶת מִדּוֹתֵינוּ וְנִחְיֶה בִּקְדֻשָּׁה. נַרְבֶּה בְּלִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, נִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וְנִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים וְלִגְמֹל חֲסָדִים. עַד שֶׁנִּתְעַלֶּה יוֹתֵר וְנוּכַל לִכְבֹּשׁ גַּם אֶת אֶרֶץ קֵינִי, קְנִיזִי וְקַדְמוֹנִי, שֶׁבְּרוּחָנִיּוּת הַכַּוָּנָה הִיא לִשְׁלֹשֶׁת הַמֹּחִין: חָכְמָה בִּינָה דַּעַת.

שְׁלוֹשָׁה אֵרוּעִים חֲשׁוּבִים נַעֲשׂוּ "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" – בְּאֶמְצַע הַיּוֹם כַּאֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה בִּמְלוֹא עָצְמָתָהּ. כִּי כָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם לְהוֹדִיעַ כּוֹחוֹ וּגְבוּרָתוֹ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁהוּא כָּל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁבִּרְצוֹנוֹ וְאֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְּיָדוֹ.

בשביל מה בכלל צריך נביא? מדוע יש ממוצע בין הקב"ה לבינינו, בני אדם הפשוטים? האם באמת צריך בני אדם ש"יתווכו" בינינו לבין אבינו שבשמיים וייצגו את דבר ה'?

התפילין פועלים שתי פעולות. הראשון, הוא הטלת פחד על האויב. ממש כך. על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", אומרים חז"ל – "אלו תפילין שבראש". כלומר, עצם העובדה שיהודי מניח תפילין על ראשו, מפילה אימה ופחד על אויבי ישראל. עניין נוסף, שפועלת מצוות התפילין, הוא עניין הניצחון. בהלכה נאמר: "מפני קיום מצוות תפילין ותיקונן, יתקיים באנשי המלחמה 'וטרף זרוע אף קדקוד'", יכולת לנצח את האויב במכה ניצחת.

משה רבינו, 'רעיא מהימנא' (הרועה הנאמן) מתחיל בהבנת הרציונאל: הואיל משה באר להם את התורה.. כלומר משה מוסר לעם ישראל את הזכות האלוקית, את המניפסט הכתוב שהובטח עוד מימיו של אברהם אבינו, את הקוד האמוני שבשמו הם יכולים ללכת קדימה והוא התורה.

עַם יִשְׂרָאֵל חָשְׁשׁוּ לָצֵאת מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – אֶרֶץ שַׁקְיָא – הַמְּקַבֶּלֶת אֶת מֵימֶיהָ בְּאֹפֶן יָשָׁר וְטִבְעִי מִן הַנִּילוּס הַמַּשְׁקֶה אוֹתָהּ, וּלְהִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֶרֶץ גְּשָׁמִים – שֵׁם צָרִיךְ לְהַמְתִּין לְחַסְדֵי הַשֵּׁם שֶׁיּוֹרִיד גְּשָׁמִים…

עָלֵינוּ לִלְמֹד מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁקִּלְקֵל אֶת הַשּׁוּרָה מֵאַהֲבַת הַשֵּׁם, וְשִׁעְבֵּד אֶת גּוּפוֹ וְאַף אֶת חֲמוֹרוֹ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּלְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהִתְפַּתּוֹת לְתַאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, הַמְּקַלְקְלוֹת אֶת הַשּׁוּרָה וּמוֹנְעוֹת אוֹתָנוּ מִן הַטּוֹב הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים.