בדבר מלכות לפרשת ויקהל מסביר הרבי שההוראה למעשה בפועל מפ' שקלים: שיש להוסיף בנתינת הצדקה, שהרי בצדקה יש כמה דרגות: מעשר, חומש, "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו".

נקודת פרשת השבוע היא "כי תשא את ראש בני ישראל". יש הוראה בעבודת ה' שיהודי יעבוד את קונו בנשיאת ראש, דוגמת נס חג הפורים, שבו כל שרי המדינות מנשאים את היהודים. אמנם תחילת העבודה היא בבחינת מיעוט וקטנות, מצב ירוד ותחתון, אך בסיום ושלימות העבודה, מתעלים למצב גבוה ועליון. ואם בתחילה "והיה ראשיתך מצער" הרי ש"ואחריתך ישגה מאד".

נִסָּיוֹן הַצְּדָקָה הוּא נִסָּיוֹן קָשֶׁה וּבִפְרָט אֵצֶל אֲנָשִׁים עֲנִיִּים. אוּלָם כְּבָר הוּבְטַחְנוּ שֶׁהַשָּׂכָר עַל הַצְּדָקָה הוּא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר. אֶלָּא שֶׁלִּפְעָמִים צָרִיךְ לְהַמְתִּין הַרְבֵּה זְמַן וּבְסַבְלָנוּת רַבָּה עַד שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַשָּׂכָר. לָכֵן תָּמִיד צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה בְּשִׂמְחָה בְּלִי לְצַפּוֹת לְשָׂכָר וְאָז הַשָּׂכָר מַגִּיעַ בְּהַפְתָּעָה.

מדוע מעלת המצוות – "היום לעשותם" נעלית באין ערוך מהשכר – "מחר לקבל שכרם"? איך אפשר לחוש כל יום את מעמד הר סיני מחדש? איך נגלה את "אור האין סוף"?

אם יהודי מוכן למסור נפשו כדי שלא להיפרד מה' אחד, על אחת כמה וכמה שיהיה מוכן להשתדל לשבור תאוותיו, שמביאות אותו לידי עבירה. שהרי הרבה יותר קל לשבור תאוות מאשר למסור את הנפש. וכשיחדיר למודעותו והכרתו שעל ידי עבירה אפילו קלה הוא נפרד מה' אחד בשעת העבירה, כמו בעבודה זרה ממש – אזי יזהר מאד לקיים תורה ומצוות, כי על ידי כך הוא נדבק בה'.

לא די לבינוני להיות שפל רוח בפני קל שבקלים, אלא שצריך להרגיש עצמו גרוע מקל שבקלים. משום שברמתו ובנסיבות שבהן הוא נתון, הוא עושה עבודה גרועה מקל שבקלים. כי מלחמת היצר של קל שבקלים קשה הרבה יותר משל הבינוני, וכמו נסיון קשה לוותר על כל מה שיש לו ואפילו כמו לוותר על חייו. לכן הבינוני צריך לבחון ולשקול את עצמו. הוא צריך לבחון את עבודת ה' שלו בכמותה ולשקול אותה באיכותה, לפי מקומו – מקום הגוף והנפש הבהמית. ולפי מדרגתו – מקום הנפש האלוקית.

לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (אבות א יז). וכמו שנאמר: היום לעשותם (דברים ז יא). דהיינו, בעולם הזה – העיקר הוא קיום המצוות, ובפועל ממש. שהרי גם בגן עדן לומדים תורה, ואף ברמה גבוהה יותר. תכלית הבריאה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים. לכן ירדו נשמות לעולם הזה הגשמי. תפקידנו לזכך את הגשמיות והחומריות, ולא די בזיכוך שעל ידי התורה, שמברר את הלבושים הפנימיים (מחשבה ודבור) של הנפש החיונית, שאין זה די תחתון, אלא צריך את הלבוש החיצוני, הוא המעשה.