בפרק זה בא רבינו להשלים את הביאור (הראשון והעיקרי בתניא) בפסוק עליו מיוסד כל ספר לקוטי אמרים (החלק הראשון של התניא) ־ להדריך וללמד כיצד אכן ״קרוב״ וקל לכל יהודי לעבוד את ה' לא רק ׳להתנהג כיהודי', אלא גם ״להיות יהודי״, גם במהותו הגלויה, ברגש שבליבו. וזהו בעצם ה״מפתח״ לקיום תמידי של כל התורה והמצוות, להיות כל הזמן במצב של ״בינוני״ ש״לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם״.

רשעים לא רק שאינם יכולים לעבוד את ה' מתוך רגש פנימי של אהבת ה', ובאופן קבוע ומסודר, אלא שעבודת ה' שלהם מוסיפה חיות בסטרא אחרא, עד שיעשו תשובה. ומהו עניין התשובה? – לשבר הקליפות שהן המסכים היוצרים מחיצה בין החוטא לבין הקב"ה. ושתי דרגות במחיצה זו: מסך דק המבדיל אותו מעט מה', היא קליפת נוגה, או מחיצה של ברזל שמנתקת אותו לגמרי מה', על ידי שלש קליפות הטמאות.