כל העבודה בקיום תורה ומצוות היא בשתי התנועות של המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה, רצוא ושוב. ולכן נאמר בפרה אדומה זאת חוקת התורה, כי מצוה זו היא כללות הענין של רצוא ושוב

חטא בני אהרן היה שב"רצוא" שלהם לא נרגש ה"שוב", הם נכנסו לפני ולפנים ולא חשבו אודות היציאה. ואף שעבודתם היתה בתכלית העילוי, והיו מקודשים יותר ממשה ואהרן, בכל זאת היו צריכים את ה"שוב".

בפרשות תזריע ומצורע נרמזים ענייני גאולה. כנסת ישראל משולה לאשה של הקב"ה – והקב"ה משבח את רעייתו. גם המצורע קשור בגאולה!… זהו שמו של משיח בזמן הגלות.

מצות פרה אדומה היא חוקת התורה כולה, משום שמצוה זו בכללה ובכל פרטיה שייכת לכל התורה כולה, וממנה ניתן ללמוד על כל התורה כולה. עיקר עניינה של מצוות פרה אדומה הוא לטהר טומאת מת, ולעתיד לבוא יהיה זה בשלימות עד שיבולע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

פרשת חוקת עוסקת במצוות פרה אדומה. מעלתה ויחודה של מצוות פרה אדומה היא שמבטלת את טומאת המת ואת הסיבה לטומאה (חטא העגל). כשיתבטל חטא העגל יתבטל המוות ויהיו חיים נצחיים.

יהודי בעולם הזה הוא בתנועה מתמדת של "רצוא" ו"שוב". כנשמה שהתלבשה בגוף הוא בחינת "שוב", אך מכיון שיש בו עניין עלייה וסילוק עד לעולמות האין סוף, הוא בחינת "רצוא". זהו עניינה של מצות פרה אדומה שהיא כללות התורה, שבה מצטרפות שתי תנועות הפכיות אלה: העלאה מלמטה למעלה – שריפת הפרה – "רצוא". והמשכה מלמטה למעלה – נתינת מים חיים אל כלי – "שוב".

שרש עבודת הלויים היא מקו השמאל – בינה, גבורה והוד – אהבה כרשפי אש, הנמשכת מלמטה למעלה בבחינת "רצוא" שלמעלה מעבודת הכהנים – אהבה כמים, הנמשכת מלמעלה למטה בבחינת "שוב". אלא שהעולם כפי שהוא היום אינו כלי להכיל מדרגה זו של ה"גבורות", לכן היום הלויים טפלים לכהנים; אולם לעתיד לבוא כשהעולם יתעלה, הלויים יהיו כהנים והעיקר.

שאיפת הנשמה להיכלל בשרשה הוא רצון נסתר ונעלם של הנפש שאינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן. תשוקה מעצם הנשמה שמרגיש רק אלוקות, תשוקה מניצוץ בורא שלמעלה מהיחידה שבנפש, למעלה מרצון. וניצוץ בורא המלובש ומאיר בניצוץ נברא הוא היחידה שבנפש הבטלה לבחינת יחיד הוא עצם הנשמה ומיוחדת עמו. זהו מהות בחינת החכמה שבנפש, שכל עניינה רצון ותשוקה להתבטל לה' ולהתכלל בו. זוהי מדרגת החכמה שמאיר בה אור אין סוף ב"ה, שאין עוד מלבדו.